על ספרו של דוד כהן-צמח על אחרית הימים בספר ישעיה

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

דברים שנאמרו בטכס השקת ספרו של ד״ר דוד כהן-צמח. מכון ׳כרם׳, 18.12.2019

ערב ההשקה

מזמור לדוד המגיד אחרית מראשית 

ד״ר דוד כהן-צמח, משפחת כרם, קהל נכבד, 

אני שמחה ונרגשת להשתתף בארוע החגיגי הזה של השקת ספרו של דוד כהן-צמח, והיה באחרית הימים: מלחמה ושלום בחזון ישעיהו ובסיפורי הבריאה, שראה אור זה מקרוב בהוצאת רסלינג, ומקיף 259 עמודים.    

הספר מושתת על עבודת הדוקטור של המחבר הנושאת את הכותרת ׳חזון הר הבית (ישעיה ב׳ 4-1): מקומו בספר ישעיה ויחסו לספרות התורה, שהוגשה לפני 6 שנים (2013).    

במרכז מחקרו של ד״ר כהן-צמח - דוד, כפי שכולנו נוהגים לקרוא לו - על שתי גירסאותיו (הדיסרטציה והספר),  עומדת הנבואה, שהיא אולי הנבואה המפורסמת ביותר בעולם. 

כל כולה שלושה פסוקים לא ארוכים, שבאים אחרי הכותרת 

הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן־אָמוֹץ עַל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית־יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת

וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם

וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל־הַר־יְהוָה אֶל־בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב

וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו 

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר־יְהוָה מִירוּשָׁלִָם

וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים 

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת

לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה

עשוי אדם לתמוה: עבודת דוקטור על שלושה פסוקים? שנים על שנים של עמל חקרני על טקסט כה קצר? מה גם שעל פניו לא נראה שיש בנבואה קשיים לשוניים לקסיקליים או תחביריים יוצאי דופן, שיפריעו את הקורא התם מלרוץ בה, ומה גם שמה שיש בה זוהר מעצמו באור נגוהות: נהירת כל העמים להר בית ה׳ שבירושלים, פתרון הסכסוכים הבינלאומיים באמצעות שיפוט אלוהי אד-הוק, וקץ כל המלחמות לעולמי עד, והכל עתיד להתגשם ב… אחרית הימים. ושאלה גדולה היא כמובן למה כיוונה הנבואה ׳באחרית הימים׳ כאן: לעתיד הקרוב? לעתיד רחוק? לקץ ההסטוריה? 

דברי הנבואה המופלאה הזאת משכו אליהם תגובות כמו פרפרים אל האור. ראשיתן במקרא, בספר ישעיה עצמו ואפילו בצמוד לנבואה, והמשכן בשפע המפכה עד עצם היום הזה, עד כאן, עד המקום הזה ממש. הרי סמוך למקום שבו אנו מתכנסים מצויה אנדרטת השלום של תומרקין שעליה חקוק

 וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת

לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה

כדי לבטא את התקווה לשלום בינינו לבין הפלסטינים. 

והנבואה נדרשת לא רק בסמוך לנו אלא גם בחדר זה ממש, עכשיו, בכריכת התנ״ך במהדורת קורן שכמה מכם מחזיקים בידיכם עכשיו, ושעל כריכתה כתוב בפונט מהודר כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר־יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וב׳תורה׳ כאן הכוונה לספר התנ״ך כולו, כמשמעות ׳תורה׳ בלשון חכמים, ולא כמשמעות המילה בנבואה שממנה היא נשאבה. בנבואה שבספר ישעיה המילה ׳תורה׳ מקבילה ל׳דבר ה׳׳. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר־יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. משמעות הפסוק היא שה׳ ישפוט בין העמים שיגיעו לציון למשפט.  ההכרעה השיפוטית שלו, מכונה ׳תורה׳ דהיינו הוראה, והיא תינתן בדיבור החי של האל הנוגע למקרה המסויים והחד-פעמי, שהובא לפניו למשפט. בדיוק כמו בנבואת החוטר מגזע ישי, שדוד מרבה לציין את קירבתה לנבואת אחרית הימים. כאן ״שפט״ ו״הוכיח״ מקבילים זה לזה כמו בנבואת החוטר שיצא מגזע ישי בפרק יא של ספר ישעיה.

וְלֹא־לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ

וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי־אָרֶץ (יא, ג-ד)

לאורך הדורות התפתחו תגובות רבות לנבואה הדורשות אותה על זמנם ומקומם של היוצרים והן מתנסחות בספרות, בשירה, במוסיקה, במחול, בנאומים אינספור, באומנות הפלסטית לענפיה, ועוד ועוד. למעשה, בכל ערוצי ההתבטאות האנושית, ומבחינת תוכנן הן כוללות את כל מנעד האפשרויות - מהסכמה נלהבת ועד פולמוס והסתייגות. 

הפופולריות העצומה של הנבואה, מילות המגנט שבכותרת ספרו של דוד, ׳אחרית הימים׳ ו׳מלחמה ושלום׳, והניסוח הבהיר והקולח של רעיונותיו, הם יסודות התורמים ל׳סקסיות׳ של הספר המונח עתה לפנינו.  

למרות כל זאת, או גם בגלל כל זאת, לא פשוט לכתוב ספר על הנבואה הזאת, גם כי הפשטות של הנבואה מתעתעת וגם מהסיבה ׳הטכנית׳ שעל פסוקיה כבר נערמו תילי תילים של תובנות בספרי פירוש, במאמרים ובספרים, והם נתנו את אותותיהם בספר בעשרות עמודי הביבליוגרפיה ובמאות הערות השוליים שבו. 

והשואל יתמה בלבבו: מה עוד ניתן לתרום לכל השפע הזה? מה עוד יש להאמר וטרם נאמר?

משיפתח את הספר יתברר לו קל מהרה שדוד בחר לא ללכת בדרך הסלולה בה כבר הילכו גדודים גדודים של חוקרים. לכן הוא לא ימצא בספר דיונים במשמעות הצירוף ׳אחרית הימים׳ בספרות המקראית; לשוא יחפש בו פרק המוקדש להשוואת הנבואה למקבילתה בספר מיכה; דיונים מקיפים בעדי הנוסח; או עיונים בפואטיקה של הנבואה ותרומתה להבעת מסריה הרעיוניים. בנושאים אלו כבר דשו בלי סוף. 

דוד כאמור בחר ללכת בדרך מיוחדת שאותה סלל לעצמו. והיא מובילה אותו למחוזות בלתי צפויים מבחינת תולדות המחקר של הנבואה, אבל לא בלתי צפויים מבחינת אישיותו של דוד. 

כשראיינתי אותו לבלוג שלי שאלתי אותו ׳מה מושך אותך לתנ״ך׳ הוא השיב: ש׳התנ״ך מתמודד לא רק עם שאלת מהות האדם, אלא אף עם שאלת משמעות החיים, ערך החיים, מקור החיים ותכליתם. וכל אלה מעניינים בעיני. גם ההתמודדות האינטנסיבית עם שאלת הערכים האנושיים, הטוב והרע, הצדק והעוול, האמת והחסד, שהתנ"ך משופע בהם, מרתקים אותי ומושכים אותי שוב ושוב לעיין בספר, לחשוב, לתהות, לחפש תשובות לשאלות, לשאול שאלות חדשות ולהסיק מסקנות.׳ וזה בדיוק מה שמדריך את ספרו המונח עתה לפנינו. ׳המילה האחרונה׳ שלו, המשפט החזק החותם אותו ומהדהד בקוראו הוא: ׳רצף של חיים ומוות השלובים זה בזה קובע את ציר הזמן מראשית עד אחרית׳ (עמ׳ 190). 

הדיונים בספר הולכים רצוא ושוב בין אחרית לראשית ובין ראשית לאחרית, כביכול היו אלה צמד תאומים. האחרית טמונה בראשית ובראשית כבר טמונה האחרית. מכאן הכותרת לדברי אלה: מזמור לדוד המגיד אחרית מראשית (היפוך של מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית של יש׳ מו, י). התנועה הבלתי פוסקת שבספר בין הראשית לאחרית, קדימה ואחורה, נגזרה אולי באופן מסתורי משמו של מחבר הספר - דוד - שהוא כידוע שם שניתן לקוראו מימין לשמאל ומשמאל לימין, מראשית לאחרית ולהפך, פלינדרום בלע״ז. 😄

המתודולוגיה של דוד נשענת על שני עמודי תווך: אינטרטקסטואליות והוליזם.  

את המונח ׳אינטרטקסטואליות׳ טבעה התיאורטיקנית ג'וליה קריסטבה בשנות הששים של המאה הקודמת. היא  טענה שכל טקסט ספרותי מקיים דיאלוג עם טקסטים אחרים הספוגים בעצם הלשון הפועלת בו, כלומר, שכל טקסט הוא מעשה פסיפס של ציטוטים. "צומת" שבו הכותב מפגיש יחד טקסטים שונים. המושג חדר לחקר הספרות, והקו הכללי המוסכם על החוקרים הוא, שהאינטרטקסטואליות מתבטאת בטקסט הספרותי ב׳נוכחות ביחד׳, של כמה טקסטים. אותה ׳נוכחות ביחד׳ מכונה על ידי זיוה בן- פורת ׳בין-טקסטואליות רטורית׳, כדי להבדילה מהאינטרטקסטואליות שקיימת בלשון באשר היא, שהודות לה מתאפשרת התקשורת האנושית. ברוח הגישה הזאת דוד מרבה לכתוב בספרו על רמיזות ספרותיות ועל הדרכים שהן מפעילות בו זמנית את שני הטקסטים: הרומז והנרמז. 

עמוד התווך הנוסף של הבניין הוא התפיסה ההוליסטית. ואצל דוד היא מתפצלת לשתים: התפיסה ההוליסטית של ספר ישעיה וטענת ׳מבנה המעטפה׳ של התורה. 

התפיסה ההוליסטית של ספר ישעיה: דוד טוען לאחדותו של ספר ישעיה על כל ס״ו פרקיו. לדעתו הצירוף של ישעיה השני אל ישעיה בן אמוץ אינו חיבור מכני גרידא של דברי כמה מחברים אלא יצירה שעובדה ונערכה כך שאפשר יהיה לקרוא אותה כיצירה אחת שלמה, מראש ועד כלה (עמ׳ 11). 

תלמידיו ומעריציו של ישעיהו בן המאה ה-8 לפנה״ס יצרו אסכולה שהתקיימה עד המאה ה-6 לפנה״ס ש׳העמיקה בתורתו של ישעיהו וניסתה לפרשה במשך השנים ולאור האירועים המשתנים והנסיבות החדשות… אף אם נניח שהספר השלם הוא אנתולוגיה, בכל זאת היצירה השלמה היא אחדותית מבחינת המגמות המרכזיות שבה, המוטיבים העיקריים והעריכה הכוללת׳ (עמ׳ 12). הוא גם דן בזיקה בין ישעיה ב, א-ד, אותו הוא מכנה ׳נבואת השלום העולמי׳, לישעיה א הנחשב לפרק המבוא של הספר. הדיון מתפתח מכאן אל עוד פרקים בספר ישעיה עם דגש על פרקי הסיום של ספר ישעיה בשלמותו.

טענת מבנה המעטפה של התורה: דוד כותב שראשית התורה וסופה יוצרים מבנה מעטפה התואם את המבנה המעגלי של ספר ישעיה, ושיש משותף למבנה התורה כולה ולמבנה ספר ישעיה כולו ועריכתו. זמנה של "האסכולה הישעיינית" הוא מסוף המאה השמינית ועד אמצע המאה החמישית לפנה”ס. לפי השערתו עריכת ספר ישעיה השלם התקיימה בימים בהם נערכה התורה, כלומר בימי עזרא ונחמיה, באמצע המאה החמישית. מכאן גם הסמיכות והזיקה בין עריכת התורה לעריכת ספר ישעיה.

חידוש מרכזי בספר הוא טענת הדגם. דוד מזהה דגם יסודי החוזר באופן כמעט מלא בתיאורי ראשית הימים בספר בראשית מצד אחד ובנבואת אחרית הימים בספר ישעיה מצד שני (עמ׳ 10-9). את הדגם הזה הוא כינה ׳מודל של מלחמה ושלום׳. שם הספר המונח עתה לפנינו מביע את הרעיון הזה באופן תמציתי: ׳והיה באחרית הימים: מלחמה ושלום בחזון ישעיהו ובסיפורי הבריאה׳.

הוצאת רסלינג

ספר טוב הוא ספר שמעורר שיח. תסיסה. שאלות. בלי אלה הוא יוכל לרבוץ לו בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים. התהיות והקושיות, העיון והדיון הם חלק מהותי מהחתירה האינסופית לאמת. ולכן לכבודם של הספר וכותבו אטבול לרגע קט את רגלי במי הסער. 

לא קשה לשער שלחוקרים המחזיקים בשיטה הפילולוגית-היסטורית יהיה קשה לעכל את התפיסה ההוליסטית של דוד.

 לגבי טענת מבנה המעטפה של התורה: דוד אוחז בדעה שהתורה אינה חיבור אחיד אלא חיבור המורכב מחיבורים שונים, שהמקור הכהני הוא אחד מהם. אז איך אפשר, הם ישאלו, לדבר על מבנה מעטפה אם ראשית התורה במקור הכהני וסופה במקור אחר, המקור הדברימי? 

ההגד בספר ש׳חזון אחרית הימים יונק מסיפור הבריאה הכהני׳ (עמ׳ 189) מעורר את סוגיית תיארוכו של המקור הכהני. מהכתוב משתמע שדוד מחזיק בדעה לגבי קדמותו של המקור הכהני, בהבדל מגישתם של יוליוס ולהאוזן וההולכים בעקבותיו, המאחרים אותו לתקופת הגלות ושיבת ציון. אבל הוא לא לבד בדעה זו. הוא מסכים עם יחזקאל קויפמן שמקור זה הוא קדום, אבל לדעתו הוא נמשך לאורך מאות שנים עד ימי עריכת התורה. הוא כולל במונח ׳מקור כוהני׳ גם את אסכולת הקדושה. נראה לו שאסכולה זו ראשיתה בימי בן אמוץ (כטענת ישראל קנוהל) וסופה בעריכת התורה בימי עזרא ונחמיה. מכאן שזמנו של המקור הכוהני מתפרס על פני מאות שנים וחופף בחלק מהזמן את זמנם של מקורות אחרים של התורה.  

בעמ׳ 184 דוד כותב: ׳ספר ישעיה … מציג את האידאל של אחרית הימים… אידאל של אחווה בין כל העמים וכל הפרטים׳ ויהיו בוודאי מי שייתהו כיצד אחווה זו משתלבת עם הכתובים בספר ישעיה החוזים עתיד שבו עמי העולם כולו יהיו עבדים לישראל (יד, ב; נו, ו; ס, י-יב; ועוד). 

ספר טוב הוא לא רק ספר מתסיס שיח אלא גם כזה ההופך למקור השראה לקוראיו, ולכן ארשה לעצמי לחלוק עמכם מחשבה שעלתה בי.

ספרו של דוד עוסק במילים. הוא הופך והופך בהן, ברמיזותיהן, בהקשריהן ובטיבן. אני, בהבדל ממנו, אתייחס ל׳לא-מילה׳ שיש בנבואה. מילה שנוכחת בה על אף ואולי בגלל העדרה. מילה שהיא בחזקת ׳הנעדר הנוכח׳. 

המילה ׳שלום׳. 

כידוע, במה שנהוג לכנות ׳נבואת השלום העולמי׳ לא מופיעה המילה ׳שלום׳. וכל כך למה?

התשובה לכך נעוצה בהבדל שבין העברית החדשה לעברית המקראית. בעברית המקראית ׳שלום׳ בהקשר של יחסים בינלאומיים פירושו יחסי שיעבוד. ראו למשל, בחוקי המלחמה של ספר דברים (דב׳ כ, י-יא): 

כִּי־תִקְרַב אֶל־עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם

וְהָיָה אִם־שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל־הָעָם הַנִּמְצָא־בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ

בניסוח עוד יותר נחרץ משתמש מזמור ע״ב בתהלים הנושא את הכותרת ׳לשלמה׳. המזמור מתאר מציאות של מלך אידאלי שבימיו ישרור שלום:

יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם 

הכיצד? 

וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד־יָם וּמִנָּהָר עַד־אַפְסֵי־אָרֶץ

לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ

מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ

וְיִשְׁתַּחֲווּ־לוֹ כָל־מְלָכִים כָּל־גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ (פס׳, ג, ח-יא).

אותה משמעות ל׳שלום׳ מצוייה גם בספר ישעיה (במה שמכנה דוד ׳האסכולה הישעינית׳). למשל. מַה־נָּאווּ עַל־הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ  (נב, ז). ומהו השלום שבבשורה? ׳ישועה׳ שהיא תוצר של גבורות ה׳ כשיחשוף לעיני כל הגויים את ׳זרוע קדשו׳, דהיינו, את כוחו הלוחם (נב, י). ביש׳ ס, יז ישנה הבטחה לשלום ׳וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה׳. ובמה ייתבטא אותו שלום? ב׳יום נקם לה׳׳. וכאשר העם יקומם את חורבות הארץ בני הנכר ישועבדו לצרכיו: ׳וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם׳ (סא, ה). הרעיון שבעת השלום הגויים ישרתו את ישראל מצוי גם בפרק סו, יב.

בנבואה שבפרק ב, ב-ד, אין מקום למצב כזה. שיעבוד הוא תוצר של מלחמה, ובאחרית הימים לא תהינה עוד מלחמות, וממילא לא יווצר מצב של הכנעת האויב ושיעבודו. המצב שישרור באחרית הימים, אחרי שפתרון הסכסוכים ייתר את הצורך בלחימה ובכלי נשק, הוא מצב שהנביא מגדיר אותו על דרך השלילה לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. 

הנביא אינו מאפיין אותו על דרך החיוב משום שזו תהיה מציאות שאין דומה לה בתולדות האדם מאז ימי קין והבל. יהיה זה מצב ללא תקדים, כזה שטרם נודע לו שם בלשון. 

במאמר המופת ׳גילוי וכיסוי בלשון׳ כותב חיים נחמן ביאליק, שהמאפיין את האדם הוא היותו ׳חי מדבר׳, דהיינו, יצור המשתמש במילים. אבל המילים מוגבלות: ׳הלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד…

אבל מלבד זה ״עוד לאלוה״ לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה ה“חי המדבר”. הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו.׳

דומני שללשונות בלא מילים שציין ביאליק -  הנגינה, הבכיה, והשחוק - אפשר וראוי להוסיף את הנבואה. 

התחושה הנוקבת של העדר המילה המרכזית בנבואת ישעיהו, זו שתציין את אופיו את המצב החדש שישרור בעולם כשיגיע הקץ המוחלט למלחמות, דוחפת את הנמען למצב רוחני של חיפוש אחריה, לנסיון ללכוד אותה ולהעלותה מאותה תהום מבעבעת. נסיון כביר שהצלחתו תהיה מה שביאליק מתאר כ׳גילוי נפשי עצום ונורא, נצחון גדול ונשגב של הרוח׳.

והערה אחרונה,

בסיום אותו ראיון שקיימתי עם דוד, שאלתי אותו ׳מהו הפסוק היקר לך במיוחד׳ והוא השיב במילים הנפלאות: לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה (תהלים סה, ב). והסביר: ׳במקום בו המילים נגמרות, מבטאת השתיקה המהורהרת את האמת הפילוסופית.׳

הגיעה אפוא עת הדומיה, ואקדים לה רק הבעת תקווה שנזכה לעוד פירות מקוריים ומתסיסים מעץ הדעת של חברנו ד״ר דוד כהן-צמח.