המורה והחוקר ד"ר דוד כהן-צמח מדבר על המקרא והוראתו

מראיינת, ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

• • דוד כהן-צמח, אתה איש מקרא וחינוך מובהק. תלמידיך פתחו בפייסבוק דף שבו הם מציגים את עצמם כ‘תלמידיו בעבר ובהווה של המורה הדגול דוד כהן צמח‘. אחד מתלמידך כתב שם שאתה ’אחד המורים היחידים שאני נזכר בו כל הזמן לאורך החיים שלי. באמת מורה לחיים‘. בנוסף ובמקביל להוראתך רבת השנים בבית הספר התיכון אתה מנחה סטודנטים להוראה, מרצה בהשתלמויות מורים, תורם מידיעותיך בדרכים שונות ומגוונות למקראנט - אתר האינטרנט של מורי התנ“ך בישראל, ומפרסם מחקרים במקרא. מה מושך אותך אל המקרא והוראתו?

    אני מתעניין באדם. האדם על מכלול אמונותיו, רגשותיו, יצריו, מחשבותיו ודרכי פעולותיו מעסיק אותי.  בילדותי סיפורי המקרא רתקו אותי מאד בשל יכולתם להציג את האדם על מורכבותו וססגוניותו.
מאוחר יותר חדרה לתודעתי ההכרה שאין כמו התנ"ך בהבנת נפש האדם. כיהודי העסיקו אותי, בד בבד, שאלות מעולם המחשבה היהודי, מנהגים דתיים ומקורם, טקסים דתיים ותכליתם, ובעיקר את הכוח המניע שמאחורי העשייה הדתית והחברתית. האמונה ככוח מניע לביצוע פעולות דתיות ופולחניות, (כולל פעולות במסווה של פעולות דתיות), מסקרנת אותי. שאלת היחס בין האדם לבין אלוהים, בין האדם לבין החברה הסובבת אותו, בין האדם לבין הטבע, בין הישראלי הקדום לבין עמו, בין עם לעם – כל אלה נושאים הנדונים בתנ"ך מזוויות שונות ובאופנים שונים, ואני מוצא בהם עניין רב. התנ"ך מתמודד לא רק עם שאלת מהות האדם, אלא אף עם שאלת משמעות החיים, ערך החיים, מקור החיים ותכליתם. וכל אלה מעניינים בעיני. גם ההתמודדות האינטנסיבית עם שאלת הערכים האנושיים, הטוב והרע, הצדק והעוול, האמת והחסד, שהתנ"ך משופע בהם, מרתקים אותי ומושכים אותי שוב ושוב לעיין בספר, לחשוב, לתהות, לחפש תשובות לשאלות, לשאול שאלות חדשות ולהסיק מסקנות. כל הנושאים הללו נוגעים הן לסוגית היהדות כדת וכתרבות והן לשאלות לאומיות וחברתיות העומדות ברומו של עולמנו. אני מופתע לגלות שוב ושוב עד כמה התנ"ך רלבנטי לחיינו היום. אשר על כן, טבעי בעיני ללמוד וללמד תנ"ך כל הזמן. דומני, שהכותב המקראי באומרו "והגית בו יומם ולילה" – לא התכוון למליצה בעלמא, אלא להמלצה, המלצה מעשית. אין זו מליצה, אלא המלצה קיומית. מי שמתעניין בחיים – איננו יכול שלא להתעניין בתנ"ך. היהדות השכילה להגדיר את התורה כ"תורת חיים", ולא בכדי. דרך העיסוק המתמיד בתנ"ך ניתן, לדעתי, לעצב אישיות שתענה על הקריטריונים הנדרשים מבן אנוש כאדם, כיהודי וכישראלי. דרך לימוד התנ"ך ניתן לקבל הכוונה לחיות חיים מלאים יותר.

לאור הדברים הללו, אחזור אל הפתיח שבשאלתך. אולי זה יפתיע, אך אינני רואה את עצמי כאיש חינוך מובהק. בודאי – לא מחנך. מעולם לא הגדרתי את עצמי בהגדרות אלה, מעולם לא שאפתי לכך. אין בדברי אלה כל ניסיון להצטנעות. אני מכיר לא מעט מורים שהם מחנכים טובים ממני. אני מורה, מורה לתנ"ך. אני לוקח על עצמי משימה: להיות מתווך בין הטקסט המקראי לבין הלומד. אני מתווך, ואם אני משיג הישגים בעבודתי, הם בתחום זה של תיווך. ניסיתי, ואני מנסה, לפרש את הנאמר בטקסט, לחדד מסרים סמויים בו, לעמוד על כוונות ועל מניעים, להצביע על עומקים של מחשבה ושל רגש אנושי הגלומים בו, לחשוף אמיתות קיומיות הטמונות בכתובים, אמיתות שיש בהן יכולת להדריך את האדם בנבכי החיים, לברר מה אומר הטקסט לנו כבני אדם וכיהודים בכל רגע נתון ובכל מקום. בקיצור, אני מנגיש את הספר לתלמידים, "מדברר" את הספר, אני נותן לספר פתחון פה והספר "עושה את העבודה". ואם קיים תהליך חינוכי, התהליך החינוכי מתבצע על ידי ספר התנ"ך.       

• • אתה טוען כבר שנים רבות  שמערכת החינוך בישראל נמצאת במצב של קריסה. מה צריך לעשות לדעתך כדי להציל אותה?
• את מכוונת, כנראה, לדברים שכתבתי בעיצומה של שביתת המורים הגדולה בשנת 2007. ובכן, על השאלה מה צריך לעשות כדי להציל את מערכת החינוך הייתי משיב במילה אחת: כסף. ובשתי מילים: הרבה כסף. ברור שלצורך זה יש לדלג על המשוכה הזו של פקידי האוצר. הללו סבורים שמוטלת עליהם משימה לאומית לשמור על קופת המדינה, ואת זאת הם עושים בנחישות ובהתמדה. אמת, יש לשמור על קופת המדינה, ואין צורך בהכשרה כלכלית רחבה כדי להבין זאת. ואולם אני מעז לומר, כי זוהי חשיבה לטווח קצר. לטווח ארוך, ברור לי, שאין השקעה טובה מהשקעה בחינוך. אילו ישכילו היום להשקיע בחינוך, נקצור בעתיד פירות בכל התחומים: בביטחון, בכלכלה, בבריאות ובכל השאר. יש לי חשש שפקידי האוצר, לפחות חלקם, אינם משוכנעים בחשיבות החינוך, בודאי לא בחינוך הציבורי, ובודאי שלא בתחומים העיוניים וההומניסטים. נכון, אנו שומעים הצהרות בדבר חשיבות החינוך וכו', אך חוששני שמדובר במס שפתיים ותו לא.

לשם מה יש צורך בהשקעה כספית גדולה? אני מאמין שמערכת החינוך מושתתת בעיקרה על הגורם האנושי, והכוונה לאיכות המורים. אינני מחדש בכך, אך כל השקעה כספית צריכה להיות מכוונת בראש ובראשונה לשיפור איכות המורים במערכת. נראה לי כי השקעות בטכנולוגיות למיניהן, בלוגיסטיקה מסוגים שונים, בתוכניות לימודים, בשיטות הוראה ובהשתלמויות אין להן ערך ממשי ללא נקודת הפתיחה שהיא גיוס מיטב האנשים להוראה. כאן יש ללכת בעקבות המודל הפיני: משרת ההוראה בפינלנד היא כה אטרקטיבית עד אשר תשעה מועמדים מתמודדים על משרה אחת, ומתוכם נבחר הטוב ביותר. ואצלנו, הייתי מסתפק בשלב זה בהתמודדות של שלושה על משרה אחת. ברור, שרכיב חשוב בקביעת צביונה של משרה זו הוא בהבטחת שכר גבוה באופן משמעותי מן השכר הניתן היום למורה. העלאת שכר המורה, היא תנאי בסיסי שבלעדיו לא תתכן פריצת דרך בתחום החינוך. גם אידיאליסטים זקוקים לפרנסה וראויים לשכר המאפשר לחיות בכבוד. יעד נוסף שכרוך בהשקעה כספית גדולה הוא הקטנת כיתות הלימוד. דובר רבות על כך, וגם בעניין זה אין חידוש, שבמצב הנוכחי של הוראה בכיתות מרובות תלמידים, ההישגים של המורה מוגבלים ופחותים מן הרצוי. יש לצמצם את מספר התלמידים בכיתה כך שלמורה תהיה נגישות לכל תלמיד בשיעור, ולכל תלמיד תהיה נגישות למורה במהלך השיעור. גם סעיף זה, מטבע הדברים, כרוך בהוצאה תקציבית גדולה: בניית חדרי לימוד חדשים וגיוס מורים נוספים. 

הנקודה הבאה איננה קשורה ישירות למערכת החינוך, אך בעקיפין היא משפיעה עליה. מה שאציע עתה עלול להישמע שמרני ומיושן, ויתכן מאד שאהיה בעמדת מיעוט. ההגיג "החינוך מתחיל בבית" ידוע בודאי לכולם. ודומה שאף קיים  קונצנזוס לגביו. הכול יסכימו שהחינוך מתחיל בבית. ואם אכן כך, יש לשאול מדוע בפועל החינוך איננו מתחיל בבית, ובחלק מהבתים החינוך איננו קיים? כוונתי לשיקולים הכלכליים ולאילוצים החברתיים הגורמים להורים רבים להיעדר מביתם שעות מרובות, לעתים רוב שעות היממה. כתוצאה מכך, ילדים רבים בגיל הרך אינם זוכים לתשומת לב הורית מספקת, והנזקים באים לידי ביטוי בבגרותם. הממשלות השונות ומערכות נוספות במשק הרגילו אותנו שכך אכן צריכה להיראות חברה מודרנית ומפותחת. אני מאמין שדמות האם חיונית ביותר עבור ילד בגיל הרך. לדעתי, הגיל שבין 0 ל-3 שנים בחיי הילד הוא גיל קריטי בהתפתחותו מכל הבחינות. חופשת הלידה הקצרה הניתנת לנשים איננה עונה על צרכים אלה. הבהילות לחזור לאחר הלידה לפעילות שוטפת מחוץ לבית גורמת נזקים לילד. לטעמי, יש לאפשר לכל יולדת לגדל את בנה או בתה במשך 3 שנים, אם היא מעוניינת בכך ומסוגלת לכך. על המדינה לתגמל את האישה בתקופה זו בשכר מלא. מהתרשמותי המצטברת במשך שנים, נראה לי שחלק ניכר מבעיות תלמידים בבית הספר מקורם בחסכים שנוצרו בגיל הקריטי הזה. אלימות של ילדים, לקויות למידה שונות, בעיות קוגניטיביות וחסכים רגשיים על השלכותיהם ארוכות הטווח, מקורם לא פעם בנזקים שנגרמו בגיל זה. לעניות דעתי, אין תחליף לאהבת אם, לתשומת לבה, לסבלנותה, לטיפולה המסור ולחום שהיא מסוגלת להעניק לילד. בכלל, עיסוק אינטנסיבי של ההורים בפעילויות הקשורות בפרנסה, מונעות מהורים רבים לממש את היותם מחנכים לילדיהם. הורים רבים מתנערים מאחריותם החינוכית, כי זו הנורמה שנוצרה וכי לכך הרגילה אותם החברה. או אז הם משליכים את יהבם על מערכת החינוך ומטילים עליה את כל האחריות למצב הלימודי, ההתנהגותי וההתפתחותי של הילד. למעשה, הורים רבים מצפים מהמורים להיות שמרטפים של ילדיהם בזמן שההורים עצמם עסוקים בענייני פרנסה או ב"אידיאולוגיה" הגדולה המכונה "קריירה". בעידן בו אנו שומעים תכופות על "זכויות התלמיד", כדאי לחשוב גם על זכויות בסיסיות וטבעיות יותר, זכויות הילד בביתו שלו, בבית הוריו. אינני בא להפוך סדרי בראשית, ובכל זאת יש מקום למחשבה עמוקה ולהיערכות אחרת בנושא. כבר אמרו רבים, שבחברה שלנו כל מקצוע טעון למידה והכשרה, פרט למקצוע ההורות. כמובן, גם סעיף זה של מתן אפשרות להורים להיות מחנכים טבעיים לילדיהם, או תמיכה בהורים בזכות הגדולה לעצב את ילדיהם שלהם, כרוך בהקצאה תקציבית של הממשלה. נושא זה עמוק ורחב למסגרת זו ועל כן אסתפק בנאמר עד כה.  

       

 מהי דמותו של מורה בבית ספר תיכון בישראל נכון להיום?

אינני מתיימר להשיב על שאלה זו בשל היכרותי החלקית את המערכת המורכבת והמגוונת של החינוך בישראל. באופן כללי אומר שמתוך היכרותי עם מורים במערכת החינוך הציבורית ישנם מורים מעולים לצד מורים בינוניים ויש אף מורים שאינם ראויים להורות. מורים רבים מסורים לעבודתם ומשקיעים שעות רבות בבית הספר, בפעילויות מחוץ לבית הספר ובעבודה בבית, למרות תנאי העבודה הקשים, חוסר הפרגון מגורמים שונים והתגמול הכספי הבלתי מספק. ישנם מורים העוסקים בפעילות חינוכית מופלאה, בשיתוף בעלי מקצוע שונים, מידי יום ביומו.  הבעיה המרכזית, כפי שציינתי לעיל, היא במספרם של המורים במערכת. בעיקר בחוסר הנכונות של מורים צעירים להשתלב במערכת בשל היותה בלתי אטרקטיבית מבחינות שונות. המציאות בבתי הספר מלמדת, שבשל מחסור במורים במקצועות שונים,מנהלים נאלצים להפקיד מורים על תחומי דעת שלא הוכשרו ללמד, והתוצאות – בהתאם.

מהו מורה התנ“ך האידאלי בעיניך? כיצד היית משרטט את דמותו? 

בעיניי, בראש ובראשונה, יש לבוא מתוך אהבה לתנ"ך. חשוב שתהיה כאן הכרעה ערכית ברורה ללמד תנ"ך, רצון, שמחה ועונג ללמד תנ"ך. חשוב שלא תהיה זאת ברירת מחדל. מכאן נגזר התנאי הבא: ידענות. תנאי הכרחי להוראה טובה ומרתקת של התנ"ך הוא שליטה טובה בתוכני הספר, היכרות טובה עם חלקיו ועם הספרים השונים הכלולים בו. ראוי להכיר תכניו של ספר מקראי גם אם איננו נלמד בבית הספר. ככל שמורה ישלוט בעוד ועוד כתובים מכתובי הספר כן ייטב לו ולתלמידיו. כאן הכמות הופכת לאיכות. על המורה להשתדל לראות את רוחב היריעה, על מנת לגלות קשרים, ארמזים ודיאלוגים בין כתובים. מניסיוני, פעמים רבות קושי ביחידת לימוד מסוימת בא על פתרונו בעזרת יחידת לימוד אחרת שאין לה קשר ישיר לנושא הנדון. לעתים, פסוק קשה יתברר לאשורו בעזרת קטע שאיננו כלול בתוכנית הלימודים או "מרוחק" וזר אף למורי מקרא. כתובי המקרא מאירים זה על זה ומשוחחים זה עם זה, ועל כן אוריינות במקרא תתרום רבות להוראה טובה. ברור שסקרנות אמיתית היא תנאי יסודי בדרך המובילה אל אותה אוריינות. ברור שיש להימנע מעצלות המחשבה ומדיכוי הדמיון, עלינו לחשוב ולחשוב על כל נושא בו אנו עוסקים. לא להסתפק בפרשנות אחת או בדרך פרשנית אחת, אלא לחקור באופן עצמאי את הנושא אותו אנו מעוניינים ללמד. לא לחשוש להגיע למסקנות שאינן עולות בקנה אחד עם המסורת המקובלת או עם המקובל במדע המקרא. מותר וצריך להיעזר בדיסציפלינות נוספות על מנת להבהיר לעצמנו ולתלמידינו סוגיה בתנ"ך. חשוב שהחומר הנלמד יהיה רלבנטי ללומד ולזמנו. ועל מנת שהדברים הנלמדים יהיו רלבנטיים לתלמיד ולתקופה, מותר וצריך להיעזר אף בתחומים שאינם נושקים לכאורה לתנ"ך. זה לגיטימי ורצוי להדגים, למשל, ממדעי הטבע ומדעי החברה ולהצביע על זיקה בין התנ"ך לבין חידוש כזה או אחר בפיזיקה, אסטרונומיה, ביולוגיה, מתמטיקה פסיכולוגיה וכו' עד כמה שידיעתו של המורה מגעת. מכאן שהשכלה כללית רחבה עשויה להועיל.   

בפועל, "בשדה", מצופה ממורה לתנ"ך שיגלה יחס של כבוד לטקסט המקראי. בין אם הינו אדם מאמין ובין אם הינו אתיאיסט, עליו להתייחס בכובד ראש לכתובים ולכותבים. הבעת עמדה ביקורתית כלפי הנאמר בטקסט היא לגיטימית. עם זאת, גם ביקורת, ולו החמורה ביותר כלפי התוכן או המבנה או התחביר של הכתובים, או כלפי אמונת הכותב, או בעניין ידיעתו הדלה, לכאורה, בתחום מסוים, עליה לצאת מעמדה של כבוד. תמיד יש לזכור, שידיעותינו הרבות וחכמתנו הגדולה, יסודם, בין היתר, בחכמת הקדמונים אותה אנו לומדים ובה אנו דנים.

מצופה ממורה טוב שתהיה לו יכולת הנגשה של החומר, הנגשה של הטקסטים הנלמדים, ללומד. יכולת הפשטה של דברים מורכבים וערטילאיים והפיכתם למושגים קונקרטיים ולרעיונות קליטים וזמינים. בדבריי אלה אינני מתכוון לשימוש באמצעי פסול כגון "תנ"ך רם", כפי שהיטבת לתארו במאמרך שהוקדש לעניין זה. קריאה מדויקת של הטקסט על הניקוד והטעמים, יש בה חשיבות ליצירת האווירה הנכונה, להתחברות נפשית ורגשית אל הכתובים ולמתן כלים להתמודד באופן עצמאי עם הטקסט. נקודה נוספת הנראית לי חשובה להוראת תנ"ך היא הדרך בה על המורה להשתמש בכלי הביקורת המדעית אותם רכש באקדמיה. חובה לקחת לתשומת לבנו את כל כלי הביקורת וכללי הביקורת שרכשנו בלימודינו. יש להיעזר בכלים אלה וליהנות מפירות המחקר המדעי. חובה גם לעיין בפרשנות המסורתית המגוונת ולקחת לתשומת לבנו חלק מתובנותיה. בסופו של דבר, יש לזכור שהאמת איננה נחלה בלעדית של מחנה זה או אחר. בהוראה עצמה, ניתן ליישם חלק מהכלים אותם רכשנו ולהציג מסקנות מתבקשות, בד בבד עם שימוש מושכל בפרשנות המסורתית. אולם, טעות גדולה תהיה, לדעתי, אם נפעל כחוקרי מקרא "ניטראליים" ונעסוק רק במלאכת הפירוק של הטקסט לרכיביו, ולא נקיים את השלב הבא והוא שלב ההרכבה. מבחינה חינוכית, אין ערך, לדעתי, להצגת השברים של הטקסט ללא הצגה של שלמות הטקסט, המורכב משברים אלה. שלמות זו היא ביטוי למבטו של "העורך", הנזכר רבות בחקר המקרא. מבט – העל על היחידה הוא חיוני מבחינת המסר הכולל והמסכם של היצירה. דוגמה קלאסית היא בהוראת שני סיפורי הבריאה. לאחר בירור ההבדלים, הסתירות והפערים בין שני הסיפורים, ולאחר הצגת שתי זוויות הראיה של שני הכותבים, שומה על המורה להתמודד עם השאלה: מדוע צירף העורך שני סיפורים מנוגדים אלה לכדי תיאור רצוף אחד, לכדי סיפור אחד? בנקודה זו הייתי עומד על תכונה נוספת הנדרשת ממורה טוב, והיא יצירתיות. מורה יצירתי יפעל כאומן. הוא יחבר חיבורים מפתיעים בין טקסטים שונים, הוא יגלה זיקות בין כתובים, זיקות שלכאורה אינן נראות לעין, הוא יחשוף משמעויות נסתרות של מילה או ביטוי או רעיונות נסתרים החבויים ב"קפלי הטקסט". הוא ידע להיות פה לספר ולספר את סיפורו של הטקסט.  הוא יציע פתרונות מקוריים לשאלות חשובות, כגון השאלה שהוצגה לעיל.

השאלה שנשאלתי עליה בסעיף זה עוסקת ב"מורה אידיאלי". אף התשובה כוונה, לכאורה, לנקודת גובה כזו. ברם,אפשר להניח שמורה כזה, מורה אידיאלי, איננו בנמצא. על כן, עלינו לשאוף ליישום המטרות שהוצגו לעיל (ולכאלה שלא הוצגו, בשל קוצר היריעה), על מנת להיות "רק" מורה טוב.

     

מורים רבים חוששים מהוראת ספר קהלת בגלל הרעיון של ’הבל הבלים‘ והחשש שתלמידים יקבלו ממנו חלילה רעיונות אובדניים. מה דעתך על כך? 

דומני, ששאלה זו מעסיקה כל מורה לתנ"ך בשלב מסוים. אכן, חשש כזה קיים וכדאי להיות ער לכך. עם זאת, לא הייתי מוותר בשום אופן על הוראת פרקים מספר יקר זה. אישית, תמיד דחיתי את הוראת קהלת לסוף תקופת הלימודים בתיכון, כלומר לכיתה י"ב. יש חשיבות לגילם של הלומדים ובשלותם להתמודד עם שאלות קיומיות קשות. הנקודה המכריעה בהוראת קהלת היא בהצגת מה שנראה לי, וגם נתמך על ידי הפרשן ר' גורדיס ואחרים, שהשמחה היא הפואנטה של המגילה הזו. דרבון האדם לשמוח בחייו עד כדי ראיית השמחה כתביעה דתית עליונה, היא "השורה התחתונה" של הגותו של חכם דגול זה. בעיניי, קהלת ראוי להיות, מבחינה זו, אבי החסידות... אשר על כן, חובה לשלב ערך זה בהוראת המגילה, ורצוי לסיים את המגילה בכך. כך ניתן להקהות במקצת את עוקצן של האמירות הקשות במגילה. כך ניתן לעמוד על ערך חשוב מערכי היהדות ומערכי האדם.  

ספר דברים הוא ספר בעל מגמה חינוכית מובהקת. כיצד היית מאפיין אותה?

המגמה החינוכית של הספר ותפיסתו ההומניטארית הוצגו היטב בדברי מורי ורבי, פרופסור משה ויינפלד ז"ל. אין מקום לחזור כאן על דבריו. דברי ביקורת רבים נכתבו על כך. נקודה אחת שעלתה בדברי המבקרים, היא שתפיסתו ההומניטארית של הספר היא תפיסה צרה המכוונת רק כלפי פנים, כלומר תפיסה לאומנית הרואה רק בישראלי אח הראוי ליחס אנושי. שכן, טוענים המבקרים, הספר מחנך להחרמת הגויים תושבי כנען הקדומים ומציע לנהוג באלימות אף כלפי ישראלים עובדי עבודה זרה, ועוד. גם כמה ממוריי באוניברסיטה הביעו עמדה ברוח זו. אין זו הבמה להתמודד עם הסוגיה. בין היתר היא נדונה בכמה מקומות לאורך הפירוש לספר דברים ב"עולם התנ"ך". במאמרי על תפיסת החינוך בספר דברים שבתי אל הסוגיה מכיוון אחר. דרך הבחינה הלשונית, ניסיתי להראות שאמנם הספר מדגיש את הקו החינוכי שלו בהדגשה יתרה, אלא שהיסוד המיליטנטי בו הוא דומיננטי. בשל יסוד זה נוצר הרושם שמחברי הספר שבויים, כביכול, באידיאולוגיה קנאית של שנאת עמים זרים.  במאמר ניסיתי לעמוד על הקשר בין הפן החינוכי לפן המיליטנטי. הצעתי לכנות את סגנונו של הספר סגנון של "אינטלקטואליות מיליטנטית". כאן אוסיף על מה שכבר נכתב במאמר, ואביע בקצרה את דעתי, כי כותבי הספר אכן רואים את האדם במרכז עולמם והם מכוונים לטוב עבור כל אדם, ולא רק לאזרח הישראלי. אלא שמלחמתם נגד העבודה הזרה, בה ראו אם כל חטאת, היא מלחמה חסרת פשרות, מלחמת חורמה. כלומר, כותבי הספר אינם נלחמים נגד הזר, אלא נגד עבודה זרה. הם אינם מתעבים את הנוכרי על שום היותו נוכרי, אלא מתעבים את העבודה הזרה על שום היותה דרך חיים מעוותת. מחברי הספר הם אמנם טיפוסים בעלי אופי לוחמני, ובהיותם כאלה הם מציעים להילחם ברוע בכל הכוח, ובאותה המידה הם מציעים לטפח את הטוב עם כל הלב ותעצומות הנפש ובכל העוצמה.  

במקרא יש לא מעט סיפורים מצמררים שמורים שואלים את עצמם אם וכיצד ללמד אותם. סיפור מובהק כזה הוא סיפור עקדת יצחק. אב ההולך לשחוט במאכלת את בנו ולהעלותו לעולה לה‘. מה היית משיב להם בקשר לסיפור העקדה?

ראשית, יש להבחין בין הבנת המניע של אברהם לבצע מעשה זה לבין הצדקת המניע לבצע את המעשה. כמובן, בטקסט זה גלומה תפיסתו של המחבר, ועל כן יש לערוך הבחנה זו גם לגבי מחבר הסיפור. הבנת המניע של הגיבור ושל המחבר אין פירושה הצדקת מניע זה. כאשר אמרתי (בהרצאה המוקלטת) שלדעתי הסיפור בא להציב את ערך האמונה כערך עליון, התכוונתי למסר של הסיפור ושל המספר. נושא זה מחייב דיון בכיתה. אין להתחמק מכך. אדרבה, יש לתת לתלמידים לבטא את דעותיהם לכאן ולכאן. על פניו, זהו סיפור בלתי אפשרי, בלתי נתפס ולעתים קרובות מקומם ואף עלול לגרום לשאט נפש. אך בזה בדיוק כוחו. לאחר הוצאת הקיטור (או חלק מהקיטור...), יש מקום לתהות האם בחיינו היום, בתרבות שלנו ובתרבויות אחרות, אין תופעה זו חוזרת בלבוש אחר? האומנם איננו חווים עקידות בעולמנו? חשוב להדגיש שערך האמונה הנדון כאן, ניתן להיתרגם בזמננו לאמונה בערכים אחרים ולאו דווקא באלוהים. האם אין ערכים שאנשים "נורמאליים" בני זמננו מאמינים בהם ומוכנים למות למענם? האם הורים השולחים את ילדיהם לצבא אינם פועלים ביודעין, או שלא ביודעין, מתוך אמונה שלעתים אנו נאלצים להקריב את בנינו למען קיומו החופשי של העם בארץ? האין זו מוסכמה יסודית המונחת בבסיסה של הציונות? יש להמשיך ולתהות: האם לכל אחד מאתנו יש ערך אשר הוא מוכן למות למענו? האם חיוני שיהיה ערך כזה או שאפשר לחיות גם ללא ערך עליון שעליו ולמענו יש למסור את הנפש?

אשר לסיפור העקידה, יש לזכור שבסופו של דבר לא רק אמונתו של אברהם באלוהים (או יראת האלוהים שלו) מקבלת אישור בסיפור. בסופו של דבר אמונתו של אברהם באל היא היסוד להקדשת מקום העקידה עבור העם כולו.  הביטוי "הר ה' יראה" עשוי להוות מטונימיה לארץ ישראל. מי שמאמין בזכות עם ישראל על הארץ בגבולות כאלה או אחרים (מבלי להיכנס לויכוח פוליטי), עשוי לראות בסיפור זה ביטוי לאמונתו. ללא אמונה, יקשה להגיע להישגים מעשיים, יאמר המאמין. לעומת זאת, מי שרואה בדת, בכל דת,  ציות עיוור לכוח שרירותי ואכזרי, מי שרואה בדת פוטנציאל הרסני ומסוכן, כניעה לא רציונאלית לכוחות מסתוריים, אף הוא יוכל לתמוך יתדותיו בסיפור זה. האמונה – מסוכנת, יאמר הכופר. האומנם שתי מסקנות סותרות מתרוצצות בסיפור אחד ונובעות בו זמנית מאותו הסיפור? הייתכן?! כן, ייתכן, ואין זו מוציאה את זו. האמת מורכבת משני קטבים אלה. זו דיאלקטיקה שיש לחיות עמה. הנוסחה לחיבור שני קטבים אלה היא נוסחה אישית לחלוטין, וכל אחד נדרש לנסח לעצמו את אמונתו או את חוסר אמונתו, שאף היא אמונה היא.   

מהי הדמות המקראית הקרובה ביותר ללבך? 

הדמות המקראית הקרובה ללבי היא הדמות אשר בעיני המקרא עצמו היא הדמות הגדולה ביותר והמשפיעה ביותר, הלוא היא דמותו של משה. משה היה תמיד דמות מסקרנת בעיניי. האישיות המורכבת שלו, ההפכים והשילובים הבלתי אפשריים בדמותו מרתקים אותי. האיש אשר במו ידיו הורג את המצרי ובאותן הידיים מביא לעם את לוחות הברית עם החוקה המופלאה החרותה עליהם, הכוללת את הדיבר "לא תרצח", ובאותן הידיים מכה את הסלע וגורם לעצמו נזק עצום, נזק מוחלט.  האיש הנאמן ביותר לאל (במדבר י"ב 7), עבדו הנאמן ואיש סודו, הוא האיש הבלתי ממושמע, הסרבן, הווכחן, האימפולסיבי, זה אשר איננו מהסס ומנתץ את לוחות הברית, דברי אלוהים חיים, משל היו חפץ סתמי וחסר ערך, ובכך הופך את לוחות האבן לאבן שאין לה הופכין... זה אשר נלחם נגד המדיינים, אך נושא בעצמו אישה מדיינית. גם סופו הטראגי נוגע ללבי, העוול שנעשה, לכאורה, לגיבור הגדול, זה אשר המשורר אברהם שלונסקי כינהו "השוקע מנבו", זה אשר לא זכה להביא את מפעלו לידי סיום, זה אשר כותבי ההגדה של פסח נידו אותו ואת זכויותיו באופן מוחלט. זהו האיש המסתורי, האיש שכמעט בלתי אפשרי להגדירו. זהו, בעיניי, האיש המעניין ביותר. 

מהו הפסוק היקר לך במיוחד? 

קשה. קשה מאד. בכל פסוק שאבחר אקפח מיידית פסוקים אחרים... אולם פטור בלא כלום אי אפשר. על כן אציין כמה פסוקים העולים בתודעתי עכשיו.

1. "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב 3). כהמשך לתשובתי הקודמת, אוסיף שמשפט מופלא זה הוא לדעתי הגדרה מושלמת לגדולתו של המנהיג.

2. "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ותחסרהו מעט מאלהים ..." (תהלים ח' 5 – 6). הגדרה מעולה של האדם, שהוא בו זמנית אנושי וירוד, אך גם אלוהי ונשגב.

3. "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו' 8). תמצית התיאולוגיה הנבואית ותמצית המוסר המקראי.

4. "אחת דבר אלהים שתיים זו שמעתי..." (תהלים ס"ב 12). האמת המוחלטת, היחידה מצויה רק בעולם העל אנושי. האדם חווה אמיתות שונות, אף סותרות, שהן השתקפויות חלקיות  של האמת היחידה והבלתי מושגת.

5. "לך דמיה תהלה..." (תהלים ס"ה 2). במקום בו המילים נגמרות, מבטאת השתיקה המהורהרת את האמת הפילוסופית. אנו המורים דברנים גדולים, זה תפקידנו, זה מקצוענו. לעתים רצוי לשתוק, לחשוב בדומיה ולא לומר דבר, וזו האמירה הטובה ביותר. ואין מתאים מפסוק זה לסיים את הראיון.

תודה, לאה. 

דוד, תודה מעומק הלב על דבריך הכל כך חשובים על המקרא, עולמו ועולמך, שהוא עולמו של ההוגה במקרא "יומם ולילה“ ומחנך לאורו.