ד“ר לאה מזור, החוג למקרא, האוניברסיטה העברית
במדבר יב חורג מכל המסורות הללו בכך שהוא מתאר מאבק גלוי בין האחים על ההנהגה.
משה, אהרון ומרים היו אחים ככתוב 'ויקח עמרם את יוכבד דֹדתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה' (שמות ו, כ וראו גם דה"א כג, יג) או 'ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחֹתם' (במדבר כו, נט). ומי מהם הוציא את בני ישראל ממצרים? לפי המסורת שנשתמרה בנבואת מיכה היו אלה שלושתם. 'כי העלתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים' (ו, ד). לפי מסורת אחרת רק משה ואהרון הוציאו את ישראל ממצרים. למשל, 'נחית כצאן עמך, ביד משה ואהרן' (תהלים עז, כא וראו גם יהושע כד, ה). אין צורך לומר ששתי המסורות הללו מתנגשות עם המסורת המרכזית בתורה המספרת על משה כמנהיג היחיד שהוציא את ישראל ממצרים.
במדבר יב חורג מכל המסורות הללו בכך שהוא מתאר מאבק גלוי בין האחים על ההנהגה.
סיפור המעשה בבמדבר יב מתחיל בכך שמרים ואהרון נתקנאו במשה וקראו תגר על יתרון מעלתו. 'ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח, כי אשה כשית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר. וישמע ה'' (א-ב). הקדמת מרים לאהרון מלמדת שמרים היתה היוזמת והדומיננטית בהתקוממות נגד משה. ניתן להסיק זאת גם מתיאור הזעם המיוחד שהופנה כלפיה (יד) ומגודל עונשה.
מרים ואהרון העלו שתי טענות נגד משה: טענת האשה הכושית וטענת השיויון בנבואה. טענת האשה הכושית היא כנגד מנהיגותו של משה, כי נמצא בו דופי, וטענת השוויון היא נגד מעמדו של משה כבעל הזכות הבלעדית לדבר בשם ה‘. טענת השיויון משקפת תופעה מיוחדת במינה של 'נבואה משפחתית', שבה כל האחים במשפחה הם נביאים.
עניין האשה הכושית סתום. לא ברור מן הסיפור מיהי האשה הכושית, האם היא ציפורה או אשה אחרת, ומדוע ובאילו נסיבות לקח אותה משה. דומה שיש כאן רמיזה למסורת סיפורית מפותחת יותר שהיתה ידועה למספר ולנמעניו, אך לא נשתמרה בכתובים. מה שברור הוא, שהמחבר מבקר את מרים ואהרון על שדברו סרה במשה ובכך פעלו בניגוד לרצון האל, כנאמר על 'שֹכחי אלוֹה' בספר תהלים: 'פיך שלחת ברעה, ולשונך תצמיד מרמה. תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דפי' (נ, יט-כ).
משה לא הגיב על הנסיונות לערער את מעמדו כנביא וכמנהיג. לא נאמר אפילו שהוא 'שמע' את הדברים שדיברו בו שני אחיו. מי ששמע הוא ה' (במדבר יב, ב), והוא שהגיב והכריע במאבק. הכתוב מסביר את שתיקתו של משה כענוה יתירה, 'והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה' (ג).
גודל ענוותנותו של משה מתברר מהשוואה לסיפור על אלדד ומידד שבא קודם לכן (במדבר יא). משנתנבאו אלדד ומידד במחנה קרא יהושע בן נון משרת משה: 'אדני משה כלאם' (כח) ומשה ענה לו 'המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם' (כט). מעשה מרים ואהרון מקצין את מעשה אלדד ומידד, משום שהפעם יצא הערעור על מעמדו הבלעדי של משה כנביא לא מזרים אלא מבני משפחתו.
לפי הסיפור, ה' התגלה למרים ולאהרון בפתח אוהל מועד והעמידם על יתרון מעלתו של משה עליהם ועל כל הנביאים האחרים. משה זכה להקרא על ידי ה' 'עבדי' ואף נאמר עליו: 'בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידֹת ותמנת ה' יביט' (יב, ז-ח). ה' זעם על מרים ואהרון (ט) משום שהם ניסו לערער על סדר הכפיפויות הנכון. הם היו צריכים להיות כפופים למשה שכפוף לה' ולא להתיצב נגדו. את הסדר הנכון הם ילמדו על כן בדרך הקשה. מרים תלקה בצרעת, וכדי להצילה יצטרך אהרון לבקש ממשה לבקש עבורה מעם ה'. המסלול הנכון יהיה מהנחות יותר לנעלה ממנו: ממרים דרך אהרון אל משה, וממשה לה'.
עונשה של מרים היה מיידי. 'והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג' (י). מרים יצאה נגד השחור (האשה הכושית) ונענשה בלבן (הצרעת). חצי בשרה נאכל. מחלתה היתה כה נוראה עד שנהפכה לשם דבר. בחוק הצרעת בספר דברים נאמר: 'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, בדרך בצאתכם ממצרים' (כד, ט). עונשה זה צריך לשמש אזהרה לכל מי שינסה לערער על מנהיגותו של משה.
אהרון מתואר בסיפור בספר במדבר כקרוב למרים. הוא יצא עימה נגד משה; נתן ליבו לצרעת שדבקה בה ('ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת' יב, י); ראה במצוקתה; הודה בחלקו בחטא ('ויאמר אהרן אל משה בי אדני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו', יא); ויצא לעזרתה באמצעות פניה נרגשת למשה שיושיעה: 'אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו' (יב). משה נענה לו, אבל קשה לא לתת את הדעת להבדלי התוכן, הסגנון והאורך בין תחינת אהרון לבין תפילת משה. ההבדל בין השניים כה צורם שרש"י נדחק ללמד סנגוריה על משה: 'מפני מה לא האריך משה בתפלה? שלא יהיו ישראל אומרים: אחותו עומדת בצרה, והוא עומד ומרבה בתפלה. דבר אחר: שלא יאמרו ישראל: בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה. אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה'.
תפילת משה הסירה ממרים את הצרעת ונגזר עליה להסגר 'שבעת ימים מחוץ למחנה' (יד). על מעמדה כמנהיגה אפשר ללמוד מכך שהעם כיבד אותה. 'והעם לא נסע עד האסף מרים. ואחר נסעו העם מחצרות, ויחנו במדבר פארן' (טו-טז).
הקשר בין מרים לאהרון, ותפיסת מרים כנביאה וכמנהיגה, מופיעים בעוד מסורת על מרים. בשירת הים מוצגת מרים כ'אחות אהרן' וכ'נביאה': 'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התֹף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחֹלֹת. ותען להם מרים: שירו לה' כי גאֹה גאה סוס ורֹכבו רמה בים' (שמות טו, כ-כא). לפי פילון (חיי משה א' סעיף 23) 'שתי מקהלות עמדו על היבשה, אחת של גברים ואחת של נשים, ושרו מזמורי תודה לאלהים, כאשר משה פותח לגברים ואחותו פותחת לנשים'.
הד למאבקים על המנהיגות נשמע אולי בסיפור על הולדת משה. משה הוא היחיד מבין שלושת האחים שיש עליו סיפור לידה (שמות ב, א-י). הסיפור נפתח בנוסחה הקלאסית של התחלת נישואין מוצלחים: 'וילך איש... ויקח את... ותהר האשה ותלד בן' (א-ב). מהנוסחה הזאת ניתן להסיק שמשה היה הבכור. אבל מהמשך העלילה מתברר שהיתה לו אחות גדולה ממנו (ד), שהמסורת הפרשנית מזהה אותה עם מרים, ואהרון, אף שהיה מבוגר ממשה (ז, ז) כלל אינו נזכר בסיפור. מתעוררת אפוא הבעיה, איך להסביר את הדבר שהסיפור מציג את משה כבכור אף שהיו לו אחים גדולים ממנו. לבעיה הוצעו פתרונות שונים. היו שנתנו לבעיה פתרון עלילתי, שמשה היה הבכור לעמרם וליוכבד בעוד שאהרון ומרים נולדו לעמרם מנישואין קודמים. היו שנתנו לבעיה פתרון סגנוני. המספר בחר בדרך של 'כיווץ ארועים' כדי להתרכז במשה. תופעה דומה יש בסיפור על הולדת שלמה. משמ"ב יב, כד דומה על הקוראים ששלמה הוא הבן הראשון שנולד לדוד אחרי נישואיו עם בת שבע, אבל מרשימות בניו של דוד מתברר שקדמו לשלמה שלושה אחים (שמ"ב ה, יד; דה"א ג, ה). אבל יתכן שיש לחפש את הפתרון בכיוון של הפולמוס הפנים-מקראי בסוגיה מיהו גואלם של ישראל שהוציאם ממצרים. הצגת משה כבכור, העלמת אהרון, והסתרת שמה של מרים נועדו להציג את משה כאיש האחד והיחיד שעליו תוטל המשימה לגאול את ישראל משיעבוד מצרים. בלי אהרון ובלי מרים.
מתוך: א' שנאן (עורך), נהרדעה: דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית, בהעלתך 2001
בימיו של המלך חזקיה התמלאה ירושלים בפליטים ישראלים לאחר חורבן התשתית הכלכלית של ממלכת ישראל. עד אז שירתו במקדש המרכזי בירושלים כוהנים מבית אהרון (שיכול אותיות של ארונה [היבוסי]). המצטרפים החדשים לחצו על כוהני המקדש לצרף אליהם גם את הכוהנים שזה מקרוב באו. חזקיהו היה עסוק בביצור ירושלים מפני צבא אשור, ומלחמת אזרחים היתה הדבר האחרון שהוא רצה בו. על כן הוא ערך רפורמה במקדש וצירף אליו גם משפחות של כוהנים ישראלים שמוצאם משילה, אשר ישבו בענתות ועד הרגע ההוא נאסרה עליהם העבודה בירושלים. הכוהנים המקוריים יוחסו לאלעזר בן אהרון והכוהנים הנוספים יוחסו לאיתמר אחיו של אלעזר (יחסם המספרי של המצטרפים אל המקוריים עמד על אחד לשניים). הכוהנים המצטרפים התייחסו לשבט לוי ודתם לא היתה דת מקדשית פגנית כמו זו שהיתה בירושלים כי אם דת מוסרית שהתבססה על תורת משה והנביאים. על מנת שמיזוג הדתות יעבור חלק נכתבו מחדש תולדות משפחת אהרון ובהן סופר כי גם אהרון הוא בן לשבט לוי ולא זו בלבד אלא כי הוא אף אחיו עצמו ובשרו של משה.
השבמחקבסוף ספר בראשית מובאת ברכת יעקב לבניו. בברכה ליהודה (המנופחת מאד יחסית לברכת שאר הבנים) כתובות בין היתר המילים הסתומות הבאות: "עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים". קריאת המילים באופן מעט שונה יכול לשפוך אור על תולדות הכוהנים המצטרפים והתייחסותם למשה: "עד כי יבואו שילה לוי קהת עמרם [אבותיו של משה]".
* הדברים האלה מובאים בהרחבה במאמר שכתבתי בשם "היהדות ככת אסלאמית".
יובל חייקין
yuval00@gmail.com