יום שלישי, 7 במרץ 2017

זה הפורים שלי: היריעה היורדת ביני לבין האנטישמיות של המן

 בתוך התחריט

יצחק מאיר, סופר
חיי הפגישו אותי עם אנטישמיות. נעקרתי מעיר לידתי בעודני תינוק, ולא ידעתי אפילו כי נעקרתי. עליתי ברכבת ברציפי טרם שחר שנסעה לה לאן שנסעה ולא ידעתי אלא שכך הם חייו של תינוק כמותי. לא שנאו אותי. לא אהבו אותי. לא רדפו את אבי עליו השלום ולא את אמי נוחה עדן, ולא את הנשים והאנשים הצפופים שנתלו בדלתות הקרונות הצרות בידם האחת וידם השנייה אוחזת במזוודות קטנות אותן אינני יודע לשכוח. לא הייתה בי עצבת. לא בהלה. אני זוכר כי קורה בי בוקר שלא קרה לי עד אז והוא חדש ויש בו מן הקסם של הלא נודע והלא מוכר המעורר סקרנות אין קץ, משהו שיבוא מן הנסתרות, ולא ידעתי מה ריתק אותי. דעתי הקטנה לא ידעה אלא את דעתה הקטנה. לא אשמו לי. לא חטאו להוריי. לא  להמון - דומה היה בעיניי כי הרציף אינו מספיק לכל ההמון- שלא ראיתי בו אנשים שנסים על נפשם ובוודאי לא רדופים ומאוימים ולא היה בעולמי בכלל מי שרודף אלא רק אור חיווריין בתוך אדי קיטור שליחכו את רגלי העולים ברכבת. ברור לכל מי שלא חווה את התחנה האפלה הסואנת הרועשת הדחוסה הצופרת הקרועה מתוך אגד של סיפורי אגדות אימה כתחריט נחושת שאינו חדל לנוע בתוך עמודו, שהייתה זו פגישה עם אנטישמיות. אלא מה. אבל אני, שחוויתי, שהייתי בתוך התחריט, לא נפגשתי אלא עם חיי.

יצאו שבעים ושבע שנים מאז. בגרתי לדעת מה עוללו לימיי. הוקפתי שנאות. ירו בי משטמה. סקלו אותי טינה. צרו עלי בתכריכים קודרים. אבל בכל השנים האלה לא נשרה מעליי היריעה הקרה שהפרידה בין האנטישמיות שחוויתי אותה, וזה כל כך ברור, לבין האנטישמיות ששרפה בעורי ולא השאירה בי כוויה. וזה לא ברור כלל ועיקר. חייתי את כל חיי בתוף התחריט ההוא של יום ילדותי בו התחיל מסעי בעולם וחציתי את הדרכים ואני כאן, יודע הכל, ומונה את הכל, וסופר את הכל, ומספר את הכל, אבל טעמה של אותה שעת טרם שחר שלא היה בה לא מרירות ולא מלח ולא שריפת החיך והגרון אלא טעמה המשכר של הרפתקה אישית עד למאוד מאוד לא התאייד.
אולי, אם מותר לגזם, לא יצא יום ולא שמעתי ולא קראתי ולא פגעתי ולא אייבתי את האנטישמיות בכל הטיותיה, באומר ובמעשה, בהוקעה ובמשפט, בהולם ובדין, אבל היריעה הקרה הלחה הטבולה במימי באר שכלתנית הייתה יריעת חציצה בין המכאיב לבין המביך. צריך היה להיות להיפך, לפחות להיפך, אבל בכל שנותיה הארוכות של האנטישמיות שחיי הפגישו אותי בה בעוצמה מובהקת כל כך, היא לא נגעה בי. הייתי שומע את העולם מדבר באנטישמיות, מגנה אותה, מפרהס אותה, מסתיר אותה, ולא הייתי בשפה אחת אתו. רעיי הקרובים היו אומרים אותה ואני לא הייתי שומע מה שהם שומעים בה ובחדרי לבי אמרתי לי כי אין להם מושג על מה הם מדברים. הם מדמיינים אותה. מתוך ספרי ההיסטוריה. מתוך קטעי העיתונות. מתוך טורי הקללות המתייצבים בקול או בלחש או אפילו באלם מוחלט  בין הדברים שאנשים אומרים זה לזה וזה על זה וזה על זולתם הרחוקים. והיא לא . אני יודע אותה כאחרת.
ומעולם לא ידעתי למה. עד שיום אחד, במו רעש קריאת המגילה, כשנערים בהיכל ונערות בעזרה מכלים יחדיו זעמם העשוי למשמע שם המן  וזקנים חמורי סבר המקפידים על הלכות שמיעת כל תיבה ותיבה וכל טעם וטעם במקרא מגילה לבל תיפול לחובתם עברה של ברכה לבטלה, גוערים ברעשנים החוזרים ומוחקים את עמלק מתחת השמים ולא שוכחים, נתהדקו המילים הידועות לי כל כך לתוך מוחי שלא שעה להן כלל " ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" ומצאתי עצמי לוחש לעצמי, "אז מה? מה זה בכלל עניינך. על זה, ייכתב לאבדם"?  במהומה הצבעונית של קריאת המגילה שבתי אל הפסוקים בהם הוא אומר, ההמן ההוא, ויבז לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי. מי הגיד לו?  למה הגידו לו ? ומה זה עם מרדכי השייך כולו לאיש אחד, שהגידו לו שהוא אינו כורע ואינו משתחווה מפני שהוא לא כורע ולא משתחווה עם כל עבדי המלך הכורעים ומשתחווים כי העולם כולו  מלא כורעים ומשתחווים?
לא היה שום דבר שלא ידעתי אותו בפסוקים החוזרים והנשנים האלה מדי שנה בשנה והנה עצרו אותי בתוך החדווה המשתוללת בהיתר של פורים ודיברו אליי יותר משדיברו אליי כל השנאות והמשטמות והטינות שנקראו על דרכי. בפשטות כמעט כפרית כתב סופר המגילה לפני דורות הרבה, לפני כל דברי ימי האנטישמיות הזוחלת והדוהרת והפרועה והחתרנית את כל תורת האנטישמיות כולה המופרכת מראשיתה ועד סופה שאין לה סיבה אלא בעצמה, ואין לה תכלית אלא תכליתה, שהיא מטורפת בעצם ושונאת את השנאה עצמה בלא שורש לשנאה, שהיא יוצאת להמית מפני שהיא ממיתה, ויוצאת להשמיד מפני שהיא משמידה, ויוצאת לעקור מפני שהיא עוקרת, והיא שיגעון שאדם שדעתו לא אומללה בניוון ההיגיון לא יכול להבין אותה אלא כאילו יש לה סיבה ותכלית ומטרה. אין לה. היא מחלת הרוח של האנושות שלא פוענחה, והיא רודפת את היהודים לא מפני שהם יהודים אלא הם נעשים יהודים מפני שהיא רודפת אותם ומפני שכנראה אי אפשר לו לאדם לחיות חיים של אור וצל בלי שהוא יוצר לעצמו מן הצל פטישים של פלדה שחורה לרוצץ בהם מוחותיהם של תינוקות האנושות שלא חטאו אלא באחת - שהם מפוזרים ומפורדים בין העמים ובכל מקום ומקום הם שם להיות היהודים שצריכים לסלק אותם מן המקום שהורגים בהם למקומות שייהרגו בהם.
אינני יודע אם לא באותה שעה הבינותי ראשונה את היריעה הקרה הלחה היורדת ביני לבין האנטישמיות שהמן הזה היטיב כל כך לחתום שמו על יצירתה. עוון של לא אוון. אוון שלא עוון. אדם נורמלי אינו יכול להיות ולהתחבר לטירוף הזה. הוא פוגש בו. אבל הטירוף לא יכול לו. גם אם שבע ימיתנו, הוא לא יכול לו.

זה הפורים שלי.

תגובה 1:

  1. יהודי אמיתי אינו יכול לשמוח אם אין מעליו ענן גדול של תובנות מכמירות לב.

    השבמחק

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.