דם הפסח, עקידת יצחק וגורן ארנן

פרופ‘ ישראל יובל, האוניברסיטה העברית

מנשה קדישמן, עקידת יצחק, גן הפסלים בתל השומר
צילום: ד״ר אבישי טייכר

פעמיים נזכר בפרשת ’בא‘ (שמות י, א - יג, טז) הנימוק לצו שנצטוו בני ישראל לשחוט שה בערב יציאתם ממצרים. בפעם הראשונה בדברי ה‘ למשה ולאהרן: ’וראיתי את הדם ופסחתי עליכם‘ (שמות יב, יג), ובפעם שנייה בנאום משה אל זקני ישראל: ’וראה את הדם על המשקוף... ופסח ה‘ על הפתח‘ (שם, פסוק כג). לפועל ’פסח‘ נודעת ככל הנראה המשמעות של הצלה והגנה, כמו בישעיה לא, ה: ’כן יגן ה‘ צבאות על ירושלם, גנון והציל, פסוח והמליט‘. ראיית דם השה בידי האל אמורה אפוא להגן על ישראל מפני ’הנגף‘ בעת ש‘המשחית‘ יכה בבכורי מצרים. לפי פשוטו של מקרא, ראיית דם השה בידי האל מבטאת את סגולתו של הקורבן להציל את בכור האדם מיד המשחית. דם הבהמה הוא תמורה לדם האדם. 

ואולם חז“ל העניקו לראיית הדם הזו משמעות כמעט הפוכה: ’”וראיתי את הדם“ (שמות יב,ג) - רואה אני דם עקידתו של יצחק, שנאמר ”ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה‘ יראה“ (בראשית כב, יד). ולהלן הוא אומר ”וכהשחית ראה ה‘ וינחם“ (דברי הימים-א כא, טו). מה ראה? ראה דם עקידתו של יצחק, שנאמר ”אלהים יראה לו השה“ (בראשית כב, ח)‘ (מכילתא דר‘ ישמעאל מסכתא דפסחא, מהדורת הורווויץ ורבין, עמ‘ 24-25, 39). לפי זה הדם המציל במצרים לא היה דמו של השה, קורבן הפסח, אלא דמו של יצחק הנעקד. קרוב לוודאי שמדרש זה מסכים עם הדעה האומרת, שבעת העקידה שפך אברהם רביעית מדמו של יצחק (תנחומא וירא, כג).

בדרשותו יוצר הדרשן קשר בין שלוש פרשיות: הפסח, העקידה וקניית גורן ארנן היבוסי בידי דוד. הקשר נראה לכאורה מלאכותי וטכני, שכן הוא מבוסס על הופעתו החוזרת של מוטיב האל הרואה בשלושת המקרים. כמו כן קיים דמיון סגנוני בין הופעתו של ה‘נגף למשחית‘ בשמות יב, יג לבין ’מלאך המשחית‘ בדברי הימים-א כא, טו. ואולם לאמיתו של דבר הקשר המוצע במדרש אינו טכני כלל ועיקר. הוא מבטא השקפה עמוקה על  משמעות העקידה, קרבן הפסח וירושלים כמקום קדוש. כמו כן חושף המדרש קריאה ספרותית רגישה של הטקסט המקראי, ולכך יוקדש עיוננו. 

קניין גורן ארנן היבוסי יכולה להיחשב לסיפור ייסודה של ירושלים בידי דוד. ראשיתו של הסיפור בחטא“ ’ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל‘ (דברי הימים, שם, פסוק א). עריכת מיפקד נחשבה במקרא לדבר אסור, ועונשו של דוד על מעשהו נמסר בידי מלאך משחית האמור להכות את ישראל במשך שלושה ימים. דוד מבקש רחמים ונענה: ’וישלח האלהים מלאך לירושלים להשחיתה, וכהשחית ראה ה‘ וינחם על הרעה, ויאמר למלאך המשחית רב עתה הרף ידך, ומלאך ה‘ עומד עם גורן ארנן היבוסי‘ (פסוק טו). כאמור, פסוק זה מזכיר את המסופר בשמות יב על האל הרואה את דם הפסח ומציל מן המשחית. 

ואולם דמיון לסיפור העקידה גדול הרבה יותר. לפי הספר החיצוני, ספר היובלים (יז, טז), השטן הוא שיזם את נסיון העקידה: ’ויבא השר משטמה ויאמר לפני האלהים: הנה אברהם אהב את יצחק בנו ויבכרהו על כל, אמור לו ויעלהו עולה על המזבח, ואתה תראה אם יעשה את הדבר הזה‘. אף סיפור המיפקד שערך דוד נפתח בהסתת השטן. בשני הסיפורים מלאך ה‘ הוא המציל ברגע האחרון מסכנה חמורה. אברהם מצטווה ’אל תשלח ידך אל הנער‘ (בראשית כב, יב) ואילו המלאך המשחית בדברי הימים מצטווה ’הרף ידך‘ (פסוק טו). בשתי הפרשיות האל רואה, ובזכות ראיתו הוא מרחם ומכפר. אברהם נושא את עיניו ורואה את האיל, ועל דוד נאמר: ’וישא דויד את עיניו וירא את מלאך ה‘’ (פסוק טז). המלאך מציע לדוד להקים מזבח במקום ולהקריב בו קרבן כתחליף לפגיעת המשחית - אף זאת בהקבלה לאיל הנאחז בקרניו והמועלה לעולה במקום יצחק. 

ואכן, דוד נענה למצוות המלאך ומנסה להקים במקום מזבח. הוא פונה אל ארנן היבוסי, בעל הגורן, ומבקש לקנות את הגורן מידיו: ’וירא (ארנן) את דויד ויצא מן הגורן וישתחו לדויד אפים ארצה. ויאמר דויד אל ארנן: תנה לי מקום הגורן ואבנה בו מזבח לה‘, בכסף מלא תנהו לי‘ (פסוקים כא-כב). ארנן מסרב למכור את הגורן לדוד, ומציע לו תחת זאת זכות שימוש ללא בעלות, אך דוד בשלו: ’לא, כי קנה אקנה בכסף מלא‘ (פסוק כד). בסופו של דבר ארנן מתרצה ומוכר את המקום בכסף מלא: ’ויתן דויד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות‘ (פסוק כה). חילופי הדברים מזכירים את פרשת קניית מערת המכפלה בחברון מידי עפרון החתי (בראשית כג). סיפור ייסוד ירושלים בידי דוד מורכב משני מהלכים: ומיפקד ועונשו וקניית הגורן - מהלכים המקבילים היטב לשני סיפורים עוקבים בספר בראשית: העקידה וקניית מערת המכפלה. לפנינו מדרש פנים-מקראי שבו ספר דברי הימים מפרש מחדש את סיפר העקידה ותופר על פיו את סיפורו שלו. לפי גירסתו, האב המייסד של המקום הקדוש בירושלים אינו אברהם, אלא דוד, מלך חברון שיהיה למלך ירושלים. המחבר עוקר את הסיפור האברהמי על רכישת המקום הקדוש בחברון ומעבירו לירושלים. יש לציין, שספר דברי הימים הוא היחיד במקרא המבין ש‘הר המוריה‘, מקום העקידה, הוא בירושלים: ’ויחל שלמה לבנות את בית ה‘ בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגורן ארנן היבוסי‘ (דברי הימים-ב ג, א). 

המדרש שהובא מן המכילתא חש היטב בקשר הזה, ולכן הוא מעמיד את פרשת העקידה ואת פרשת ארנן היבוסי בהקבלה. לשתיהן הוא מוסיף צלע שלישית: פסח מצרים. על הקשר בין פרשת ארנן היבוסי לפסח כבר עמדנו. בא המדרש ומבריח בריח מרכזי בקשר המוצע בין פסח לעקידה. הקשר הזה אינו רק ספרותי, אלא תיאולוגי, והוא נקבע כבר במסורת המופיעה בתרגום הירושלמי לשמות יב, מב ושעל פיה מעשה העקידה, כמו בריאת העולם וברית בין הבתרים, התרחש בי“ד בניסן. בזמן זה עתידה גם להתרחש הגאולה לעתיד לבוא; זמן משותף מצביע על תוכן משותף. לכאורה, התוכן הדתי המשותף לעקידה ולפסח הוא הצעת עקרון התמורה: האיל בעקידה, או השה בפסח הם תחליף להקרבת יצחן ולבן הבכור. ואולם בנקודה זו בונה המדרש קומה נוספת, שכן הוא נוטש כליל את המסר הזה בקובעו שהאל הרואה במצרים רואה את דמו של יצחק הנעקד. הכפרה על בכורי בני ישראל במצרים איננה רק בזכות דם הבהמה אלא גם בזכות דמו של יצחק הנעקד. את דמו, דם אדם, ראה האל, ולא את דם קרבנות הבהמה שבפסח מצרים ובייסוד ירושלים. זה מהלך חדשני ביותר, העומד בסתירה גמורה לפשוטו של מקרא בשמות יב. 

מסתברת אפוא דעתם של אלה הסבורים, שמאחורי הפרשנות החדשה הזו עומד הצורך להעניק לפסח משמעות חדשה אשר תוכל להתחרות עם המשמעות שביקשו נוצרים לשוות לחג: חג הצליבה והכפרה. יהודים חשו צרך להתחרות עם דמותו של ישוע אשר במותו כ‘שה האלהים‘ בפסח כיפר על חטא האנושות. המדרש הפך את סיפור עקידת יצחק לסיפור קרבן יצחק. זה פשר הזמן הקדוש המשותף לעקידת יצחק ולחג הפסח - המועד שבו חגגו נוצרים את חג הפסחא. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, בא (תשס"א 2001)