וינייטת החירות שלא תיגמר לעולם: מוטת כנפי העבדות השחורות

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

Egyptian harvest

גזירת השם 'עבד' משורש ע.ב.ד נושאת באחריות לעובדה החותכת כי בעיני הבריות 'עבדות' היא קודם לכל עבודה ללא שכר. השעבוד- הפיכת אדם לעבד- הוא כפיית עבודת חינם, אבל  הכפייה, בייסורים, בשלשלות ממש, בהגבלת זכויות אלה או אחרות, היא אמצעי, לא תכלית. היווצרות המושג 'עבד' מן השורש ע.ב.ד מקבעת בתודעה את ההבנה הזאת אפילו במודעות המשעבד עצמו. ישראל כבר הולכים שלושה ימים במדבר אל גדות ים סוף לחצות את התהום המפרידה בין עבדות לחירות, והנה אומר המספר המקראי " וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל הָעָ֔ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ מַה זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי  שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ" (שמות ד', ה֠). בלשון ימינו משמע הדברים הוא כי לבריחת העם יש תוצאה 'מצערת' אחת, אובדן משאב. לא היה לו לפרעה לנהל משא ומתן עם נביאם של העבדים על זכות עבודת אלוהיהם במדבר. למשאב אין אלוהים. פרעה טעה, אך עתה הפך ליבו, הודה בטעותו והבין כי משאב הוא משאב, לא יותר, והוא יצא רכוב על סוסי הממלכה הגזולה להשיב לה את אוצרה. 

עבודת חינם, בלא שכר, אמורה גם בדברי  הנכלים של לבן ליעקב הפליט מאימת עשו, בן אחותו, "וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב הֲכִי אָחִ֣י אַ֔תָּה וַעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם, הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ" (בראשית כ"ט,ט"ו). אילו היית אחי, לא יכול הייתי לראות בך משאב פן הייתי משאב גם אני בעיניי, על כן נקוב שכרך, וצא מגדר עבד.

גם ירמיה הנביא היוצא חוצץ נגד הנגידים והשועים המשעבדים את דלת העם,  מפיח בדברי הכיבושין  רוח גדולה ואומר, "ה֣וֹי בֹּנֶ֤ה בֵיתוֹ֙ בְּֽלֹא צֶ֔דֶק וַעֲלִיּוֹתָ֖יו בְּלֹ֣א מִשְׁפָּ֑ט בְּרֵעֵ֙הוּ֙ יַעֲבֹ֣ד חִנָּ֔ם וּפֹעֲל֖וֹ לֹ֥א יִתֶּן לֽוֹ. הָאֹמֵ֗ר אֶבְנֶה לִּי֙ בֵּ֣ית מִדּ֔וֹת וַעֲלִיּ֖וֹת מְרֻוָּחִ֑ים וְקָ֤רַֽע לוֹ֙ חַלּוֹנָ֔י וְסָפ֣וּן בָּאָ֔רֶז וּמָשׁ֖וֹחַ בַּשָּׁשַֽׁר" (ירמיהו כ"ב, י"ג- י"ד). בלשוננו של היום, מצטיירת תמונה של נהנתנות חסרת מעצורים במגורי רווחה שופעת, עטורה עושר אמנים ואומנים, הממומנת למעשה בעבודת נתינים שאינם מקבלים שכר על פועלם, ובתים שהם בונים נבנים על אדני אי צדק, וקומות שהם מוסיפים עליהם הן קומות 'בְּלֹ֣א מִשְׁפָּ֑ט', כי  מגוחך הוא להניח שהשוע יישפט על ניצול משאביו הוא. אי אפשר לו לאדם לחטוא למשאב.

אבל, כבר בשלש הדוגמאות שלמעלה ניכרת העובדה כי אי אפשר שעבד יוגדר אך ורק מלשון ע.ב.ד. "שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ" איננו 'מעבוד לנו', אלא מעבוד אותנו. "וַעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם" אין משמעו ועבדת בעבורי, אלא  אותי. אנחנו, מצרים, עם אדונים. אני לבן, אדון. אתם, בני ישראל אחרים, נחותים, בעבודתכם בעדנן אתם עובדים אותנו. אלוהיכם אנחנו. אתה "תּוֹלַ֣עַת יַֽעֲקֹ֔ב" (ישעיה מ"א,י"ד)   תולעת העושה משי לא נמדדת לפי המשי אל לפי היותה תולעת. 

בירמיהו, הדברים שונים, "בְּרֵעֵ֙הוּ֙ יעֲבֹ֣ד חִנָּ֔ם", העבד הוא בסטאטוס לכאורי של המעביד המכיר בו כנברא בצלם כמוהו, אולם צלמו הוא  צלם אלוהים רמוס, כי אלוהים, אף על פי שהוא ברא שוע ורש יחדיו, כמו התיר בעצם הבריאה הזאת כחוק טבע את הכלכלה הנשענת על הפערים החברתיים בהם עשירים נבראו בצלם אלוהים להעשיר, ועניים בצלם אלוהים להיעני. גם כאן ברור ש "וּפֹעֲל֖וֹ לֹ֥א יִתֶּן לֽוֹ" היא זכותו של הנהנתן להתרווח וגורלו של הפועל הוא לרווח אותו. עבודת הכפייה חינם היא פועל יוצא מן הזכות הזאת. 

 בין ובין כך, חכמי אומות העולם הכירו בצורך להגדיר עבד ועבדות מעבר לאותיות ע.ב.ד.  הם התבוננו בתולדות האדם  וראו בעליל כי העבדות מתלווה בכל איי הים ובכל היבשות בכל הזמנים לדברי ימי האנושות והיא רבת פנים, ועם התפתחות המשפט בעמים נתבקשה הגדרת העבדות למיפגניה, שכן אין עונשין אלא אם כן מבהירים טיבו של החטא. ב 1926 כינס ארגון האומות של אותם ימים ועדה על העבדות שפסקה כי עבדות היא "מצבו הקיומי של אדם עליו לים חוקי קניין", והוסיפו כדי להבהיר, כי כל כליאה לשם הפיכת אדם לנכס חומרי, כל רכישה של אדם כדי למכור אותו, להמיר אותו במסחר חליפין, כל שינוע כפוי לשם מסחר באותו אדם, כלול בחטא העבדות. ב1956 הרחיב  האו"ם של ימינו את מוטת כנפיו השחורות של חטא העבדות, וראה בעבדות כמנגנון החזר חוב, בנשואי כפייה של בנות קטינות ועוד, עבדות לכל דבר. היום רואים גם  בסחר נשים, בשעבוד מיני של קטינים, בגיוס ילדים  עד לאמצע שנות העשרה לכוחות לוחמים ולארגוני טירור, חלק מנגע העבדות. אין צריך לומר כי הזיקה לשורש ע.ב.ד שאולי לא הייתה חד ערכית לחלוטין מעולם, נעוצה בשרשי דברים שאינם רק עבודת חינם כפויה. 

אך גם באמנות המשפטיות האלה אין כדי לבטא ביטוי מעמיק את מה שעושה האדם המשעבד לאדם המשועבד. המשעבד הופך את חברו המשועבד "לאחר הרדיקלי" אומר  הפילוסוף אוליבר גרנויו בספרו "מה היא עבדות" (2013), ליצור ספק אדם ספק מכשיר או מכונה או בהמת משא. הוא לא רק רכושו של אדונו, אלא אנושיותו, נפשו, תוכו כברו נשלטים על ידי האדם קונו. הוא לא שייך לעצמו מכל וכל. הכללתו באנושות כאדם תלויה תלות  מוחלטת באדונו. 

מותר להגיע למסקנה העצובה כי העבדות צרה מן האדם שנולד בצלם  אלוהים מעין אדם אחר שנברא בצלם משעבדו, עד שהוא –בתרבויות ששוב אינן לגיטימיות- היה מוריש את עבדותו לבניו. 

ראוי ליתן את הדעת על כל אלה כשאדם, הוא וביתו,  מיסבים לקרא את ההגדה בליל הסדר ואומרים " עבדים היינו לפרעה במצרים". לא רק עבדנו אותו בפרך, אלא נלחצנו שם לאבד את צלם האדם. המביא ביכורים אומר בתפילת ההודיה על פדותו ועצמאותו ועל היותו בן חורין ואדון לעצמו החורש והזורע והקוצר בעבורו ובעבור ביתו, וזוכר את שהיה אך תמול שלשום  גורלו בשבי מצרים " וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה. וַנִּצְעַ֕ק אֶל ה' אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע ה' אֶת קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת לַחֲצֵֽנוּ" (דברים כ"ו,ו'-ז'). עבודת כפיה קשה, בוודאי, אבל בה לא שגיא, עטפו אותה "עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ", כל צעדי הדהומניזציה שאדונים משיקים כדי להפוך את האדם שבעבד לעבד שבאדם.

 מה נוראים עד מאוד דברי המענה של מוכי הרעב לדברי יוסף, המשביר לארץ מצרים, הפותר ומושיע את ארץ שביו מחלום הפרות הקניבליות והשיבולים שדופות הקנים  "וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל הָעָ֔ם הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה..."  הפכתי אתכם לקניין, לרכוש, נטלתי מכם את ישותכם, והם אומרים "... הֶחֱיִתָ֑נוּ נִמְצָא חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְהָיִ֥ינוּ עֲבָדִ֖ים לְפַרְעֹֽה" (בראשית מ"ז,כ"ג- כ"ה). יש "בנפשו יביא לחמו" (פיוט 'נתנה תוקף') ויש 'את נשפו ימכור בעבור לחמו', התעבדות. המשלים מעוררי החלחלה לדהומניזציה של עבדים במצרים הם בעיקר שניים. האחד "וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה. וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל הָאָבְנָ֑יִם אִם בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה" (שמות א',ט"ו, ט"ז). המיילדות שייכות לפרעה והיולדות שייכות לפרעה, והילודים שייכים לפרעה. אם גזר מה שגזר כדי לצמצם את הגידול העל טבעי של עם עבדיו מחשש פרנואידי שמא ימרדו עלובי החיים המנושלים אפילו מאישיותם ויביסו את צבאו, או אם כדי להרבות נשים שתהיינה שפחות ואמות זמינות, אחת היא. המשמע הקובע הוא כי למלך האדון היה רכוש אדם והוא עשה בו כרצונו לתועלתו  ולשיכוך חרדותיו. ייאמר כאן שהמספר המקראי נוקב בשמותיהן של שתי מילדות שהיו נשארות אלמוניות לעולם אלמלא היו סמל למה שנקרא בלעז SPIRITUAL RESISTANCE , עמידה בלב ובנפש בפני אלימות התקיפים ממך. השתיים הן סמל להמוני בני ישראל שלחמו בעבדותם על שמירת צלם האלוהים, וסוף דבר עמדו בלחץ הנורא עד שהקדוש ברוך הוא הצילם מידו. על כן נוקבו בשם לדורות. 

המשל השני הוא " תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ" (שמות ה', ט"ז). נוגשי פרעה דורשים את הבלתי אפשרי. אילו רצו רק בלבנים, היו מספקים את התבן, אבל הם רצו בעיקר לנגוש, לתת ביטוי לעליונותם המוחלטת בהטלת סנקציה שכולה פרדוקס מלאכותי כדי להוכיח שעבד לעולם לא יגיע ליותר מאשר לכישלון. אין כאן עבדות שכולה עבודת כפייה, ניצול הזולת "כמכשיר שהוטלה בו נשמה" כדברי אריסטוטלס. זה שלילת הרציונל כשלעצמו מן התת אדם המסמל את הגבול הבל יעבור בין מין האדם הדורס לבין מין האדם הנדרס.

יציאת מצרים היא היציאה למרחב החופש המחזיר לאדם את אנושיותו, המשחרר אותו לא רק מעבודה קשה אלא מהוויית דריסת צלם האלוהים שבו. ההליכה במדבר לסיני, למעמד קבלת התורה, הוא תכלית מלחמת השחרור ממשלת עם אדונים להתייצבות במעמד בו אומרים המדוכאים מכל רצון חופשי של תמול  "נעשה ונשמע" לאלוהים לו הם חייבים את נאמנותם דרך אימוץ מצוותיו ודרך בחירת הדרך אל הישר ואל הטוב הרשומים בספרו שירד מסיני. ההליכה הזאת נמשכת והולכת כל יום ויום מחדש. לחירות אין  תחנות סופיות. היא נמצאת מדי יום עוד צעד רחוק יותר משהייתה. גם מצרים, במובן המטפורי של כוחות הלוחצים על האדם למשכן את  חירותו ולוותר עליה כליל, המבקשים לשעבד אותו בכל מיני שעבודים בהם נזקקים לו התקיפים ממנו כמשאב מועיל, אינה נגמרת. היא מתגרה בחירות. בכוח. בצדקנות. בעורמה. במרמה. מה שאמרו חכמינו "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים, י',ה') ראוי לו שיתפרש שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים של אז על מנת שיצא, לא כאילו, אלא בממשות מוכחת,  ממצרים של היום. אויה למי שמצרים המטפורית שלא תמה מביסה את החירות שלא תיגמר לעולם.

ערב פסח התשע"ז