לחשי תפילה קצרים של נשים בשפה הדבורה בלאדינו בשלוש עתות מצוקה

ד״ר ניצה דורי, חוקרת ספרות, שאנן - המכללה האקדמית הדתית

תקציר

מאמר זה יעסוק במספר מצומצם של סגולות מילוליות, לחשים או תפילות קצרות, שנהגו נשים דוברות לאדינו להתפלל, ללחוש או לברך בעתות של מצוקה: לידה, מלחמה ובצורת. תפילות אלו, שנאספו מפי מסרניות, נבחרו מכיוון שהן אינן מצויות בשני הספרים המרכזיים של תפילות נשים, שתועדו בעת האחרונה - ספרה של ד"ר עליזה לביא, "תפילת נשים" (2005), שיש בו ליקוט תפילות נשים מעדות שונות, בין היתר גם בשפת הלאדינו, וספרה של פרופ' אורה רודריג שורצולד (2012), "סדר נשים", המביא את התפילות הכתובות בסידור "סדר נשים" בלאדינו מהמאה השש עשרה.

מטרת מאמר זה, לתעד אותן תפילות קצרות לפני אובדנן. הן מובאות כאן מפי קולות מסרניות, דוברות לאדינו, בשלמותם על הוויית החיים שבן, על הנורמות התרבותיות והמועקות האישיות, תוך דיון וחקר כל תפילה בפני עצמה.

מלות מפתח: תפילת נשים, לאדינו, מסרניות, לחשים, יהדות ספרד.

הקדמה

הדרת נשים מהריטואל הדתי הגברי במהלך הדורות, גרמה להן לסלול דרך משל עצמן, ליטול יוזמה משלהן ולהתפלל בשפה משלהן בעתות צרה ומצוקה. תפילות הנשים במסורת שבעל פה הן תפילות אישיות, אך יש בהן גם חיבור לקהילת הנשים כולה במרחב התרבותי בו הן נוצרו. התפילות משקפות סיפור חיים יהודי ספרדי ובאמצעותן אנו נחשפים למרחב נשי, שנפגע בשל תלאות החיים – לידה מול מוות, ניצחון מול מפלה, חיים מול בצורת. ניתן לזהות בתפילות אלו חרדה, פחד קמאי ורצון להיטיב את הגורל באמצעות אנרגיה חיובית, שממללות השפתיים. אלו תפילות של ליטורגיה נשית יצירתית, שגאלה אותן מאילמותן והקנה להן קול במסורת התפילה שבעל פה, בה השתקפו הרגלי חיים, אמונות, נורמות וערכים. תפילות אלו של נשים למען נשים, הן סוג של אלטרנטיבה שנוצרה אל מול השיח הגברי, אל מול שפת התפילה הבלתי מוכרת [העברית] ואל מול ההדרה מהעשייה הציבורית ומהפרקטיקה הקהילתית. עשייה שכזו במרחב נשי-יהודי פעיל ורוחש, יש בה להמחיש יותר מכל את כלי-העבודה של ארגז הכלים הנשי-יהודי, את הדבק הקיומי ששימר את שרשרת הדורות. את אותו ד.נ.א נשי-יהודי שלא ניתן לתארו, אך הוא חי וקיים ללא תלות בזמן, מקום או שפה. הוא משותף ובעל דמיון רב, למרות הפרדה שנכפתה בין פזורות העם היהודי במשך אלפיים שנות גלותו.

יש לזכור, שהתפילות בסידור הקנוני היו חסומות בפני הנשים, שלא זכו להשכלה תורנית וללימוד לשון הקודש. עם המעבר לישראל דחקה העברית את השפות היהודיות הרבות, הנוסח האחיד דחה רבות מתפילות הנשים הישנות, והסידורים האחידים החליפו את הסידורים הייחודיים שנפוצו בעבר בין נשים. התפילות והתחינות, שונות זו מזו, אך לכולן יש מכנה משותף: דיאלוג עם בורא עולם, תקווה לעתיד טוב יותר וחרדה לשלמות המשפחה . המאמר מביא את קולן של הנשים המושתקות, את יצירותיהן שכמעט ואבדו ואת הדיאלוג חוצה התרבויות והזרמים שהביאו תפילות הנשים היהודיות-ספרדיות אל חיינו.

לנשים לאורך הדורות היתה ההעזה לחדש מסגרות וצורות תפילה אשר גררו אחריהן חידושים תוכניים, תובנות דתיות והארות.

האפשרות ליצירת תפילה ציבורית על ידי נשים ולנשים היה לאורך הדורות חסום ומושתק, כך גם מקומן של נשים בתפילות הציבור בפרט ובריטואל היהודי בכלל. אך את ההלכות החשובות של תפילת הבוקר למדנו מתפילת חנה. את תפילת הבוקר מתחילים בתפילת חנה, תפילה שמדברת על מלכות בית דוד, על בית המקדש, על כבודו של הקב"ה. ניתן לראות אם כן שלמעשה, נשים יכולות להיות שותפות מלאות בתהליך של התפילה (ישראלי ועברון, 2008).

סקירה כללית של ספרי תפילה לנשים

המקבילה לסידור נשים בלאדינו (שנדפס אף הוא במאה השש עשרה), עליו נרחיב בחטיבה הבאה, הוא הסידור "צאינה וראינה" ביידיש. צְאֶנָה וּרְאֶינָה (בהגייה אשכנזית "צֶנוֹ וּרֶאנוֹ") או טייטש-חומש (ביידיש: "חומש יידיש") הוא ספר תורני ביידיש לנשות ישראל, שכתב הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי ב- 1616. מקור השם בפסוק "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג יא).

ספרים אחדים ראו אור ובהם דיונים בתפילות מיוחדות של נשים, למשל (Guren Klirs (1992, הכולל אוסף ביידיש של תפילות ותחינות של נשים בלוויית הדינים שהן חייבות בהם, בתוספת תרגומם לאנגלית; (Cardin (1999, ובו אוסף תפילות להזדמנויות שונות. בספרהּ האחר, Cardin (1992), מובא נוסח התפילות שכתב בשנת 1786 באיטליה הד"ר ג'וזפה כהן לאשתו, והוא שמור בספריית הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק (Jewish Theological Seminary). הספר כולל מבחר תפילות לאישה ומנהגים שעליה לקיים, הכול באותיות עבריות מנוקדות. רבים מן הטקסטים שם מיוחדים ואינם מקבילים לתפילות הרגילות שבסידורי התפילה. (Weissler (1998 כולל תחינות נשים ביידיש שנכתבו במרוצת הדורות בתרגומן לאנגלית. גם Umansky & Ashton (1992) כולל בתוכו אוספים של שירים, תחינות, יומנים ותפילות של נשים יחידות מ1560 עד 1990. בכולם אין המדובר בסידורים סְדורים.

הספרים "תפילת נשים" ו"סדר נשים" – התייחסות לתפילות נשים בלאדינו

הספר "תפילת נשים" של לביא (2006), המלקט תפילות נשים מעדות ישראל השונות, ביניהן גם מתרבות הלאדינו, מחולק לשבעה שערים. גן נעול - רגעים בחיי אשה, עקרות ופוריות, תפילות אם, תפילות נשים למצוות מן התורה, חגים ומועדים, תפילות נשים לשעת משבר, תפילות נשים לשלום ולגאולה.הפרק "רגעים בחיי אשה", שאורכו כששים עמודים, מחציתו כמעט נסבה אודות מציאת בן זוג וחתונה.

השער השני "עקרות ופוריות" מחולק לפרקי משנה אף הוא. "תפילות לפוריות" – חמש תפילות ללידת בנים. (באחת מהם מוזכרות גם בנות. כל השאר מבקשות בנים זכרים). אחריהן עוד פרקים סביב עניין הלידה. אחריו שער תפילות לאם. כלומר זהו מסלול החיים לפי הספר: ילדה- כלה – פוריה – אם.שער "תפילות נשים למצוות מן התורה" גם הוא ממשיך את השרשרת – נידה חלה והדלקת הנר. בפרק "חגים ומועדים" תוכלו למצוא את הסבר לחלוקת התפקידים בסדר ליל ט"ו בשבט "הבנות מברכות על רימון ואגוז – על שם "כל כבודה בת מלך פנימה" " (סדר ט"ו בשבט, עמ' 242).

על-פי סרי לוי (2006), רובו של הספר הוא סביב מציאת בן זוג, הריון ולידת בנים. אפילו פרק "תפילות נשים לשלום וגאולה" המסיים את הספר כולל בתוכו "תפילה לאשה עקרה בקברי צדיקים לזכות בבן זכר". אמנם - ישנן פה ושם בספר גם תפילות חדשות ומחדשות, כמו "תחינה לאישה קודם תלמוד תורה" ו"תפילה על בנות ישראל שנרצחו בידי בני זוגן" שנכתבו בידי ד"ר יעל לוין, אך אין בהן כדי לשנות את הרושם הכללי. הספר בצורתו זו משמר ומחזק תפיסות על נשיות ונותן בכך "חיבוק דב" לפמיניזם מכל סוג שהוא, גם אם הוא אורתודוקסי .

הספר אף משמר ומשעתק תפיסות סטריאוטיפיות שליליות של נשים ונשיות. כך למשל התפילה האחרונה בפרק זה, "תפילת החמות" , כוללת בתוכה תחינה לחמות שלא תהיה מרשעת קנאית. הבלטת ההיבט הזה בחייה של אשה, מחזקת סטריאוטיפים מיזוגניים. גם התפילה של חוה פנחס כהן –"תפילה לאם בטרם שחרית", מציגה את האם כחסרת אישיות משל עצמה, שכל מהותה האמהות המוסרת עצמה כך ש"יוכל כל אחד מילדי לראות פניו בתוך פני". (סרי לוי, 2006).

הספר "סדר נשים" של רודריג שורצולד (2012) הוא סידור תפילה לנשים שחובר במאה ה-16 ומעיד על ניסיונו של המחבר, לאזן בין העצמת עולמה הדתי של האישה לבין מעמדה במרחב הציבורי והחברתי דאז. במאה ה-16, כתב רב מסלוניקי, מאיר בן שמואל בן בנבנשתי, סידור תפילה לנשים, כיישום דעת הרמב"ם שחובת האב או הבעל לחנך את נשות ביתו במצוות (הל' סוטה פ"ד ה"יט). כמתבקש, מתח מסוים טמון במפעל זה: הסידור כולו מעיד על ניסיון לאזן בין העצמת עולמה הדתי של האישה לבין מעמדה במרחב הציבורי והחברתי דאז, כרעיה וכאם.לפיכך, הסידור חובר בלאדינו המדוברת, ולא בעברית, והתפילות שבו מקוצרות – כך, הוראת הנשים לא תיארך זמן רב, ואלה תוכלנה להתפלל במהירות, ולא להזניח את הטיפול בילדיהן.

הספר "סדר נשים" הוא מהדורה חדשה של סידור זה, לראשונה בתרגום לעברית ובליווי הקדמות מפורטות, בעריכת פרופ' אורה רודריג שורצולד, בלשנית וחוקרת עברית בת-זמננו ולאדינו באוניברסיטת בר-אילן. במבנהו הוא דומה לסידור גברים, אבל הוא מקצר בתפילות על פי פסיקות חכמים, וכולל הנחיות מפורטות מאוד. ההנחיות נוגעות לכל תחומי החיים במטרה להפוך את האישה היהודייה לבת ישראל טובה ומאמינה. לפנינו מעין 'שולחן ערוך' המחזיק תפילות וברכות ליום-יום ולמועדים, ופירוט המצוות שהאישה חייבת בהן. סדר נשים כולו כתוב לאדינו, ובספר הזה הוא מועתק, מתועתק לאותיות לטיניות ומתורגם לעברית. הספר כולל מבואות בעברית ובספרדית על סדר נשים, תוכנו וסגנונו, ופרק מיוחד על הלשון מאת ד"ר אלדינה קינטנה מן האוניברסיטה העברית בירושלים. זה סידור התפילה ראשון שהתפרסם לנשים בלאדינו. הסידור כולו בלאדינו. פרט להקדמה בעברית, המקבילה גם להקדמה בלאדינו, אין שום עברית בסידור. כל התפילות מתורגמות ללאדינו. אפילו "שמע ישראל". אמנם יש מילים עבריות בסידור פה ושם, אבל אלו מילים שהשתלבו בלאדינו המדוברת (בדיוק כמו ביידיש ובלשונות יהודים אחרות).

בניגוד לסידורי נשים בלשונות אחרות (באיטלקית יהודית, ביידיש), ובניגוד לתפילות נשים (כמו בספרה של עליזה לביא "תפילת נשים"), אין בספר הזה תחינות ובקשות שנשים נהגו לומר ערב שבת בעת הדלקת נרות, בעת הטבילה או בעת לידה וכן הלאה. להפך, מחבר הסידור מציין בפירוש שבערב שבת אחרי הדלקת הנרות (הברכה נאמרת לפני הדלקת הנרות, כמו בחנוכה, ולא כמנהג אשכנז שמדליקים ואז מברכים בכיסוי העיניים), האישה אינה צריכה להוסיף דבר כי כל המוסיף גורע.

לא היו לסידור הזה המשכים; לא נדפסו מאז עוד סידורים לנשים בלאדינו.

הסידור כולל גם את ההגדה של פסח (בין תפילות הפסח; והסדר מתקיים במחיצת נשים בלבד), אבל חלק המגיד בה מקוצר.

מכיוון שנשים אינן חייבות בכל התפילות ובכל המצוות שגברים חייבים בהן, הוא קיצר את התפילות לפי דעות פוסקים רבניים אחרים. ההנחיות המפורטות בסידור (הפירוט הוא בניגוד לסידורים אחרים – של גברים ושל נשים כאחת) מבוססות על פסיקות "שולחן ערוך" והתלמוד.

מעניינות במיוחד ההקדמות של מחבר הסידור, ר' מאיר באן בנשת (בנבנישתי). הוא טוען שגברים אינם מלמדים את נשותיהם ואת בנותיהם את התפילות משתי סיבות: הם סבורים שיקשה עליהן ללמוד לקרוא והם יצטרכו להקדיש לכך הרבה זמן; הם חוששים שהתפילות הרבות יגזלו זמן רב מן הנשים וכך יזניחו את הטיפול בבני ביתן. הוא סבור שהנשים יכולות ללמוד בקלות לקרוא בניקוד, ומכיוון שאינן חייבות באמירת כל התפילות, לא ייגזל מהן זמן רב מדי ולא יזניחו את בני ביתן. כך הוא נהג בבנות משפחתו, וכך הוא ממליץ לכל גבר בישראל שישב כל ערב מעט זמן עם בנות ביתו וילמדן את הסידור.

יתר על כן, בניגוד לסידורים אחרים, אין בו שום התייחסות לבית הכנסת או לקהילה. אין קדיש בסידור הזה בשום מקום, כי קדיש נאמר רק בציבור, ואין קדושת הכתר ואין כל מה ששייך לקריאת התורה בבית הכנסת. הסידור מיועד לאישה לשימוש ביתי בלבד.

 לספר מצורפים מפתחות למילים המיוחדות ללאדינו, למילים העבריות ולמחברים התרומה הראשונית של הספר היא, כמובן, מדעית – מחקר מקיף על טקסט היסטורי.  הסידור מעיד על הווייתן הרליגיוזית של נשות המקום והתקופה – מנקודת מבטם של גברים. למעשה, למרות שהסידור מכוון לאישה בלבד, ואזכורי הגבר בסידור מעטים, אי-אפשר להתעלם מנוכחותו. כאמור, נקודת המוצא של הסידור כולו הינה מחויבותו של הגבר לחנך את נשות משפחתו. כפי שמקדים המחבר (במקור בעברית): "כל איש ישר' חייב להדריך בני ביתו לעבודת הא-ל ית' ולהזהירן ולפקוד דרכיהן תמיד שלא יבאו לידי חטא ועוון". נמצאנו למדים, שבתפילת האישה יוצא הגבר ידי חובתו.לאמור, המרחב שנפתח לעולמה הדתי של האישה – ההבנה שאישה יהודייה זכאית לחיים רליגיוזיים משמעותיים ורלוונטיים – הוגדר והוקם על-ידי ה'ממסד' הגברי. ניתן מקום לנשים, אך רק אם תיאותנה לשחק על-פי הכללים שקבעו להן הגברים. בדרך כלל סידור נועד לשימושו של היחיד בבית ובבית הכנסת. לא כך הוא סידור הנשים הזה: סידור זה נועד במובהק לשימושה של האישה בבית בלבד – לא בציבור. כל המצוות וכל התפילות נאמרות בהקשרים של הבית ולא של בית הכנסת. הסידור מסלוניקי נכתב בידי גבר, רב, ידען בתפילות ובהלכות. תכונותיו ניכרות בדרך עריכת הסידור, בהנחיות ובקיצורים שהוא נוקט לאורך כל התפילות.

הסידור הזה הקנה לאישה היהודייה את מצוות היהדות ואת עיקריהן של התפילות ביום-יום, בכל מחזור השנה ובכל אורחות חייה. הוא לימד אותה את דיני היהדות בכל הקשור למצוות הדת, וקיצר את התפילות כדי שהיא תוכל לקיים את המצוות בלי להזניח את חובותיה האחרות. הרב באן בנשת (בנבנשתי) היה דמות נאורה לתקופתו, והוא רצה בקידום מעמד האישה, בהשכלתה ובשילובה הפעיל בחיים היהודיים. כך נמצא גם בסידור פרארה 1552 (Lazar 1995b, p. 122) ובסידור הנשים בלאדינו שפרסם לזר (Lazar 1995a, p. 113 [161א בכתב היד]).

חשיבותו של הסידור הזה לאישה היהודייה ניכרת, והוא תרם הרבה למעמדה; אך הסידור הזה היה יחיד ומיוחד בזמנו ולא היה לו המשך. נראה שדעות הגברים הכריעו את הכף: ככל הנראה הם לא ראו בעין יפה את השכלתה המוגברת של האישה ביהדות עד כדי כך שאינה זקוקה להם עוד לצורך הבנת המצוות ולצורך קיומן. ייתכן גם שתרגום ללאדינו של כל התפילות היה למורת רוחם של הרבנים הספרדים, שכן תפילה עברית היא כמובן המועדפת. כך או כך, לא היו הדפסות חוזרות לסידור המעניין הזה, ולא נדפסו גם סידורים ספרדיים אחרים בלאדינו לאישה בקרב יוצאי ספרד.

תפילות קצרות בשפת הלאדינו על ידי נשים לשלוש עתות מצוקה

התפילות הקצרות בלאדינו, שיוצגו בחטיבה זאת, הן תפילות, שיש בהן מן המיסטיות והמסתורין, מעין תפילות קצרות שמשפיעות על המאזין באופן על-חושי, ועולה מהן צורך למענה מיידי, להגנה מיידית או לעזרה מיידית מידי כוח עליון. הן מבטאות אמונה שיש בהן סגולה מילולית למיגור הרוע, השונא, המזיק. אלו אינן תפילות הודיה, שבח או הכרה בעליונות האל ובכבודו, אלא מעין לחשים קצרים, המבקשים פתרון למצוקה קיומית כאן ועכשיו. מיסטיקה בכלל, ומיסטיקה יהודית בפרט, אינן תופעות טבעיות ואוניברסאליות אלא הבניות דיסקורסיביות שנוצרו במאה התשע-עשרה והעשרים ושימשו לקטלוג, להערכה ולהסבר של מגוון תוצרים תרבותיים ומבנים חברתיים שאינם בהכרח קשורים זה בזה (הוס, 2016) . כלומר התופעות המכונות "מיסטיות" בתרבות היהודית ובתרבויות אחרות אינן נושאות תכונות או מאפיינים משותפים המייחדים אותן מתופעות אחרות. מיסטיקה, היא קטגוריה שנוצרה במערב אירופה ובארצות הברית בשלהי המאה התשע-עשרה מתוך אינטרסים וצרכים שונים של התקופה, ושימשה לארגונם ולפירושם של מגוון טקסטים, פרקטיקות וקבוצות חברתיות. לתופעות המוגדרות "מיסטיות" אין תכונות המשותפות להן ורק להן – להוציא את הנחתם של המשתמשים בקטגוריה הזאת, שתופעות אלו נוצרו בהשראת חוויות מיסטיות, כלומר הן תוצאה של מפגש ישיר ואינטנסיבי של האדם עם האל או עם המציאות הטרנסצנדנטית (שם, עמ' 11 – 12). התפילות הקצרות בלאדינו, המחולקות במאמר זה לשלוש חטיבות – מיגור שונאים ומוות, יולדת וגשמים מקבילות על פי המסורת היהודית לשלושה מפתחות הנמצאות בידיו של האלוהים ולא נמסרו בידי שליח (תענית ב, ע"א).

שלושת המפתחות הללו שציינו חכמי ישראל, הם מפתחות הקשורים לשורש החיים בשלוש תחנות מרכזיות של החיים, בהווייתם, בקיומם ובאחריתם.הנגיעה הראשונה - מפתח של חיה (יולדת) רגע הלידה, הופעת החיים הראשונה היא מפלאי היצירה שבהוויה. מן המציאות הזעירה, האפסית, מתפתח העובר ומכפיל את גודלו פי כמה עד לפתיחת דלתות הרחם ברגע המתאים.

אישה שזכתה לפרי בטן, לחוויית הלידה, קורנת כולה מאושר היצירה הממלא אותה, היא נעשית שותפה לבוראהּ במעשה בראשית. לעומתהּ, צערהּ של העקרה המצפה להיפקד, מהול בקנאה נסתרת, נדמה לה, כביכול, שהיא מיותרת בעולם , כי לשווא נבראו בקרבה אברי האמהוּת וההולדה. היאך אומרת רחל במרירות ליעקב?: "הָבָה לִּי בָנִים! וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל' א'). 
הנגיעה השנייה - גשמים, קיום החיים. הגשמים נועדו להחיות את הבריאה, לדאוג להמשך קיומה, להעניק לה חיים על ידי המים, המגדלים את הצמחים שעליהם יתקיימו בעלי החיים, זהו מפתח של גשמים. "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בעתו" (דברים כח, יב). בפי הנביא קרויה תופעה זו לידה: "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ, וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ, וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל (ישעיהו, נה י) . גם פה ישנה פריצה מן ההעלם אל הגילוי, והוצאה מן הכוח לפועל. תהליך הצמיחה הוא לידה מחדש לזרעים שנרקבו באדמה, ובשורת חיים לאילנות, שהיו נעדרי חיים ושקעו עמוק בתרדמת החורף. פריצתם של הזרעים מן האדמה החוצה, ולבלוב האילנות אחר הגשם, הם תרועת חיים משמחת ומעין 'בשורת תחיית המתים' לעולמנו, ומכאן, אנו מסוגלים להתקרב אל עבר חתימת הברכה בבשורת תחיית המתים - למפתח השלישי.
הנגיעה השלישית - תחיית המתים, אחרית החיים ותקוותם. מה שנראה לבני אדם כסוף הדרך, כקץ כל בשר, כמו שנדמה לבני אדם בפגישתם עם המוות, באה אמונת ישראל ומלמדת אותנו, שהטמנת האדם באדמה אינה לשם סילוקו מארץ החיים, אלא מעין זריעתו לקראת צמיחתו מחדש בעתיד
את הגשמים, ואת הלידה לא ניתן לקבוע מראש בצורה החלטית. מה יהיה מזג האוויר בחודש פלוני ביום פלוני, לא נדע ממרחק. גם בעידן שלנו, עם כל האמצעים המשוכללים והמדויקים שבהם נוכל לחזות מראש את מזג האוויר ממבט של לוויין, או מתחנות חיזוי שבקרקע, לא נוכל לדעת זאת מעבר לארבעה או חמישה ימים בלבד, מפני שאין לצפות מראש תהליכים שאינם חקוקים וקבועים בהוויה הטבעית. 
הנה לעתים, לאחר הייאוש, מופיעים לפתע הגשמים, ויורדים גשמי ברכה, מעבר לחישובים ולהערכות סטטיסטיות. כשם שבנושא הלידה לא ניתן להבטיח מראש בצורה החלטית, כיצד עקרות נפקדות במפתיע לאחר מצב מיואש ואבוד לכאורה. ללמדנו, שמעבר לכוחות הנגלים שבטבע פועלים כוחות סמויים ונעלמים מכוחה של נגיעת המפתח, שלא ניתן להשיגם ולדעתם.
שלושת המפתחות שנשארו בידי הבורא גם לאחר קביעת סדרי הבריאה הטבעית, נותנים מרחב גדול לכוח הבחירה של האדם לפעול על ידי תפילתו, לעורר ולהפעיל את הכוחות העליונים הרתוקים וקשורים למפתחות שבידי בורא העולם. זהו סוד כוחה של השפעת עבודת הלב בתפילה.

תפילה למיגור שונאים ולהגנה מכל רע

חטיבה זו כוללת את מספר התפילות הגדול ביותר ועל המניעים נעמוד בהמשך. נפתח בשתי תפילות קצרות למיגור שונאים בלאדינו, בשתיהן בקשה לנקמה מהאויב, דבר המנוגד לרוח היהדות האוסרת על האדם לנקום ולנטור, ומלמדת שיש למחול ולסלוח לכל פגיעה [2]:

הרוצה את רעתי – שיהיה לו רע, יבוא יום ומביתי הוא יתפרנס. [3]

שאויבי לא יחזה במותי, שיראה אותי ניצל מכל צרה. [4]

ותפילות נוספות:

-------- (שם האדם) בן של---------- (שם אמו), שלא יהיו לו שום רע ושום צער וכל הצרות שילכו לים [5] (תפילה הנאמרת שלוש פעמים תוך אחיזת חופן מלח והעברתו על פני גופו של האדם המבורך ולאחר מכן השלכת המלח למקור מים זורמים).

שאלוהים ישמור עלינו מעלילה ומכל רע (תפילה הנאמרת במוצאי שבת, כאשר מברכים על נר ההבדלה בברכת מאורי האש) [6]

שילך לאויבים [7]

אני תופרת על מלכת צרפת, שלך יהיה עושרה והיא תקוותך, כך שזה לא נכון שלא יעלילו עליך עלילה (תפילה הנאמרת לאדם שתופרים לו כפתור או תיקון קטן אחר כאשר הבגד עליו, משום שהאמונה היא שאסור לתפור כאשר מישהו לבוש בבגד, הוא צריך לפשוט את בגדו) [8]

שלא יזכה ולא ישיג [9]

אתה לא עושה רע ושלא יעשו לך רע [10] ( נאמרת לאדם שפחד ממישהו עם כפית סוכר לפה).

שיילקח ממנו הכוח  והתיאבון [11]

אני שוכבת לישון, נועלת את דלתותיי עם המפתחות של מרים הנביאה ועם אלו של שלמה המלך עליו השלום [12]

לאל עליון אני נותנת את נשמתי. טובה תהיה שנתי וטובה יותר יקיצתי. שמור עלינו מחבר רע, משכן רע, משעות רעות, ממחשבות רעות וממזימות רעות [13]

שלא נשכב הרבה זמן גוססים במיטה ושהמוות יהיה קל [14]

שמוּר מעין רעה ומעין רעה (פעם טורקית ופעם לאדינו) [15] 

הרע שיילך ולא יבוא [16] 

חירשת שעה רעה (שהשעה הרעה תהיה חירשת, אם "יילקח" ממנה חוש השמיעה היא לא תדע שהיא צריכה להגיע...) [17]

שעיני תראה בטוב (כאשר יש מצמוץ לא רצוני בעין, נוגעים בעין ואומרים לחש זה שלוש פעמים) [18] 

על מנת להבין את מהותן של ריבוי תפילות אלו למיגור שונאים, ראוי לעיין ראשית ברקע ההיסטוריוגראפי של דוברי הלאדינו, שהחל מגירוש ספרד בשנת 1492 והגיע עד לאימפריה העותמאנית. את מי שנאו היהודים במרחב זה? מי נחשבו לאויביהם? היהודים הגיעו למרחב מוסלמי, שנתן להם חסות. אך יחד עם זאת, במסורת המוסלמית ניתן להבחין בשני כיוונים ביחס ליהודים (מרכוס, 1992):

כיוון סובלני, טולרנטי וכיוון מנוגד לרוח הסובלנות, שהיה  חדור שנאה ליהדות, בעיקר אצל בני כת ה"שיעה" (כלומר נאמנים למשפחות הנביא מוחמד ומעריציו). לגבי דידם, כל בלתי מוסלמי הוא טמא מעיקרו. הקנאים הדתיים מסרו בשם נביאם הוראות להתנהגות בלתי הוגנת כלפי לא מוסלמים. אמרו, שבמקום לענות להם במלים בעלות משמעות כפולה. יש להימנע משתוף פעולה עם בני דת אחרת. הכחישו כאילו אמר מוחמד: "מי שעושה עוולה לבעל חסות, הרי כאילו עשה עולה לי". איך נתפרשה למעשה ההלכה הגלומה בקוראן ובספרות המאוחרת? חכמי המוסלמים לא העיזו לשנות את ההוראות העתיקות, שיוחסו לכליף עמר, בעניין הסדר חיי היהודים והנוצרים בארצות הכבושות, אבל ניתנו להם פירושים, אם לטובה או לרעה, שהיו תלויים בנסיבות שונות, בעמדתו של מושל מסוים ועוד. יש שמושלים מוסלמיים דחו את חומרותיהם של חכמי האיסלאם ויש שהחמירו דווקא ביחס לביצוע החוק כלפי אנשי הספר. בדרך כלל, לא נגעו הכובשים לרעה בחייהם וברצונם של אלה, בתנאי שיפרעו את מסיהם המיוחדים שנקובים כבר בקוראן (סורה ט, כט). לילידי הארצות הכבושות הוענק מעמד של "בני חסות" שהוטל עליהם לפרוע מסים מיוחדים: ג'יזייה (מס הגולגולת) ובאראג' (מס האדמה). כבר בתחילת כיבושיהם ויתרו המוסלמים על העיקרון של כפיית אמונתם על אחרים בחרב ובאש ולפיכך הוצרכו להבטיח את שלטונם בנקיטת אמצעים נאותים, אשר מבעם העיקרי משמש חוזה בשם "חוזה עמר" (הכליף השני, 644-634), אם כי מוצאו מזמן מאוחר יותר. לפי החוזה צוו בני החסות על שמירת שישה תנאים יסודיים, במטרה להבטיח את המשטר המוסלמי:

א. לא להשמיץ את הקוראן, את האיסלאם ואת נביאו.

ב. לא לשאת נשים מוסלמיות.

ג. לא להדיח את המוסלמים מאמונתם.

ד. לא להתנקש בחיי מוסלמים וברכושם.

ה. לא לסייע לאויביהם.

ו. לא להגן על מרגלים.

מלבד ששת תנאים אלה נצטוו בני החסות למלא אחרי שש הוראות נוספות, שמטרתן - השפלת ה"בלתי מאמינים" - שקופה למדי:

א. יש לענוד את הסימן הצהוב (עיאר) על הבגדים ולחגור חגורה מיוחדת (זנאר)

ב. לא לבנות בתים בגובה יותר רב מבתי המוסלמים.

ג. לא להשתמש בפעמוני עץ או לקרוא כתבי קדש בקול רם.

ד. לא לשתות יין בפרהסיא.

ה. יש לקבור את המתים ולבכותם בשקט.

ו. ולא לרכב על סוסים, פרט לפרדים ולחמורים.

לא שמענו על מעשי אינקויזיציה בתולדות היחסים בין מוסלמים ויהודים, אבל היהודים היו מושפלים, נדכאים ונעלבים במשך דורות רצופים. עוד במאה התשע עשרה ליודופוביה האסלאמית היסטוריה ארוכה שראשיתה עוד בקוראן, והיא נמשכת בחדית’, בסונה, ובמסורת ארוכה של אפליה ואף השפלה של ה”דִ’ימים”, בני החסות היהודים (והנוצרים). פרעות ופוגרומים ביהודים התחוללו בעולם המוסלמי לאורך הדורות, אף כי בדרך כלל היו תכופים פחות ואלימים פחות מאלו שבארצות הנוצריות (ויסטריך, 2014). מעמדם הרשמי של היהודים בשלטון האסלאם היה כמעט תמיד נחות, אם כי אפשר למצוא תקופות שהתאפיינו במידת מה של סובלנות, רוגע ושגשוג. אלו הן בעיקר תקופות שיא תרבותיות, כגון "תור הזהב" בספרד של ימי הביניים ושנות לבלובה של האימפריה העות’מאנית.

ספרו של ירון צור (צור, 2017), "גבירים ויהודים אחרים במזרח התיכון העותמאני 1750 – 1830", מלמד כי בפלכים השונים של האימפריה שלטו מושלים אוטונומיים למחצה, שצברו לעתים כוח גדול עד שגחמה כלשהי של מישהו בחלונות הגבוהים הביאה לחיסולם. אותם מושלים קירבו לעתים יהודים בעלי ממון או בעלי קשרים כדי שינהלו את כספיהם — עד שמאסו בהם, לעתים בשל תככים והלשנות של מתחרים. לעתים היו אלה בני מיעוטים אחרים — יוונים וארמנים — שביקשו לתפוס את מקומם של בעלי התפקידים היהודים. החיסולים היו בסגנון המאפיה. שליח בא לביתו של הגביר בכור קארמונה, וחנק אותו בסודר שלצווארו. את חיים פרחי חנקו והשליכו את גופתו לים.היו עקרונות שנהגו לפיהם להלכה, כגון העיקרון שיהודים, בתוקף היותם בני חסות של המוסלמים, אינם רשאים למלא תפקידים שיש בהם שררה. אבל בתקופה שדן בה הספר שלפנינו מתברר שלמעשה רוקן העיקרון מכל תוקף. מכל מקום, ברוב מקומות ישיבתם חיו היהודים בין הפטיש לסדן — בייחוד אלה שפרנסתם היתה תלויה בחסדי מושלי הפלכים או בבעלי שררה אחרים. היה עליהם לתמרן בלי הרף בין נאמנויות ולפעמים עלה ההימור על האדם הלא נכון בחיי היהודי שתמך בו.

לאור הדברים שנאמרו עד כה, ניתן להבין את התפילות הקצרות למיגור שונאים ואויבים שיש בהם גיוס מנגנונים רבים של הגנה אישית, מעין קללות למזיקים, נקימה ונטירה והם נעדרי סלחנות ופיוס [19].

תפילות ליולדת

תרבויות המזרח רואות במוות חלק בלתי נפרד מהחיים, ואת הכחשתו הן מזהות כבורות הגורמת לסבל. הטיעונים בתרבויות המזרח לכך שאין לנו סיבה לפחד מן המוות, קשורים, ברובם, לאמונה בגלגול נשמות, ולתפיסה כי לאדם אין עצמי משלו הפגישה עם המוות היא חלק מחייו של אדם באשר הוא; והעם היהודי, בהיסטוריה עקובת הדם שלו, ראה את המוות מרחוק ומקרוב יותר ממה שראוהו אחרים. וכאן מסתמן פנומן יחיד במינו ואופייני מאין כמוהו: המיעוט המפליא של העיסוק במוות בתוך היצירה היהודית ובתוך העם היהודי. המפגש האישי עם המוות, שהוא, אולי, מבחנה הגדול ביותר של אישיות ושל תרבות, מצוי במקומות רבים במקורות היהדות, ועל אף ריבוי הצורות יש צד משותף בכל הגילויים השונים: הפגישה עם המוות היא אף רגע של חיים, ומוות ראוי הוא זה של אדם המסיים כראוי את חייו.  המוות הוא מחלתם של החיים, הוא עיוות וסילוף בתוך המהלך של מהות הקדושה, המזדהה עם החיים. עם אותה קבלה אמיצה של המוות, כאשר פוגשים אותו, יש גם מלחמה עיקשת בו במישור הקוסמי, מלחמה נגד המוות המבטא את תמציתו של הרע: "הוא יצר הרע הוא השטן הוא מלאך המוות", אומרים חז"ל (בבא בתרא ט"ז ע"א). והמאבק התמידי עם "רוח הטומאה" (זכריה יג:ב) אינו רק מאבק כנגד הרע המוסרי, אלא יתר על כן: מאבק נגד פגמו הגדול ביותר של העולם – נגד המוות עצמו. אחד המצבים השכיחים ביותר לתמותה בגיל צעיר בזמנים עברו, היה הלידה. האמצעים הטכנולוגיים וההתקדמות הרפואית של ימינו נעדרו מהם ויולדת היתה נתונה בסכנת חיים מרגע תחילת הלידה ואפילו מתחילת ההיריון ועד ללידה עצמה. אם נוסיף לכך את המקרים בהם נשים התקשו להיכנס להיריון, אולי בשל פגם קטן, שהיום היה מטופל בקלות, אך בתקופות קודמות היווה גורם לעקרות, נבין עד כמה כל היריון היה יקר ועד כמה כל לידה היתה משמעותית. המושג לידה משמש בהשאלה ליצירת ובריאת דברים שונים כמו בריאת השמים והארץ, יצירת קרח וכפור, יצרים ומחשבות וכן בחינוך ילדים, מה שמעיד על היחס ללידה לא רק כתהליך ביולוגי טכני אלא גם תהליך רוחני של בריאה ויצירה. היולדת נקראת גם בשם "חיה" (קהלת רבא ג') וישנם תיאורים שונים המדגישים את הסכנה ואת זמן הדין הטמון בלידה – "עת ללדת ועת למות" (קהלת ג', ב). על פי היהדות על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר (שבת ל"א ב'). היולדת מוגדרת מבחינה הלכתית כחולה שיש בה סכנה ומותר לחלל עבורה שבת (שבת קכח, ב). בתנ"ך יש תיאורים של לידות שונות, חלקן קשות במיוחד, כמו לידת רחל את בנימין, שהסתיימה במותה.

שלוש תפילות קצרות הנאמרות לנשים בעת לידתן:

שאלוהים יעזור לה עם קריאת קול אחת. [20]

גמר טוב (הצלה טובה). [21]

שחלקה יהיה עם היולדות הטובות (שתלד בקלות) [22]

שלושתן מבטאות מצד אחד את החרדה לגורלה של היולדת ומאידך, המלים האמוטוביות, המבוססות על ההנחה שמלה יוצרת מציאות, יש בהן רק מן החיוב: ,"יעזור" (בראשונה) "טוב" (בשנייה), "טובות" (בשלישית). [23]

תפילת נשים לגשם

בתרבות היהודית מראשיתה הגשם הוא אות לרצון האלוהי, וכלי בחינה לאישור יחסי התלות של עם ישראל עם אלוהים. לאורך ההיסטוריה של העם היהודי בארצו תמיד היה הגשם חלק מהשיח בין האדם ובוראו, אם בסיפורים על הופעתו, כסיפור סיסרא בנחל יבוק, או בהעדרו, כבצורת שבע השנים של ימי אליהו, ובסופה הניסי. גם בימי הבית השני נמשך השיח הדתי בין העם לאלוהיו סביב סוגיית הגשמים. בגמרא ובמדרשים מוזכרות דמויותיהם של מורידי גשמים כחוני המעגל, נערכים דיונים סביב התכונות הנדרשות מ"מוריד גשמים", ומסכת תענית מקדישה את כל הפרק הראשון שלה לתהליך התפילה, התענית והתחנון הנדרשות בשנת בצורת.
תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים על פי הפיוט הספרדי "אתה כוננת" מביאה תפיסה ערכית זו לכדי מיצוי: "תהא השנה הזו לפניך אם שחונה – גשומה. ואל תכנס לפניך תפילתם של עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שעמך ישראל זקוקים לו". זוהי תפילה הבאה מתוך כאב של בצורת והכרות אמיתית עם הצורך הקריטי בגשם.

עם המעבר לגלות, ובעיקר גלויות אירופה, הלך והתפוגג היחס האישי וההדוק בין העולם היהודי לחקלאות ולגשם המזין אותה. עם שובו של עם ישראל לארצו התחדשה גם החברה החקלאית הישראלית, ולמרות משק המים המתוחכם, עדיין אנו זקוקים לגשם, ומיחסים לו בחברה ובתרבות הישראלית, חשיבות רבה.

ביהדות ישנו קשר ישיר בין עצירת גשמים לעקרות, עליה דברנו לעיל. "הגישה הנשית" בטקסטים ספרותיים בנושא, יוצרת הקבלה בין גשם ובצורת, לבין הרחם הנשי האישי, ובהרחבה למכלול היחסים בין גבר ואישה, מבחינה רגשית ופיזיולוגית כאחד. שירים רבים בספרות העברית, למשל, מדמים את האישה לאדמה המצפה לגשם המפרה, מתוך קשר עמוק ושורשי לא רק לאדמה אלא גם לעצמה, לתחושותיה ותבונתה הפנימית.  זו גישה של תרבות היהודית - ישראלית, המושפעת מהמשוואה המקראית המציגה את הגשם כעת רצון, ואת הבצורת, כהסתר פנים וזעם אלוהי. ההבדל ביניהן אינו בנקודת המוצא, אלא בזווית ההסתכלות על אותה "עת רצון". הקריאה הגברית מפרשת אותה כמהלך תיקון קוסמי, חיצוני, חובק עולם, ואילו הקריאה הנשית לוקחת אותה "עת רצון" אל האישי והאינטימי ביותר של האישה בינה לבין נפשה. התפילה לגשם המצויה בסידור התפילה ונאמרת בתפילת מוסף של שמיני עצרת, היא תפילה שיש בה מלים קשות, המשקפות מאבק, עצב וסבל וכולה דנה בדמויות גבריות:

לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה 

לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת

לְשׂוֹבַע וְלֹא לְרָזוֹן.

בלאדינו התפילה הנאמרת בעל פה על ידי נשים מרוככת ומעודנת יותר:

אלי, האדמה מבקשת מים [24]

קטנים וטף רוצים אנו לחם

רחמן רחמן שלח חיטה לעולם.

"אלוהים אלוהים תן גשמיך בגלל קטני ילדיך" (דבורה בארון, ילקוט סיפורים, משפחה עמ' 32)

תפילה זו קשורה גם לברכה בלאדינו על ילדים: "שלא יחסרו כמו הלחם והמים". [25] אותם אלמנטים חומריים שאנו מבקשים בשנת בצורת הופכים לברכה לילדים – שהילדים לא יחסרו לנו כמו הלחם והמים. ההקבלה בין הדבר היקר ביותר להורים, ילדיהם, לבין שני מוצרי המזון הבסיסיים – לחם ומים, מדגישה את משמעותם של האחרונים. כיצד מתייחסת תפילה קצרה זאת לסיפורי גשם קדומים ביהדות? הגמרא מספרת על כוח תפילתו של אַבָּא חִלְקִיָה ואשתו בעת עצירת גשמים. [26] אבא חלקיה היה נכדו של חוֹנִי הַמְּעַגֵּל ויש לו אפוא זכות אבות גדולה בהקשר של הענות ה' לתפילה. אבא הוא בצד אחד והיא בצד שני. העננים החלו להגיע מהכיוון של אשתו.אחרי שירד גשם ירד אבא חלקיה היה שכיר יום, פועל שלא רצה לדבר עם חכמים בזמן העבודה, כדי שלא לגנוב את זמנו של בעל הבית. בסופו של אותו סיפור אומר אבא חלקיה לאשתו: אני יודע שחכמים באו לבקש על הגשמים. בואי נעלה לעלייה להתפלל על כך לפני שיבקשו מאיתנו, אולי ה' יתרצה לנו וירד גשם ולא יחזיקו לנו טובה. עלו לגג והתפללו חלקיה לחכמים ושאל אותם למטרת בואם. לבסוף שאלוהו למה העננים הגיעו מכיוון אשתו לפני שהגיעו מהכיוון שלו. אמר להם: משום שאשה מצויה בבית וכשעני מבקש לאכול היא נותנת אוכל ואני נותן כסף. אצלי העני נשאר רעב עד שמוצא מה לקנות ואצלה הוא אוכל מיד ומשביע את רעבונו. עוד סיפר להם שהיו בשכנותו בריונים שהפריעו לו. הוא התפלל שימותו והיא התפללה שיחזרו בתשובה, וחזרו. מכאן לומדים, שוב, על תפילותיהן של נשים ועל כוחן של תפילותיהן של נשים בעיני חז"ל. בתפילה קצרה זו בלאדינו לגשמים, שנוצרה במרחב הנשי הביתי ולא זה הרבני, אנו שבים לסיפורה של אשת אבא חלקיה. קיימות בסידור התפילה תפילות לגשם. אך ייתכן שדווקא האשה הפשוטה, המצויה בביתה תצליח בתפילה קצרה ותמימה, הנובעת מקרב לב והמתחננת למים עבור האדמה היבשה והילדים הקטנים, להביא את הגשם, במקום שתפילות מסודרות וכתובות אינן מצליחות להשיג.

סיכום

נשים בכלל ונשים ספרדיות-יהודיות הודרו בדרכים שונות מהריטואל הקהילתי. המשותף להן היה צורך עז וצמא גדול לחוויה של תפילה והתכוונות משותפת, הנותנת ביטוי לרחשי לב והמאפשרת רגעים של התעלות והתקדשות, של מתן ביטוי לדאגה, לעצב, לחרדה, גם למי שלא הורגלו בכך מנעוריהם, או שהורגלו להיות מודרות. התפילה האישית, שהוצגה במאמר זה, הנאמרת בעל-פה, והחוויה המשותפת של נשים באמירתה, נגעה בנקודות מפתח רגישות ומרכזיות של הזהות הנשית היהודית-הספרדית במרחב הדתי של עולם התפילה במסורת שבעל פה.

ביבליוגרפיה

הוס,ב' (2016) . שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית. הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.

ויסטריך, ר' (2014). פניה המשתנות של שנאת היהודים.

ישראלי, ע' ועברון, ד' (2008). לומדות תפילה מחנה. דעות 36.

לביא, ע' (2006). תפילת נשים. הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב.

מרכוס, ש' (1993). שנאת היהודים באיסלם. מחניים ע"ו.

סרי לוי, ג' (2006). תפילת נשים פסיפס נשי של תפילות וסיפורים/ עליזה לביא.

צור, י' (2017). גבירים ויהודים אחרים במזרח התיכון העותמאני 1750 – 1830. הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים.

רודריג-שורצולד, א' (2012). סדר נשים, סידור תפילות בלאדינו, סלוניקי המאה השש עשרה. הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים.


Lazar, Moshe, Siddur tefillot: A Woman’s Ladino Prayer Book (Lancaster: Labyrinthos, 1995). 
(Rodrigue) Schwarzwald, Ora(2010), “Two Sixteenth-Century Ladino Prayer Books for Women”, European Judaism 43, 37-51. 
–––, Sidur para mujeres en ladino. Salónica, siglo XVI. Edición anotada y traducida (Jerusalem: Ben Zvi Institute, 2012). 



הערות

 [1] וראו גם:

 (Rodrigue) Schwarzwald, 2010, 2012.

[2] מתוך תפילת שמע על המיטה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵינִי מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לְכָל מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְנֶגְדִּי. בֵּין בְּגוּפִי בֵּין בְּמָמוֹנִי בֵּין בִּכְבוֹדִי בֵּין בְּכָל אֲשֶׁר לִי. בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה. בֵּין בְּגִלְגּוּל זֶה בֵּין בְּגִלְגּוּל אַחֵר לְכָל בַּר יִשְׂרָאֵל וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי. 

 

[3] KEN ME KERE MAL, MAL TENGA ORA VENGA DE MI KAZA SE MANTENGA

[4] MI ENIMIGO NO ME VERA MURIR DE TODO MAL ME VERA SALVAR

[5]  -------IJO DE--------KE NO TENGA DINGUN SAR Y DINGUN MAL Y TODOS LOS MALES KE SE VAYGAN A LA MAR

[6] EL DIO KE MOS GUADRE DE AFTIRA Y DE TODO MODO DE MAL

[7] A LOS ENIMIGOS VAYGA

[8] YO KUZGO ENSIMA DE LA REYNA DE FRANSIA KE TU TENGAS SU BIEN Y EYA SERA TU ESPERANSA ANSI KE NO ES VERDAD Y KE NO TE ECHEN IFTIRA

[9] KE NO AYEGE NI ITISHTREYE

[10] NI MAL AZES NI MAL KE NO TE AGAN

[11] KE SE LE TOME EL PODER Y LA GANA DEL KOMER

[12] A ECHAR ME ECHO SERO MIS PUERTAS KON LAS YAVES DE MIRIAM LA PROFETA Y KON EL SINIOR DE SHLOMO AMELECH ALAV ASHALOM

וראו: תפילה לאחר שתיית כוס המים הראשונה במוצאי שבת, בספרה של לביא (2006), שגם היא מזכירה את מרים הנביאה.

[13]  AL DIO ALTO ENKOMENDO MI ALMA BUENA SEA MI ECHADA, MAS MIJOR MI ALEVANTADA, GUADRAMOS DE HAVER MALO, DE VIZINO MALO, DE ORA MALAS, DE SETENSIAS MALAS Y DE HAJIZMAS MALAS 

(מלה בעברית: חבר ומלה בטורקית: חג'יזמאס). תפילה המתווספת לקריאת שמע על המיטה. המעניין הוא שתוכנה של תפילה זו וחלק ממלותיה לקוח דווקא מתפילת הבוקר בסידור, אבל נשים דוברות לאדינו הוסיפו מלים משלהן.

[14] KAMA KURTA Y MUERTE LIVYANA KE MOS DYE EL DIO

[15] GUADRADO DE KAZA Y DE ORA MALA

[16] EL MAL KE VAYGA Y KE NO VENGA

 

[17] SODRA LA ORA MALA

 [18] MI OJO VEYGA BUENO

 [19] שני פתגמים בלאדינו, שתורגמו מפתגמים גזעניים בטורקית ממחישים חטיבה זאת יותר מכל: "במקום בו דורך יהודי לא צומח עשב" ו"היהודי מקבל את השכל אחרי הזמן". פתגם אחר בלאדינו, הממחיש את אי רצונו של היהודי לפגוע במי שאינו פוגע בו הוא: נחש שלא פוגע בי, שיחיה אלף שנים ופתגם נוסף ממחיש עד כמה מסוכנת פגיעתו של אדם, יותר מבעל חיים טורף: אריה שיטרוף אותך ולא עין רע של אדם.

 [20] EL DIO KE LA ESKAPE KON UNA BOZ

 [21] ESKAPAMIENTO BUENO

 [22] EL DIO KE LA META ENTRE LAS BIEN PARIDAS

 [23] הפתגם בלאדינו:LA MUJER PARIDERA AL GUERKO ES VENSADERA– האשה הולדנית מנצחת את השטן, ממחיש את היפוכה של החרדה לאישה שאינה ולדנית. והפתגם: ההיריון הוא מתנה, הלידה היא צעד רע וגידול הילדים הוא לעיסת ברזל, ממחיש גם הוא את תפישת קושי הלידה בעיני דוברי השפה. הפתגם :"האישה ההרה חושקת ברימון חמוץ ובשלג קלוי" (LE DEZEA LA ALMA DE LA PRENYADA AGRANADA AGRA Y YINYEVE TOSTADA) ממחיש את חשקיה של אשה בהריון, שהם קשים להשגה. פתגם נוסף ממחיש את כאב הלידה: אין גשם ללא רעמים ואין לידה ללא כאב

 (NI LUVIA SIN TUREUELOS NI PARTO SIN DOLOR).

 [24] AGUA DIO LA TIERA DEMANDA, CHIKOS Y PEKENIOS PAN KEREMOS. ARIGADOR ARIGADOR NANDA TRIGO AL MUNDADOR

[KE NO MANKEN KOMO EL PAN Y LA AGUA [25

[26] תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג, עמוד א-עמוד ב.