בין ספרות סין למקרא

ד״ר אריה עמיחי, אוניברסיטת קליפורניה, סנטה ברברה

                                 אריה עמיחי ולופנג לי                                         

ההוראה במוסד ציבורי בארצות-הברית, ובייחוד במערכת המרשימה של אוניברסיטת קליפורניה, מספקת חוויה מגוונת ביותר. זה לצד זה לומדים צאצאים של עובדי תעשיות הבידור והמחשבים של המדינה עם בני מהגרים בלתי-חוקיים, תושבי עיירות נידחות בקליפורניה, ובני-עשירים מהמזרח התיכון והרחוק שחפצים בתואר אמריקאי. בתור ישראלי המלמד יהדות, אני גם נהנה לפגוש מבחר תלמידים יהודים וישראלים, שכל אחד מהם מחובר לזהות שלו או מגדיר את היהדות או הישראליות שלו באופן שונה.

מתוך נסיון לקיים את דבריו של ר' חנינא, שלמד מתלמידיו יותר מחבריו ורבותיו (תענית ז' א), ולאחר כמה קורסים בהם הייתה לי נוכחות מודגשת של תלמידים מסין, התחלתי להתעניין בספרות קונפוציאנית ולקרוא מעט ממנה בזמני הפנוי. בפעם הראשונה שחיפשתי בספריה את "המאמרות" של קונפוציוס, נתקלתי במקרה ב"ספר השירים", קלאסיקת השירה הסינית הקדומה. עלעלתי בספר כמה רגעים, כשפתאום צדה את עיני שורה שבקלות יכלה להיטמע בשיר השירים. מאוחר יותר, קראתי את הליג'י, או "רשומות הטקסים", ומצאתי שם את השורה: "את שאינו רצוי לך, אל תעשה לאחרים" (ז'ונגיונג, או "דרך האמצע", 13), כאילו הלל הזקן היה מבאי-ביתו של קונפוציוס. 

נקודות דמיון שכאלה מעלות שאלות לגבי אוניברסליות לעומת פרטיקולריות של מסורות. ישנם היבטים שהם ייחודיים ליהדות, כשם שיש יסודות שהינם סיניים במובהק; אך בצידם ישנם יסודות אוניברסליים ששבים ועולים בתרבויות שונות, בניסוחים קרובים, ושיש בהם כדי ללמד על מימד משותף של החוויה האנושית באשר היא. לא פעם תהיתי על פשר ההבדל בין הוראתו של הלל (בבלי שבת לא, א) בניסוחה השלילי לבין הנוסח החיובי בדרשה על ההר (מתי ז 12), ואם אפשר ללמוד ממנו על הבדל מהותי יותר בין ישו וחז"ל. והנה, ניסוח נוסף, קרוב מאוד לדברי הלל, בלי שום תלות או עניין בפולמוס יהודי-נוצרי, שמאיר באור חדש את האמרות הללו.

בעודי מעמיק את היכרותי עם קלאסיקות סיניות, קבלתי מכתב אלקטרוני מלופנג לי, מרצה באוניברסיטת שידיאן, הנמצאת בעיר שיאן, בירת מחוז שאאנשי בסין. לי סיפרה שהיא מעוניינת לערוך מחקר משווה על ספרות סינית וספרות מקראית, ורצתה לדעת אם אני אסכים ללוות אותה בפרוייקט הזה. לאחר התכתבות נוספת בינינו, היא הגיעה לקליפורניה לשנה שבה היא למדה עברית מקראית, לצד העבודה המשותפת שלנו על זיהוי מסורות המקיימות קשר ביניהם.

אחד הנושאים שהחלו לעניין אותי בסיפור המקראי הוא הבנתו כמיתוס לאור התאוריה של האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס. בהיותו סטרוקטורוליסט, לוי-שטראוס טוען שבנוסף לטיפוסים וסיפורים קבועים המופיעים במיתוסים שונים מתרבויות שונות, ישנם גם מבנים קבועים שחוזרים על עצמם. הוא קובע שאפשר לנסח את היחס המתקיים בין סיפורים שונים כמשוואה מתמטית, כך שאם יסוד כלשהו בסיפור נשמט מסיפור, הוא בהכרח יופיע בסיפור המקביל בצורה מהופכת.

בעבודה משותפת עם לי זיהינו מגוון סיפורים סיניים שקיימות בהם נקודות דמיון לסיפורים מקראיים. מתוך כעשר דוגמאות שליקטנו, בחרנו שתיים למאמר חדש שפורסם לאחרונה, כדי לבחון לאורן את המבנים המקבילים ברוח לוי-שטראוס. 

הסיפור הראשון הוא סיפור של מרידה המופיע בשְׁה-גִ'י, או "רשומות ההיסטוריון", מאת סְה-מָה צְ'ייֵן, אבי ההיסטוריונים של סין (מאה 1-2 לפנה"ס). בכרך השביעי מהביוגרפיות הקיסריות, שמהוות את החלק הראשון של היצירה, מתוארת עלייתם לשלטון של שיאנג ג'י ודודו שיאנג ליאנג. הסיפור מתחיל כשהדוד, שיאנג ליאנג, הורג אדם ונאלץ לברוח. מאוחר יותר, כשהוא שומע את האחיין שלו מבטא שאיפה להחליף את הקיסר, הוא מהסה אותו. לאחר מות הקיסר, הם זוממים לתפוס את השלטון מידי אחד המושלים (כלומר, בדרגה נמוכה מן הקיסר), כשהדוד נעזר באחיין שלו להגיע לשלטון בעצמו. המרד שמתחיל במעשה רצח הזכיר לנו את סיפור משה, והיחסים בין הדוד והאחיין גרמו לנו לחשוב על דינמיקה כפולה של מאבקי כוח: במעגל החיצוני המורד יוצא נגד מרכזי הכוח והשלטון המובהקים, אך בו-זמנית מתקיים מעגל פנימי של מאבק כוחות פנים-משפחתי. היריבות בין משה ואהרן, שמתבטאת בכך שאלהים מצמיד את אהרן למשה כעונש על הסירוב הראשוני של משה, ואולי גם בלהיטות של אהרן בסיפור חטא העגל, מתחדדת לאור ההשוואה עם הסיפור הסיני על הדוד שמרסן את המרדנות של האחיין שלו, ובכך מקדים אותו לשלטון. ההשוואה סייעה גם להאיר את משמעות ההיסוס של משה באור חדש: אמנם סצינת הדפוס של הנביא המסרב לשליחות היא מוכרת, אבל במקרה של משה יש יסוד משמעותי נוסף. היות שהוא נשלח למרוד במלכות, היכולת שלו לעמוד מול אלהים ולהתנגד לו מסמנת לא רק את החשש של הנביא מהשליחות, אלא גם את יכולת-העמידה הדרושה למורד.

צמד הסיפורים השני שבחנו הוא נישואי דוד לבת-שאול לצד סיפור הלקוח מתוך "שלוש הממלכות". זהו חיבור ימי-ביניימי (מאה 14) הנמנה על ארבעת הרומנים הקלאסיים הסיניים. סקרנו סיפורים של דמויות ציוריות מאוד בשם לוּ בּוּ ו-צאו צאו, שיחד מזכירים עלילות רבות מסיפורי שאול ודוד. מתוך שלל הסיפורים עליהם, התמקדנו בסיפור מתוך הפרק השמיני, שבו וואנג יון מבקש ליצור קרע בין  לוּ בּוּ ודונג ז'ואו. דונג ז'ואו הוא השליט, ולוּ בּוּ הוא מצביא מוכשר מתחתיו, ווואנג יון מזהה נכונה שהנאמנות של לוּ בּוּ היא זמנית בלבד. בכך, דונג ז'ואו ולוּ בּוּ הם בני-דמותם של שאול ודוד. וואנג יון מזמן את בתו המאומצת דיאו צ'אן, שנחשבת בספרות הסינית לאחת מארבע יפות-התואר המפורסמות ביותר, וזומם איתה כיצד להביא לקרע ביניהם. הוא מציע ללוּ בּוּ להתחתן עם דיאו צ'אן, אבל אחרי שהם מחליטים על החתונה, וואנג יון מציע לדונג ז'ואו את דיאו צ'אן. דיאו צ'אן מספרת ללוּ בּוּ שהיא נשלחה עם דונג ז'ואו במטרה להביאה אל לוּ בּוּ, ושבמהלך המסע דונג ז'ואו החליט לקחת אותה לעצמו. כך נוצרת קומדיה של טעויות שבה שני הגברים משוכנעים שהעלמה הובטחה רק להם, ולא מבינים למה השני כועס עליהם. בשלב מסויים דונג זו'או רואה את לוּ בּוּ מדבר ביחידות עם אשתו, דיאו צ'אן, ומטיח רומח לעברו, באופן ששוב מזכיר את סיפור שאול ודוד.

     לוּ בּוּ ודיאו צ'אן בהפקה עכשווית באופרה של בייג'ינג

אנו זיהינו בסיפור הזה מקבילה מהופכת לסיפור נישואי דוד, מקבילה שניתן לתמצת במילים: "בשתיים תתחתן בי היום" (שמ"א יח 21). בשני הסיפורים הנישואים משמשים כמזימה שנועדה להחליש מצביא שאמנם נאמן לשליט בנקודה זו של הסיפור, אך מהווה סכנה כמורד בפוטנציה. הדמיון הבסיסי הזה מתקיים לצד כמה נקודות הופכיות: בגירסה הסינית הגורם המסכסך הוא חיצוני לקשר של השליט והמורד, בעוד שבסיפור המקראי המזימה מתוכננת בידי השליט עצמו (שמ"א יח 21). בגירסה הסינית מדובר בעלמה אחת המובטחת לשני הצדדים, ובגירסה המקראית ישנן שתי עלמות המובטחות לאותו אדם. ההיפוך הזה מאפשר להעריך עוד יותר את דמותה של מיכל: בגירסה הסינית האשה המובטחת היא חלק מהמזימה ומשקרת לשני הגברים; בסיפור המקראי מיכל נאמנה לדוד גם במחיר בגידה באביה וסיכון חייה שלה (כפי שיאיר זקוביץ הראה, המוטיב הזה של מיכל מודגש גם דרך הנגדה לסיפור רחל והתרפים, שבו רחל בורחת יחד עם בעלה, בניגוד למיכל הנותרת מאחור). בשני הסיפורים מופיע בן המבקש ליישב את המחלוקות בין השליט והמצביא: יהונתן מנסה לשכנע את שאול להאמין שדוד נאמן לו, וב"שלוש הממלכות" לי רו, בנו המאומץ של דונג ז'ואו, מנסה לגרום לאביו לראות שדיאו צ'אן גורמת לקרע מיותר בינו לבין לוּ בּוּ. גם ביחס לדמות הבן יש הבדל מהותי בין הסיפור הסיני למקבילו המקראי. בניגוד ליהונתן שאוהב את דוד בכנות, לי רו איננו מעריך את לוּ בּוּ, ומבקש לשפר את היחסים בינו לאביו המאמץ מסיבות אינטרסנטיות בלבד.

הניתוח של שני צמדי הסיפורים הללו הוא נסיון ראשון שלנו במחקר השוואתי מסוג זה, ובמאמר אנחנו מדברים על הצורך בהרחבת המחקר המשווה בלימודי המקרא, מעבר להשוואות בין תרבויות שקיימו קשרים אחת עם השנייה. יש ערך רב בהשוואות שיכולות ללמד על מקורות השפעה או על תלות של טקסט מסויים בטקסט אחר, אך בצד זה יש גם צורך בהשוואה שלא נועדה לצורך היסטורי של זיהוי תלות, אלא מתמקדת בהארת הטקסט דרך טקסט אחר, בין שתי תרבויות שלא קיימו קשרים ביניהן.

לאחר פרסום המאמר, קבלנו תגובות חמות מהן למדנו שישנם חוקרים נוספים שמתעניינים בהשוואות בין המקרא ובין ספרות סינית קלאסית. מוקדם לומר אם זוהי תחילתה של מגמה בגישות משוות למקרא, אבל בהחלט יש עוד אפיקים רבים לעבודה בין-תרבותית מסוג זה ולשיתופי פעולה בין חוקרים מדיסציפלינות שונות. בינתיים, למדתי על שני מחקרים חלוציים בתחום שראויים לאזכור: פרופ' לונגשי ז'אנג, שהיה נשיא האיגוד הבינלאומי לספרות השוואתית, ייחד פרק בספרו על ספרות קאנונית מהמזרח והמערב להשוואה בין "ספר השירים" לשיר השירים – אותה השוואה שהלהיבה אותי בראשית דרכי בתחום; מבט השוואתי מזווית רחבה יותר של המסורת היהודית נמצא בספר פורץ-דרך של פרופ' גליה פת-שמיר, To Broaden the Way, שעורך השוואות בין פילוסופיה קונפוציאנית למחשבת ישראל.

   

* המאמר שלנו פורסם בכתב-העת Religions, במסגרת גליון מיוחד בעריכת פרופ' דברה בלנטיין העוסק במיתוס במקרא. המאמר המלא ניתן להורדה ללא תשלום בקישור זה: https://www.mdpi.com/2077-1444/11/12/644.