ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
המאמר עוסק בבחינת שמות המקומות על מפת מדינת ישראל שנשאבו מהמקרא, הן כשמות היסטוריים שהוחיו והן כשמות סמליים חדשים. בתחילה, מציג הטקסט את התפיסה המקראית שבה לשם יש משמעות עמוקה המבטאת זהות, קיום, ואף טענת בעלות על המרחב. עיקר הדיון מתמקד בעשור הראשון לקום המדינה, שבו בוצע תהליך עיברות נמרץ של המפה על ידי ועדת השמות הממשלתית. תהליך זה כלל מתן אלפי שמות עבריים חדשים, כאשר בלט השימוש בשמות מקראיים מסוגים שונים, כולל שמות זיכרון פסאודו-מקראיים שנועדו לחבר את העברי החדש ישירות לעבר הקדום. באמצעות יצירת אשכולות שמות סמוכים המבוססים על סיפורים מקראיים משותפים, הפכה המפה לכלי רב-עוצמה להנכחת המקרא, הבלטת השורשים בארץ, וחיזוק הזהות הלאומית המחודשת.
תוויות: שמות מקומות בישראל, ועדת השמות הממשלתית, עיברות המרחב, שמות מקראיים, העשור הראשון למדינה, גאוגרפיה היסטורית, מדיניות שיום, שמות זיכרון פסאודו-מקראיים, דוד בן-גוריון.- המדיניות המכוונת שהנחתה את פעולת ועדת השמות הממשלתית בתהליך עיברות המרחב התאפיינה בפעולה נמרצת לשיום הארץ, שהושלמה תוך כעשר שנים. המטרה הכוללת של תהליך זה הייתה הצבעה על עומק שורשיו של עם ישראל במרחב והכרזה ברורה על זכותו של עם ישראל על ארצו, תוך הצגת מדינת ישראל כמדינה מחודשת ולא חדשה.
הוועדה, שהוקמה בשנת 1950 ופעלה מטעם משרד ראש הממשלה, פעלה על פי העקרונות הבאים:
-
עיברות המרחב כמחייב ריבונות: העיקרון המנחה היה עיברות המרחב באמצעות מתן שמות עבריים ליישובים, חבלי ארץ ועצמים גאוגרפיים. תהליך זה נתפס כהשלמה לכיבוש הצבאי, שכלל מחייה נמרצת של השמות הערביים והמרתם בשמות עבריים. הוועדה נמנעה ככל שיכלה ממתן שמות לועזיים.
-
הנכחת המקרא בראש סולם העדיפויות: השמות הדומיננטיים שניתנו על ידי הוועדה, אם כי לא היחידים, היו שמות מקראיים.
- החייאת שמות מקראיים היסטוריים: בראש סולם העדיפויות עמדה השאיפה להעניק שמות מקראיים היסטוריים ליישובים חדשים שקמו במקומם המשוער של יישובים קדומים (כגון עין גדי, אשדוד, אשקלון וצרעה ואשתאול).
- שמות סמליים-פיוטיים: הוועדה המשיכה בנוהג להעניק שמות ששאבו את השראתם מן המקרא אך לא שימשו קודם לכן כשמות מקומות. שמות אלו נגזרו מפסוקים (כגון 'זרועה' או 'רויה').
-
שמות זכרון המקשרים למקרא: הוועדה השתמשה בשמות זכרון שניתנו על שם אישים מקראיים (כגון הר שלמה, בית עזרא). סוגי שמות הזכרון שימשו ככלי אידאולוגי:
- שמות זכרון רב-רובדיים: שמות ששאבו ממשמעות מקראית (לרוב מרשימות יחס) אך קיפלו לתוכם גם משמעויות אקטואליות הקשורות למיסדי המקום, למשל, הוִדּיָּה נקרא כך הן על שם מקראי והן משום שמיסדיו היו יוצאי הודו.
- שמות זכרון פסאודו-מקראיים: אלו שמות שנועדו להנצחת אישים מהעת החדשה, אך ניתנו תוך שימוש בשמם הפרטי העברי-מקראי בלבד (כמו 'שדות מיכה' לזכר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי או 'יד חנה' לזכר חנה סנש). השמטת שם המשפחה הלועזי הפכה שמות אלו למעין "מדרשים ציוניים" שנועדו לזהות את מגשימי החזון הציוני עם אישי המקרא, ולחבר את "העברי החדש" ישירות לעבר המקראי תוך דילוג על הגלות.
-
יצירת אפיון מקראי למרחבים שלמים: כדי לחזק את נוכחות המקרא על המפה, נקטה הוועדה באמצעי של יצירת קשר מקראי משותף לשמות שניתנו ליישובים סמוכים.
- הדבר נעשה על ידי גזירת שמות מיישובים הממוקמים יחד מתוך פסוקים סמוכים או סיפור מקראי אחד. לדוגמה, היישובים תעוז ותרום נגזרו מהפסוק "תעֹז ידך תרום ימינך".
- אזורים שלמים קושרו לדמויות או אירועים מרכזיים (כגון אזור הגלבוע שקושר לשאול וביתו, או אזור תענך שקושר למלחמת דבורה וברק).
- בצפון הנגב ניתנו שמות שהביעו שפע מים וצמחייה (כמו תפרח, גילת, רנן, ברוש, תדהר ותאשור) כדי להציג את האזור כארץ התגשמות חזון הנביאים על הפרחת השממה.
- נקבעו גם שמות למועצות אזוריות שהכילו רכיבים של שמות שבטים (כמו מועצה אזורית זבולון או מנשה), ובכך המשיכו נוהג מקראי לכינוי מסגרות מנהלתיות מחוזיות.
התוצאה של מדיניות זו הייתה שמפת הארץ השמיעה כלפי עם ועולם את התובנה שמדינת ישראל היא מדינה מחודשת, והיא הדגישה את המכנה המשותף של העולים החדשים – המקרא – ובדלה אותם מן הגלות והאוכלוסייה הערבית.
ניתן לראות במדיניות זו מעין בניית תפאורה היסטורית, כאשר כל שם מקראי על המפה שימש ככרטיס זכרון, המבטיח שהמרחב הגאוגרפי יזכור את זהותו המקורית ואת זכות הבעלות עליו, בדומה לאופן שבו מתן שם במחשבת המקרא מעניק ממשות וזהות.
המדיניות המכוונת שהנחתה את פעולת ועדת השמות הממשלתית בתהליך עיברות המרחב התבססה על הצורך לבסס את הריבונות הישראלית בשטח, להדגיש את עומק שורשיו של עם ישראל בארץ, ולבנות אומה חדשה המחוברת ישירות לעבר המקראי.
תהליך זה התרחש במלוא עוצמתו בעשור הראשון למדינה, שכונה "עידן עברות המרחב" ו"עידן השמות".
להלן עיקרי המדיניות והעקרונות המנחים:
1. עיברות כולל וביסוס ריבונות
המדיניות המרכזית הייתה עיברות המרחב באמצעות מתן שמות עבריים ליישובים, חבלי ארץ ועצמים גיאוגרפיים.
- השלמת הכיבוש הצבאי: דוד בן גוריון ראה בשינוי השמות מהלך שנועד להשלים את הכיבוש הצבאי של הנגב, מה שהוביל להקמת 'ועדת השמות לנגב' בשנת 1949, ולאחר מכן להקמת 'ועדת השמות הממשלתית' בשנת 1950, שהרחיבה את המפעל לכל הארץ.
- מחיית שמות ערביים: התהליך לווה ב"מחיית השמות הערביים של המקומות" והמרתם בשמות עבריים.
- סמל ריבונות: השפה, ובפרט שמות המקומות, נתפסו כאחד מסמלי הריבונות של המדינה, בדומה להמנון או לדגל.
- מעמד מחייב: נקבע כי ועדת השמות הממשלתית תהיה מסונפת למשרד ראש הממשלה, וכי החלטותיה יחייבו את כל מוסדות המדינה.
2. הדגשת הזיקה למקרא ומחיקת הגלות
ועדת השמות דגלה בהנכחת המקרא על מפת הארץ, מתוך תפיסה שהמקרא הוא המכנה המשותף של העולים החדשים שהגיעו מכל העולם.
- הצגת מדינה מחודשת: מפת הארץ, שהכילה ריבוי שמות מקראיים, השמיעה טענת זכות לעם ישראל על ארצו, ואת התובנה שמדינת ישראל היא "מדינה מחודשת" ולא מדינה חדשה.
- ניתוק מהעבר הגלותי: האידאולוגיה הנחתה את הוועדה להימנע ככל האפשר ממתן שמות לועזיים. מתן שמות עבריים מובהקים, ובמיוחד שמות פסאודו-מקראיים (שנשמעים מקראיים אך מנציחים אישיות מהעת החדשה), היה אמצעי "להעלמת העבר הגלותי של העברי הישן ולחיזוק דמותו של העברי החדש". העברי החדש נועד להתחבר ישירות לעבר המקראי בדילוג על אלפיים שנות היסטוריה יהודית.
- בידול מהאוכלוסייה הערבית: החיבור לשורשים המקראיים נועד לבדל את תושבי המדינה הצעירה מן הגלות ("שם") ומן האוכלוסייה הערבית ("כאן").
3. סוגי השמות שזכו לעדיפות (היישום המעשי)
בראש סולם העדיפויות של הוועדה עמדו השמות המקראיים, שחולקו לכמה סוגים:
- שמות מקראיים היסטוריים: השאיפה העיקרית הייתה להחיות שמות מקראיים היסטוריים ולהעניקם ליישובים חדשים שקמו במיקומם המשוער של יישובים מקראיים קדומים (כגון: אשדוד, אשקלון, צרעה ואשתאול).
- שמות פיוטיים-סמליים: מאחר שמאגר השמות המקראיים המזוהים הוא מצומצם, הוועדה העניקה גם שמות פיוטיים-סמליים שנשאבו מהמקרא, אף שמעולם לא שימשו קודם כשמות יישובים (כגון: 'זרועה' או 'רויה').
- שמות זיכרון (אישים מקראיים): שמות שניתנו למקומות או עצמים גאוגרפיים על שם אישים מקראיים (כגון: הר שלמה, נחל אמציהו).
- שמות זיכרון רב-רובדיים: שמות שנשאבו מהמקרא (למשל מרשימות היחס בספר דברי הימים) ושקיפלו לתוכם משמעות מקראית וגם משמעות אקטואלית (למשל, מושב 'הודיה' שנקרא כך גם על שם מייסדיו שהיו יוצאי הודו).
- שמות זיכרון פסאודו-מקראיים: שמות זיכרון לאישים מהעת החדשה, שניתנו תוך השמטת שם המשפחה הלועזי, באופן המצלצל כשם מקראי (כגון: 'שדות מיכה' לזכר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי או 'יד חנה' לזכר חנה סנש). זו הייתה מדיניות מכוונת שהפכה את שמות המקומות הללו ל"מדרשים ציוניים המזהים את מגשימי החזון הציוני עם אישי המקרא".
4. יצירת הקשרים מרחביים
המדיניות כללה גם יצירת קשר מקראי משותף לשמות שניתנו ליישובים שהוקמו בקרבת מקום זה לזה, כדי להטביע חותם מקראי על מרחבים שלמים ולהעצים את רושם המקראיות על המפה. דוגמאות לכך כוללות:
- קבוצת יישובים ששמותיהם נגזרו מברכת משה (כמו מעונה ובית יעקב).
- אזור הגלבוע ששמותיו קושרו לשאול ולביתו (כגון הר שאול, שדי תרומות ואביטל).
- יישובים ששמותיהם נשאבו מסיפור מלחמת דבורה וברק (כגון דבורה, ברק, פְּרָזוֹן ומועצה אזורית קישון).
- אזור צפון הנגב שקיבל שמות המביעים שפע מים וצמחייה (כמו תפרח, גילת, ברוש ותדהר), כדי להציגו כהתגשמות חזון הנביאים על הפרחת השממה.
המדיניות הזו הובילה לכך שריבוי השמות המקראיים על מפת הארץ הפך אותה ל"יותר מקראית ממה שהייתה בתקופת המקרא עצמה".
ניתן לראות במדיניות זו מעין "נטיעת שורשים לשונית" בקרקע החדשה: כשם שחקלאי נוטע עץ כדי לסמן בעלות על שדה, כך נטעו שמות מקראיים בלב המרחב כדי לסמן ריבונות, עומק היסטורי וזהות לאומית חדשה.
המדיניות המכוונת שהנחתה את פעולת ועדת השמות הממשלתית, במיוחד במהלך העשור הראשון לקום המדינה, התמקדה בעיברות מקיף של המרחב. המטרה העיקרית הייתה להטביע חותם עברי על המפה, תוך שימוש בשמות מהמקורות העבריים.
להלן העקרונות המרכזיים שהנחו מדיניות זו:
1. עיברות המרחב והדגשת הריבונות
העקרון המנחה היה עיברות המרחב באמצעות מתן שמות עבריים ליישובים, חבלי ארץ ועצמים גאוגרפיים.
- סמל לריבונות ובטחון: השפה, ובפרט שמות המקומות, נתפסה כאחד מסמלי הריבונות של המדינה, בדומה להמנון או לדגל. ראש הממשלה דוד בן גוריון ראה בשינוי השמות מהלך שנועד להשלים את הכיבוש הצבאי של שטחים כמו הנגב.
- מחיית שמות ערביים: התהליך לווה ב"תהליך נמרץ של מחיית השמות הערביים של המקומות והמרתם בשמות עבריים".
- מדינה מחודשת: מדיניות השמות נועדה להשמיע כלפי עם ועולם את טענת זכותו של עם ישראל על ארצו, ואת התובנה שמדינת ישראל אינה מדינה חדשה אלא מדינה מחודשת.
2. קישור ישיר לעבר המקראי
המדיניות ביקשה להבליט את הזיקה המקראית של המרחב הישראלי, תוך יצירת "עברי חדש" המחובר ישירות לעבר המקראי.
- העמקת שורשים: תפקידם של השמות המקראיים היה "להצביע על עומק שורשיו של עם ישראל במרחב".
- הימנעות משמות לועזיים וגלותיים: בניגוד לתקופה שקדמה לקום המדינה, שבה היו שמות זכרון רבים שכללו שמות משפחה לועזיים, ועדת השמות הממשלתית נמנעה ככל שרק יכלה ממתן שמות לועזיים. מדיניות זו נועדה להעלים את העבר הגלותי של ה"יהודי הישן" ולחזק את דמותו של ה"עברי החדש" באמצעות דילוג על אלפיים שנות היסטוריה יהודית.
3. סולם העדיפויות במתן שמות (הנכחת המקרא)
השמות המקראיים נחלקו לכמה סוגים שעמדו בראש סולם העדיפויות של הוועדה:
- החייאת שמות מקראיים היסטוריים: השאיפה העליונה הייתה להעניק שמות מקראיים ליישובים חדשים שקמו במיקומם המשוער של יישובים מקראיים קדומים (כגון: עין גדי, אשקלון, מגידו, צרעה ואשתאול).
- שמות סמליים-פיוטיים: כאשר מאגר השמות ההיסטוריים היה מצומצם, ניתנו שמות ששאבו את השראתם מפסוקים מהמקרא, אך מעולם לא שימשו כשמות יישובים קודם לכן (כגון: זרועה או רויה).
- שמות זכרון לאישים מקראיים: שמות שניתנו למקומות (יישובים, הרים, נחלים) על שם דמויות מהמקרא (כגון: הר שלמה, בית עזרא).
- שמות זכרון רב-רובדיים: שמות שאפשרו לקפל לתוכם משמעויות מקראיות ואקטואליות כאחד (למשל, השם הוִדּיָּה, ששאב השראה מספר דברי הימים ורמז למיסדיו יוצאי הודו).
- שמות זכרון פסאודו-מקראיים: אלו שמות זכרון לאישים מהעת החדשה, שניתנו תוך השמטת שם משפחתם הלועזי ושימוש בשם פרטי עברי בלבד, כך שהם מצלצלים כשמות של דמויות מקראיות (כגון: שדות מיכה לזכר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, או בארות יצחק לזכר הרב יצחק ניסנבוים). זו הייתה מדיניות של מדרשים ציוניים שזיהו את מגשימי החזון הציוני עם אישי המקרא.
4. יצירת הקשרים מקראיים מרחביים
אמצעי נוסף לחיזוק הנוכחות המקראית היה יצירת קשר מקראי משותף לשמות שניתנו ליישובים שהוקמו בקרבת מקום זה לזה.
- הוועדה יצרה "אשכולות שמות" המבוססים על סיפורים מקראיים, וכך איפיינה מרחבים שלמים. לדוגמה, שמות יישובים סמוכים נלקחו מברכת משה (כמו מעונה ועין יעקב), או מסיפור מלחמת דבורה וברק (כמו דבורה, ברק, פרזון, וחבר).
- בצפון הנגב, למרות היותו אזור שחון, ניתנו שמות שהביעו שפע מים וצמחייה (כגון: תפרח, גילת, רנן, ברוש, תדהר, תאשור) כדי להציג את האזור כהתגשמות חזון הנביאים על הפרחת השממה.
לסיכום, ניתן לומר שהמדיניות המכוונת של ועדת השמות הייתה כלי אידיאולוגי-לאומי שנועד להטעין את המרחב בזכרונות קדם וביופי לשוני-פיוטי, ובכך ליצור נדבך חשוב בבינוי האומה.
כדי לדמיין את המדיניות הזו, אפשר לחשוב על ועדת השמות כמעין "ארכיאולוגים לשוניים" שאחזו במפת הארץ כבמעין טקסט עתיק. הם לא רק מילאו חללים ריקים, אלא בחרו באופן אקטיבי את המילים – השמות – כדי לשחזר שכבות קדומות, להעלים כיתובים מאוחרים (ערביים וגלותיים) ולחבר את ההווה הישראלי ישירות למקורות, ממש כפי שחופר מחבר שברי חרסים כדי לבנות כלי שלם בעל זהות ברורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.