יום ראשון, 27 במאי 2012

מה לתבן את הבר - תגובה לעמדתו של זנד

פרופ' יאיר הופמן, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' יאיר הופמן
נשאלתי לדעתי על טענת שלמה זנד בדבר מקורו של העם היהודי (מוצאו מן הכוזרים, וראשיתו כעם במאה התשע עשרה...)  וזיקתו לארץ ישראל, והרי תשובתי.
  1. קראתי את הספר הראשון של זנד  ("מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008), עמדתי על רמתו המדעית ועל יושרתו האינטלקטואלית, ומשום כך איני מתכוון לקרוא את ספרו השני, אף לא להתווכח עם עצם הטענה – על כך נכתבו ביקורות לא מעטות, שספק אם הספר ראוי למאמץ שהושקע בהן. 
  2. הכותרות של שני הספרים הן דוגמא קלאסית לפואטיקה של דמגוגיה – החדרה עקיפה, סמויה,  של המסר העיקרי: השאלה המוצגת בהן ("מתי ואיך הומצא" באה לנטוע ב(תת) הכרתו של הקורא את הוודאות, שהעם היהודי וארץ ישראל הם 'המצאה', כביכול, והשאלה היא רק – מתי ואיך – שהיא שאלה משנית לגבי המסר העיקרי שאותו רוצה המחבר להעביר: עם ישראל וארץ ישראל הם 'המצאה', והמצאה חדשה. 
  3.   כותרות דמגוגיות אלו אינן חדשות באופיין. בתחום  חקר המקרא הן מוכרות לנו מספרים אנטי-ציוניים אחרים, כגון:  ספרו של דייוויס (P. R. Davies, In Search of Ancient Israel, 1992), שכותרתו מרמזת לסדרת הסרטים  הדמיונית של אינדיאנה ג'ונס (In Search of….), כדי להחדיר לקורא כבר בכותרת את התזה של הספר –   'ישראל קדומה' היא אגדה, ותו לא; או ספרו של וויטלם, שכותרתו קובעת כנתון שישראל הקדומה היא המצאה. 
 K. W. Whitelam, The Invention  of   Ancient Israel: The Silencing of Palestinian History, 1996
   
4. המכנה המשותף לכל הספרים האלה היא נקודת המוצא שלהם, שאינה מחקרית אלא פוליטית: אין הם פרי סקרנות מדעית מחקרית שתכליתה חיפוש האמת על סמך ניתוח חסר פניות של המקורות הקדומים, תכליתן אינה בירור סוגיות היסטוריות שנוגעות לישראל הקדומה, אלא תעמולה פוליטית: נקודת המוצא היא תזה פוליטית אנטי ציונית (אין עם יהודי קדום, אין קשר בינו לבין ארץ ישראל, וממילא אין מקום למדינה יהודית בארץ ישראל), ומנסים  לכפות אותה על המקרא בברוטאליות אנטי מדעית, תוך שימוש בסממנים חיצוניים של כתיבה מדעית (הערות שוליים, ביבליוגרפיה וכדומה). 
5. זנד ודומיו אינם הראשונים לטעון שאין עם יהודי עתיק. קדמו להם בלמעלה מאלפיים שנה מחברים אנטי יהודיים הלניסטיים, ודי להזכיר אחד מהם – אפיון. לא בכדי ספר הפולמוס שכתב נגדו יוסף בן מתתיהו נקרא 'על קדמות היהודים', משום שאת קדמות העם היהודי ביקש אפיון להכחיש. בדרך פרדוכסלית טענת אפיון במאה הראשונה לספירה, שהעם היהודי אינו עתיק,  מפריכה את טענת זנד  במאה העשרים ואחת לספירה, שראשית העם היהודי רק  במאה התשע עשרה...  בכלל, כל הטיפול של זנד במקרא הוא שטחי להחריד, ואינו הולם אפילו חיבור של אוטודידקט, לא כל שכן של פרופוסור (לא למקרא) באוניברסיטה: כך, למשל, אין התמודדות עם עצם תפיסת ישראל במקרא כעם – והרי זה מה שיוצר עם: תודעה (יש גורסים: תודעה מדומיינת) לאומית.  
6. לצערי, כתיבה שמניעיה פוליטיים, אנטי ציוניים,  במסווה של 'מחקר' מדעי היא רק פן אחד של עירוב תחומים וז'אנרים הרווח כיום בכל הנוגע למקרא, פרי באושים של הגישה הפוסט מודרנית: אין 'אמת' (לא שקשה להגיע אליה) והכל 'נרטיב', שכל אחד חופשי לגלגלו כרצונו. כי אם "האמת נעדרת וסר מרע משתולל" ("אינו נמצא", כך רד"ק ליש' נט 15) הרי אין חשיבות להצגת ראיות של ממש, די במראית עיין של ראיות.  פן אחר של אותה רעה חולה – מחקר 'כאילו' מדעי, 'מדע בלוף' (על משקל 'ישראבלוף' של הגשש) שעוטה נוצות של מחקר הם תכניות טלביזיה או ספרים זה מקרוב באו. אלו ואלו 'מגלים' כל מיני סנסציות. הרצון לזכות ברייטינג = כסף מביא במודע לעירוב תחומים בין הז'אנר של מחקר מדעי המונע משאיפה לרדת לחקר האמת, לז'אנר של יצירה בדיונית. אילו האנשתי את המחקר המדעי היה הוא בוודאי אומר כפרפראזה על דברי האל  "עד מתי... נביאי תרמית לבם החושבים להשכיח את עמי שמי בחלומתם אשר יספרו... אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת. מה לתבן את הבר"?! (ירמיה כג 28-27). 

7. מעט ספרות, ובה ביבליוגרפיה נוספת: 
-- הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, בעריכת ל' לוין ועמיחי מזר, יד בן צבי – מרכז דינור, ירושלים תשס"א
T. Fenton & B. Oded, The Invention of "ancient Palestinians": Silencing of the history of ancient Israel, Jewish History 17 (2003), 77-96

עוד בבלוג: שיחה עם פרופ‘ יאיר הופמן על המקרא בימינו: מחקר וחינוך

אין תגובות:

פרסום תגובה