 |
| פרופ׳ צחי וייס |
החלום כמיצג סמלי מכתיב מחזה טרגי שבו לא רק יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, גם הסליחה שנאמרת מעומק הלב, אינה מכפרת - ל'חלום' חיים עצמאיים. ה'סדר של החלום' אינו נענה, אפוא, לדיאלקטיה הפשטנית של החטא והכפרה, אך חשוב להדגיש כי הוא גם לא שולל אותה – הוא מטבעו קיים לצד היקיצה, ואנו נדרשים להתייחס לשניהם, לפצע וגם לצלקת. תחושת הפגיעות שעשויה להתעורר ב'חלום', גם לאחר המחילה ה'רישמית' קוראת לאחריות קודם למעשה ולענווה לאחריו. היא מעמידה את בקשת הסליחה באור יחסי המבדיל בין השבת מערכת היחסים הבין-אישית למצב בו השנים יכולים לתפקד זה לצד זה, ובין הצורך לחיות עם אחריות כבדה שמשמעה כי לצד הסליחה מתקיים עולם של 'לילה' שבו לעיתים 'מעות לא יוכל לתקן'.
*פרופ׳ צחי וייס הוא מחבר הספר 'מות השכינה ביצירת ש"י עגנון: קריאה בארבעה סיפורים ובמקורותיהם', רמת גן תשס"ט
ראו גם: סליחה היא מושג מסובך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.