מצבו העכשווי של חקר התורה

איתמר כסלו, על סף הארץ המובטחת: תיאור ההכנות לכניסה

לארץ ומקומו בהתהוות התורה, הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס, ירושלים תשע”ג 2013

הוצאת מאגנס

להלן עמודים 6-1 מהמבוא של הספר. ללא ההערות.

א. מצב המחקר

המעיין בספרי התורה יבחין בתוכם בקשיי רצף, בסתירות, בכפילויות ובהבדלי סגנון. קשיים אלו מצביעים על אי־אחידותה של התורה ומובילים למחשבה על אודות תהליך יצירתה. מעולם לא הייתה תאוריה אחת ויחידה אשר הנחתה את כלל החוקרים בעבודתם הפרשנית באשר לתורה ואשר הסבירה את דרך התהוותה.
ואולם במשך יותר ממאה שנים שלטה בכיפת המחקר תורת התעודות הקלסית, היא השערתם של קרל היינריך גרף, אברהם קינן ויוליוס ולהאוזן. לפי השערה זו, התורה וספר יהושע היו חיבור אחד - הֶ קְ סַ ט וֹ יְ ך - המורכב מארבעה מקורות עצמאיים: המקורות הקדומים – J ו־E,  עיקרו של ספר דברים – D והמקור הכוהני, P. ספר יהושע נתפס יחד עם ספרי התורה כחיבור אחד משום שבספר יהושע מתממשת הבטחת הארץ החוזרת לאורך ספרי התורה.
תומפסון  סקר את תולדותיה של תורת התעודות לאורך מאה שנה וקבע כי גם בשנת 1965, השנה שבה הסתיימה סקירתו, השערת גרף, קינן וולהאוזן היא המקובלת על רוב החוקרים. אבל דומה שמאז השתנה המצב. ארנסט ניקולסון בהקדמתו לספרו מ־1998, הצביע על היפוך המגמה מאז שנות השבעים וקבע כי מחקרים חדשים קוראים תיגר כמעט על כל מסקנה שוולהאוזן וההולכים בעקבותיו הגיעו אליה. ‘המחקר העכשווי מתאפיין בקריאה לנטישה, או לפחות לרוויזיה קיצונית, של הקווים המרכזיים’ של תורת התעודות, והיום אי אפשר לומר כי קיימת תאוריה השולטת במחקר התורה. דבריו של קלאוס קוך ונימת התלונה שבהם יכולים להמחיש את חוסר הנחת מן המצב: ‘כיום כל חוקר מקרא רוקח את הפנטטיך רב השכבות המיוחד שלו’. 

דומה כי יש לתלות חלק מהתפתחות רבת-משמעות זו בהשפעת התאוריה של מרטין נות באשר להגדרתו של החיבור הדויטרונומיסטי ואופיו, היינו שספר דברים עם ספרי נביאים ראשונים מרכיבים יחד חיבור אחד מתוכנן - ההיסטוריה הדויטרונומיסטית או החיבור הדויטרונומיסטי. אמנם התאוריה התפרסמה כבר ב-1943, אך משמעותה והשפעותיה על מחקר התורה וספר יהושע נתנו אותותיהם רק לאחר כשלושים שנה. להלן אמנה כמה מן ההיבטים בהשקפתו של נות שלהם השפעה בלתי מבוטלת על התפתחותן של התאוריות החדשות בדבר התהוות התורה:

א. אופי החיבור הדויטרונומיסטי, לפי התפיסה של נות, שונה מאופי ההקסטויך לפי תורת התעודות הקלסית. החיבור הדויטרונומיסטי, כפי שראה אותו נות, מתאר את ההיסטוריה של ישראל לפי תכנית אחידה. הוא אמנם מבוסס על חומרים קדומים אשר שובצו, לפעמים בעיבוד, בחיבור הגדול, אולם אין מדובר במקורות רצופים הנמשכים לאורך החיבור כולו ואשר התקיימו אי פעם באופן עצמאי כפי שנתפס ההקסטויך לפי תורת התעודות. לדעת נות סיפורים, אנקדוטות ומסמכים מסוגים שונים – כולם נאספו ונוצלו ליצירת החיבור הדויטרונומיסטי, אבל החיבור נוצר בידי מחבר אחד, הדויטרונומיסט. הדויטרונומיסט הוא למעשה היסטוריון אשר השתמש בחומרים מגוונים כדי לספר את תולדות עם ישראל עד לחורבן. מדובר בעבודת חיבור ויצירה ולא בעבודה שעיקרה עריכה ושילוב.

ב. ספר דברים וספר יהושע, לשיטתו של נות, הם חלק מהחיבור הדויטרונומיסטי, ועל כן לדידו אין לפנינו הקסטויך - בראשית עד יהושע - אלא חיבור בעל ארבעה ספרים, בראשית עד במדבר, הוא הטֶ טְ רַ טוֹ יְ ך והוא עומד לצד החיבור הדויטרונומיסטי שראשיתו בספר דברים וסופו בספר מלכים.

ג. בשל ניתוקו של ספר יהושע מארבעת ספרי התורה הראשונים נאלץ נות לטעון כי המקור הכוהני לא סיפר כלל על כיבוש הארץ. ייחוס חלקים בספר יהושע למקור הכוהני היה קושר את הספר לתורה, מחזק את השערת ההקסטויך ומערער את השערת החיבור הדויטרונומיסטי, הכולל את ספר יהושע. לפיכך טען נות כי אותם חלקים בספר יהושע שהיה מקובל לראותם ככוהניים אמנם כתובים בסגנון כוהני, אך הם אינם חלק מן המקור הכוהני הרצוף, כי אם תוספות לחיבור הדויטרונומיסטי.

התאוריה של נות בדבר החיבור הדויטרונומיסטי התקבלה בדרך כלל בקוויה העיקריים, אך השפעתה על מחקר התורה באה לידי ביטוי רק מאוחר יותר. נות עצמו לא ערער על מסקנותיה העיקריות של תורת התעודות הקלסית בנוגע לטטרטויך. כלומר לדעתו ארבעת ספרי התורה הראשונים מורכבים ממקורות רצופים אשר שולבו באופנים שונים. מקצת המקורות קודמים לחיבור הדויטרונומיסטי, ואילו המקור הכוהני מאוחר לו. ברם כמה שאלות חדשות - או מחודשות - התעוררו בעקבות התאוריה של נות: מה היחס בין הטטרטויך ובין החיבור הדויטרונומיסטי? האם יש ביניהם קשר או תלות? האם הטטרטויך נכתב כהקדמה לחיבור הדויטרונומיסטי או אולי להפך – החיבור הדויטרונומיסטי נכתב כהמשך לטטרטויך? האם אפשר למצוא בספרי התורה הראשונים רישומים מן האסכולה הדויטרונומיסטית שבחוגה נוצר החיבור הדויטרונומיסטי?

מלבד שאלת היחס בין החיבורים נשאלו שאלות גם בנוגע לאופיו של הטטרטויך עצמו: האם לא ייתכן שהטטרטויך, בדומה לחיבור הדויטרונומיסטי, אף הוא חיבור אחיד ומתוכנן המבוסס על איסוף ועיבוד של יחידות בודדות ואינו שילוב של מקורות רצופים?

כיום מהלכות גישות רבות ותאוריות מגוונות באשר להתהוות התורה. במחקר העכשווי מועדפת שיטת ההשלמות על פני תורת התעודות. החוקרים נוטים בדרך כלל לראות את יצירת הפרשיות בדרך של עיבוד, עריכה ותוספות על גבי מקור אחד ולא בדרך של שילוב מקורות מקבילים. נראה

כי מגמה זו נובעת בחלקה מן הרגישות הרבה שמגלים חוקרי המקרא בשנים האחרונות להבדלי ניסוח ומינוח ולגיוונים מסוגים אחרים הנתפסים כעדות לכתיבה של מחברים שונים ולהתערבות מאוחרת בטקסט. ההבחנה בסימנים אלו מובילה במקרים רבים לראיית התפתחות הפרשיות באופן רב־שלבי דווקא, משום שהחלופה העקרונית להסביר את התפתחות הפרשיות, היינו בדרך של

שילוב מקורות עצמאיים, הופכת למורכבת למדי עם זיהוי התוספות השונות והמרובות. מנגד, לעתים נמתחת ביקורת על השיטות המציגות שלבים מרובים בהתהוות הטקסט. אלה נראות במקרים מסוימים מוגזמות ובלתי מתקבלות על הדעת, ולפיכך ישנם חוקרים המעדיפים לעתים להתעלם מהבדלים בניסוח ובמינוח הקיימים בטקסט או לטשטשם.

סוגיה נוספת העומדת כיום בחזית מחקר התורה ותורמת לחוסר ההסכמה היא אופיים של החומרים הכוהניים. שתי עמדות מרכזיות קיימות במחקר: 

1. לפי תורת התעודות הקלסית החומרים הכוהניים מרכיבים חיבור רצוף הנמשך לפחות לאורך ארבעת החומשים הראשונים. אמנם כבר בראשית ימי המחקר הביקורתי הוכר כי החומרים הכוהניים אינם אחידים וכי הם לא נכתבו במשיכת קולמוס אחת. המקור הכוהני הבסיסי צוין לרוב כ-P^g’,  ואילו החלקים הכוהניים שאינם שייכים ל־P^g צויינו בסימנים שונים (ראו להלן). בין החוקרים הסבורים כי P הוא מקור עצמאי נתגלעה מחלוקת באשר להיקפו של P^g ואף באשר להיקף ההוספות עליו, ורבים טוענים כיום כי אין למצוא את המשכו של המקור הכוהני מספר במדבר ואילך.

2. בד בבד עם הדעה השלטת באשר לאופיו של P כמקור עצמאי, הוצגה העמדה כי החומרים הכוהניים אינם מרכיבים חיבור כוהני עצמאי אלא הם מהווים שכבת עריכה ועיבוד בלבד. כיום עמדה זו מקובלת על חוקרים רבים, כגון פרנק מור קרוס, רולף רנדטורף, ומארק ורוון. יש להעיר כי עמדה זו עולה בקנה אחד עם המגמה שצוינה לעיל בדבר העדפת שיטת ההשלמות על פני תורת התעודות בניתוח פרשיות התורה.

גם בשאלת זמנם של הכתובים הכוהניים נחלקו החוקרים. מאז ולהאוזן נתקבעה התפיסה כי P הוא המקור המאוחר ממקורות התורה, וזמנו הוא הגלות או התקופה הפרסית. אולם חוקרים אחדים ערערו על קביעה זו וטענו כי P קודם לחורבן. שאלה נוספת היא היחס בין כתובים כוהניים שונים.

קובץ החוקים בויקרא יז–כו מכונה במחקר H ועד לדור האחרון נחשב מוקדם ל-P^g, אולם לאחרונה מתחזקת הדעה שהיחס ביניהם הפוך. נראה כי היפוך זה הביא כמה חוקרים לקשור את החומרים הכוהניים שנחשבים מאוחרים ל־H ולא לציינם בסימן P^s, שהיה מקובל בעבר לציון הכתובים הכוהניים המאוחרים. עם זאת, לא תמיד ברור אם הקטעים הכוהניים המאוחרים נסתפחו ל-P^g או ל־H, לחיבור כוהני מורכב, לחיבור שיש בו כמה מקורות או אולי לחיבור הכולל את כל מרכיבי התורה ואולי אף את החיבור הדויטרונומיסטי, ולמעשה אלו אינם חומרים כוהניים כי אם בתר־כוהניים.

קשה להפריז בחשיבות ההכרעה באשר לשיוך הכתיבה לשכבה המדויקת – כוהנית או בתר־כוהנית. הכרעה בעניין זה עשויה להשפיע על תפיסת החיבור כולו, היקפו ואופיו.

הבנה מלאה של דרך חיבור התורה וספר יהושע חייבת להתבסס על ניתוחי טקסט ספרותיים־היסטוריים מוצקים, אך דומה כי במקרים רבים המחקר העכשווי הולך בנתיב הפוך ומשעין את הבנת הטקסט על ההשערות התאורטיות. מצד אחר, מובן כי לאור ניתוח יסודי של טקסט אחד לא יהיה אפשר לרדת לחקר התהוות החיבור כולו באופן שלם, אך ניתוחי טקסט כאלה בהצטרפם יוכלו לשמש בסיס להבנה טובה יותר של חיבור ספרי מקרא אלו.