פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב
מה שמושך את מבטי כאן הוא הסדר הסימטרי: שמים-ארץ, יבשה-ים, אור, צמחייה, חיים בים ובשמים ועל הארץ. תפיסת זמן: ירח, כוכבים, מועדים והאיש והאישה. יש כאן הדרגתיות, לא בדיוק אבולוציה דרוויניסטית, ובכל זאת קביעות, שכל אחת מהווה תשתית לבנייה נוספת. כלומר, תובנה של תלות הדדית. ללא אור אין צמחייה, ללא ים אין דגה. ותחושת הסדר המופתי מוענקת על ידי ההצגה ההגיונית של תפיסת הקיום. לא מהפכה חד-פעמית שיצרה את הכול, אלא להעניק לנו את ההכרה שיש כאן יסודות של עומק קיומי, אחרת התשתית פגומה. וזה עומד ומחזיק מעמד על פי הסדר של התכנות האלוהי, שחייב להיות שלם כתפיסת הכתוב. וכל מעשה הבנייה הזה נעשה פעם אחת ואין לחזור עליו מדי פעם גם אם לא הכול יתמיד לעד. העצים למשל נוצרים מיד עם הזרע ועם הפרי המאפשר המשכיות. כך גם החיות המקבלות את ברכת "פרו ורבו" וכך גם האיש והאישה: זכר ונקבה, המצטווים: "פרו ורבו".
מהו הצלם, מה המשמעות שלו? אקצר ואומר שזו היכולת הניתנת לאנושות במסגרת מכלול הבריאה ליצור ולפתח ולקחת אחריות עד גבול מסוים אמנם, אבל טווח האפשרויות גדול, כפי שנראה בפרקים הבאים.
אמנם חקר המקרא הביקורתי מתייחס לפרק ב (מפסוק ד) כנרטיב עצמאי של הבריאה, אבל האקסיומות של ההפרדה אינן מקודשות, ופרקים ב-ג מפתחים את תפיסת עצם האדם והתרכזות בו. והנה, יש לאישה, היא חוה, יכולת ערעור ואפילו ביטול הצו האלוהי. האדם הוא היחיד המקבל הוראות מאלוהים, שאינן מתייחסות לרבייה בלבד אלא גם ובעיקר לציות, כלומר, למבנה נפשי מנטאלי רצוני, שהאדם אמור לשלוט בו. זוהי התובנה של הבצלם. האדם נענש, אבל העונש מאפשר לאדם לגלם את כוח היצירה – הבצלם – עבודת האדמה, שזו ראשית הציביליזציה והפיתוח היצירתי של אמצעי המחיה מזה, ויכולת הענקת השם לתינוק הנולד לאישה מזה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן, וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה''' (ד, א), יכולת המביעה הבנה אינטלקטואלית של הלידה כבריאה אלוהית כמעט.
פרק א בספר בראשית מציג אפוא תמונת עולם ריאליסטית במידה מסוימת של תכנון, של שלמות, שיכולה לפתח הרהור על משמעות האלוהים בקונטקסט הנתון. פרקים ב-ג מעלים מחשבות על מהות הבחירה החופשית, שהיא כוח אדיר, כוח היצירה האנושית, אבל חופש הטומן בחובו אחריות כבדה, אחריות אישית. האכילה מפרי העץ האסור לא נראתה ביהדות כאסון גורלי (בניגוד לנצרות) אלא טבע הדברים.
אני מוצא את הקטע הבא, שנכתב מפרי עטו של מרק טווין, יומני גן העדן (כתר ירושלים, 1997) מאלף:
השטן משוחח עם האישה והוא רואה שמילים שהן מילות מפתח בחיי האנושות כמו מוות ונצח אינן ידועות לה כלל. הוא מבחין שהיא ואדם מדברים ביניהם על מילים כמו טוב ורע, ומכאן הוא בא לברר עמה מהו מוסר.
מערכת דברים שמבחינה בין דברים נכונים ללא נכונים, בין הטוב לבין הרע. הדברים האלה לא קיימים עבורך. אין לי שום יכולת להבהיר אותם, כי את לא תביני... את לא מסוגלת לעשות רע, כי בעינייך, כמו בעיני שאר החיות, אין הבדל בין טוב לרע, את והן מסוגלות לעשות רק טוב. כל מה שתעשו יהיה מתוך תמימות מוחלטת. זהו מצב אלוהי... אי אפשר לעשות רע בלי לדעת קודם כול להבחין בין טוב לרע. מה מקנה את הידע? החוש המוסרי. מה זה? לא חשוב – תודי לאלוהים שאין לך אותו. למה? כי הוא אסון. בלעדיו אי אפשר לעשות רע. איתו אפשר. ולכן אין לו אלא תפקיד אחד בלבד – ללמד איך לעשות רע. הוא לא יכול ללמד שום דבר אחר. הוא בורא הרע. הרע לא יכול להתקיים כל עוד לא מביא אותו החוש המוסרי אל העולם (עמ' 12-11).
מה ניתן להסיק מכאן? התפתחות האנושות, התפתחות הציביליזציה תלויה בהבנת מושג המוסר ויישומו. אבל המוסר תלוי ברע. כי האדם כחיה נברא תחילה ללא העומק המוסרי, כלומר הוא עושה "רע" לא מתוך החלטה יזומה. ואז מדובר במעשה תמים ותו לא. אבל משהרע נכנס לעולם, כבר יש בנמצא שיפוט מוסרי להבחנה בין טוב לרע ושליטה או הכרה.
המחשבה שההתפתחות האנושית, הציביליזציה, באה בעקבות החדרת מושג הרע די מדכאת, כי הטוב האבסולוטי הוא לא הטוב, הוא התמימות, אבל עם הכנסת הרע, הטוב הופך להיות ערכי.
מתוך: י' גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא
ראו גם:
ל' מזור, אידאל השיוויון בין בני האדם על פי בראשית א
סיעור מוחות, בריאת האור ותיאוריית המפץ הגדול
על פי ההסבר שלה הציור הוא מהתקופה שלפני שנבראו החיות הגדולות והאדם ועל כן הם חסרים בתמונה. גן עדן כבר היה אז אבל עדין לא היו בו חיות גדולות ואדם.
האור והחושך, מים למעלה ולמטה, ים ויבשה, דשא ועצי פרי, מאורות ברקיע ביום ובלילה, דגים ומעופפים כבר יש. נראה שהיא מתכוונת לסוף היום החמישי, לפני היום השישי, עם שילוב של מושג גן העדן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.