יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

מה היה "עץ הדעת"?

התורה מספרת כי לאחר שנברא אדם הראשון הניח אותו האלהים בגן העדן, אשר היה משופע בכל עץ וצמח, ואף התיר לו לאכול מכול אשר ירצה, ועם זאת נאמר לו כי "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל...כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז). כידוע לכל לא עמדו אדם וחוה באיסור זה ולאחר שאכלו מפרי העץ, לא מעט בעטיו של הנחש שהסית את חוה לעשות כך, נענשו בעונשים חמורים ואף גורשו לעולם משלוות גן העדן. יגיעתו של הגבר לשם פרנסתו וייסורי הלידה של האישה באו, לפי סיפורי התורה, כעונש של אכילת פרי "עץ הדעת טוב ורע".
מה היה עץ הדעת? התורה סתמה ולא פירשה, כיוון שהעיקר לגביה הוא עצם האיסור והחטא שבאכילה, אבל קוראיה במהלך הדורות ביקשו לזהות את פרי העץ אשר אכילתו קבעה את גורלה של האנושות ואת טיב חייה. ומצאנו במקורות שונים לפחות שבע תשובות לשאלה: גפן, חיטה, תאנה, אתרוג, תפוח, תמר ואגוז. נעסוק להלן בארבע מהן.
[א] גפן: הקביעה כי חוה "סחטה ענבים" ונתנה לאדם לשתות כוס של יין (מדרש בראשית רבה, פרשה יט) מפתיעה ככל שתהיה, היא ככל הנראה, הדעה הנפוצה ביותר במקורותינו. מבחינה לשונית ניתן לכאורה לבססה על האמור בתורה, "ותקח [חוה] מפריו" (בראשית ג, ו).  כיוון שלא אמר "ותקח את פריו" אלא "ותקח מפריו", אפשר לטעון כי חוה יצרה משהו מן הפרי, מאשכולות הענבים, ואותו נתנה לאדם. בעלי דעה זו מבקשים בוודאי לומר כי פרי הגפן, היין, הוא מן הדברים המזיקים ביותר לאדם, וכי מן הראוי להישמר מן המשקאות החריפים ולא לשתות מהם אלא במידה המינימלית. במקורות שונים, במקרא ולאחריו, אנו מוצאים אזהרות מפני שתייה מוגזמת של יין ומן השכרות, והקביעה כי החטא הראשון של אדם ואשתו הוא חטא ביין מעצימה את השפעתו של משקה זה.
[ב] חיטה: אכן, תשובה מפתיעה ביותרשהרי חיטה איננה עץ אלא צמח שפל קומה ואת גרעיני החיטה, שיש לטחון קודם לאפייתם, קשה לתאר כ"פרי עץ", ובכל זאת מצאנו דעה זו במדרש (בראשית רבה, טו). יסודה ככל הנראה בהתבוננות במציאות החיים: החיטה מסמלת את התבונה, "שאין תינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" (תלמוד בבלי סנהדרין ע ע"ב) – כלומר: רק שמגיע הילד לגיל שבו הוא יכול לאכול מזון מוצק, כגון הלחם, הוא גם מגלה את ראשית ניצני תבונתו, שהרי כל עוד הוא יונק חלב, הריהו עולל שדעתו טרם גובשה או ניתנת לביטוי. ואם  יתמה השואל  כיצד ניתן לתאר את החיטה כ"עץ", ישיבו לו חכמי המדרש ויאמרו כי החיטה היתה בתחילתה עץ גבוה כדקל, ולאחר שחטא האדם באכילת פריה נענשה גם היא בהנמכת קומתה. ועוד מבטיחים החכמים כי לעתיד לבוא (תלמוד בבלי כתובות קי"א עב) תשוב החיטה לגודלה המקורי: היא תיתמר כדקל" וגרעיניה היו כליות של שור הגדול".
[ג] תאנה: כידוע תפרו להם אדם וחוה, לאחר החטא, בגד מ"עלה תאנה" (בראשית ג, ז). המדרש (בראשית רבה, שם) למד מכאן כי העץ שבו חטאו הזוג הקדמון הוא הוא העץ שממנו גם החל שיקומם לאחר החטא, כאשר הלבוש וההתכסות נתפסים כצעד ראשון להקמת חברה של בני תרבות, השונה מן החברה הגן עדנית והקמאית שלא היה בה מרכיב של בושה כלל, והאדם דמה מבחינות רבות לבהמה.
[ד] תפוחלא נטעה אם נאמר כי זו התשובה המקובלת ביותר בעת החדשה לשאלת זיהויו של פרי עץ הדעת. עם זאת יש להודות כי המסורת הזו אינה מצויה במקורות עם ישראל והיא באה לו מן הנצרות, שם היא מצויה כבר בכתבי המיוחסים לאב כנסייה בשם טרטוליאנוס (בן המאה השנייה והשלישית). אל היהדות הגיעה המסורת הזו באמצעות איורי הסיפור המקראי, כאשר החלו יהודים לאייר כתבי יד שונים וחיקו את מה שראו בעולם הנוצרי שבו מציגות יצירות אומנות רבות את אדם, חוה, הנחש והתפוח כקבוצה מגובשת אחת. השפה האנגלית אף מכנה את פיקת הגרוגרת הבולטת של הגבר בשם "תפוחו של אדם" Adam’s Apple, כאילו לומר כי התפוח "נתקע" בגרונו של הגבר בשעת אכילתו. כניסתה של מסורת שיסודה כנראה מחוץ ליהדות אל תרבות ישראל היא עדות ברורה לגבולות הרופפים שבין תרבות עם ישראל לבין תרבויות שכניו.
התשובות השונות שמצאנו לשאלת זיהויו של "עץ הדעת" שממנו אכלו אדם וחוה מלמדות על הגיוון הגדול של המקורות מכאן ועל הניסיונות החוזרים והנשנים של דורות רבים של חכמים שונים להגיע אל הבנה מלאה של כל פרטי הסיפור המקראי, למלא את החללים שנותרו בו ולהקנות לכל מרכיביו משמעויות רבות ומגוונות, שמצוי בהם גם יסוד אקטואלי-חינוכי.
ומה שנכון לגבי שאלת זיהויו של "עץ הדעת" נכון בהיקף אדיר הרבה יותר לגבי כל פרטיו של ספר הספרים, התנ"ך, על שפע סיפוריו, שירותיו, חוקיו, נבואותיו ומאמרי החכמה שבו. פירמידת ענק הפוכה, שבסיסה צר וראשה רחב עד מאוד, נבנתה בתרבותו של עם ישראל על המקרא, מן הרגע שבו הועלו מרכיביו השונים על הכתב ועד לימינו אלה ממש. פרשנים, דרשנים, סופרים ומשוררים, פילוסופים ומיסטיקאים, ציירים ופסלים – ועוד רבים אחרים – שבו וקראו את המקרא באין ספור דרכים, באין ספור הקשרים ולאין ספר צרכים, וכך הגיעו ליצירת אין ספור מסורות המתקשרות לספר זה, העומד בבסיסה של התרבות היהודית (ולמעשה גם משמש אחד מן היסודות החשובים של התרבויות הנוצרית והמוסלמית). 

מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים,  בראשית (תשס“א 2000) 




2 comments:

  1. א. המשמעות של סיפור עץ הדעת מחייבת הכמנת הפרי. ציור הפרי מהווה חוסר הבנה של הסיפור. לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה שמקפיאה/מאבנת/מקבעת את המחשבה שלך על תובנה אחת.
    ב. ה' מחייב לאכול מכל העצים לא רק "מתיר". חובה לאכול מעץ החיים.
    ג. יש קשר עמוק בין "אכילה" ל"דעת". ה' יכל לאסור לגעת (כפי שסברה האישה) או לשרוף או לשבור את העץ אולם ה' אסר רק לאכול. יש דמיון עצום בין אכילה לדעת. למשל, מזפזפים מידע/ערוצים - מנשנשים אוכל. רוכשים השכלה-קונים אוכל מוכן. ועוד כהנה וכנה עשרות נקודות דמיון.
    ד. בכיתה אני מבקש שכל אחד יוציא דף וירשום 5 נקודות דמיון. אנו מוצאים בשיטה זו עשרות נקודות דמיון מקוריות ומרגשות (המורה: זה ללמד זה כמו להניק?)... אם היינו שומעים את התשובות של ה"חכמים" היינו ננעלים ולא פוריים. לא בכדי בסנהדרין שומעים את פסק הדין מהצעיר לזקן שבחבורה. כי "לדעת" מה המבוגר/חכם אומר זה חטא עץ הדעת לפני הזמן מה שאתה לא בשל אליו.

    השבמחק
  2. אם תסתיר את הבוהן, מנוחת השכונה תתערער עד שיוודע מה אתה מסתיר.ככל שתסתיר כך הדימיון פותח.
    המצב הטבעי הוא ערום מלא, אלא אם קר.
    סיפור "עץ הדעת" כאילו גילו את ערוותם- שטות. ערום מלא לא מגרה. הכיסוי הוא שמגרה. זו היתה כוונתם. ה" דעת" שקיבלו מהעץ. לכן יצר אותה " עזר כנגדו ".
    אלוהים הלביש אותם כותונת עור. זרם איתם.

    השבמחק