פרופ׳ עמנואל טוב, האוניברסיטה העברית
 |
| Ecco/HarperCollins |
Chanan Tigay, The Lost Book of Moses: The Hunt for the World’s Oldest Bible (New York: Ecco/HarperCollins, 2014). Pp. x + 354. $15.99
לא רק החפירות הארכיאולוגיות מחדשות באופן מתמיד את מצב ידיעותינו, אלא גם גילוי תעודות כתובות, אך אלה האחרונות נדירות יותר. אנו מכירים מספר לא מבוטל של טקסטים מארץ ישראל הכתובים על אבנים וחרסים. לעומת זאת תעודות הכתובות על חומרים מתכלים כגון עור (קלף) ופפירוס (גומא) לא היו ידועות עד אמצע המאה העשרים מלבד פפירוס נש של עשרת הדברות מהמאה הראשונה או השניה לפני-הספירה. באמצע המאה העשרים נמצאו באופן מפתיע מאות רבות של קטעי מגילות בקומראן ובאתרים אחרים במדבר יהודה. מגילות אלה העניקו לנו הזדמנות פז להציץ אל תוך עולם המקרא של המאות האחרונות לפני הספירה והמאות הראשונות לספירה. תחילה לא ידעו בביטחון מה זמנן של מגילות אלה, אבל חיש מהר עמדו על תאריכן הקדום, אם כי לא חסרו חוקרים שייחסו אותן לימי הביניים. חשוב לציין שלא נשמעו טענות של זיוף לגבי מגילות אלה במשך כמעט שלושה דורות של פרסום וחקירה.
טענות של זיוף נשמעו רק במעט השנים האחרונות, לא ביחס לקורפוס העיקרי של המגילות, אלא ביחס לכמה עשרות של פרגמנטים זעירים של מגילות (60 – 70 ?) שהופיעו בשוק העתיקות בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת. פרגמנטים אלה קטנים מדי כדי לדגום מהם דגימות של פחמן 14 וגם אילו דגימות כאלה היו מאשרות את עתיקות העורות, טענת הזיוף לא תופרך משום שתמיד קיימת אפשרות שמישהו יכתוב טקסט מזויף על גבי חתיכת עור עתיקה. בדיקת המהימנות של פרגמנטים קטנים המופיעים בשוק העתיקות נשארת בעייתית.
שני נושאים אלה, גילוי המגילות במדבר יהודה והאפשרות של זיוף מגילות, מחזירים אותנו לפרשה מסעירה שקדמה בשבעים שנה לגילוי המגילות במדבר יהודה, ודומה לה דמיון מפתיע. הספר העוסק בפרשה זאת ("פרשת שפירא") עניינו גילוי מגילה חדשה והאפשרות (סבירות? וודאות?) שהיא מזויפת.
הספר על פרשת שפירא לא רק ספר עיוני על נושא מקראי, אלא גם ספר בילוש שבו המחבר מדווח על התקדמות חיפושיו אחר האמת בפרשה זו. המימד הראשון של הספר הוא אפוא סיפור מופלא ומרתק שהתרחש בשנות השמונים של מאה י"ט בדבר הופעתה של מגילה חדשה של ספר דברים והיעלמה. המימד השני הוא תיאור לא פחות מרתק של החיפושים אחרי המגילה.
פרשת שפירא הייתה ידועה מאז ומתמיד והוקדשו לה מחקרים אחדים ואף ספר מאת ג'ון אלגרו, ה"ילד השובב" של חקר המגילות. ספרו של חנן טיגאי מוסיף רובד שני לסיפור המקורי באיחור של יותר ממאה שנה (!), כשהמחבר, רב-אמן בכתיבה ובחקירה בלשית, מתחקה אחרי גורל המגילה והאיש שגורלו נקשר בה קשר בל ינותק. את הרובד השני של הסיפור יזם המחבר בשנת 2011. ספר זה מביא אפוא את סיפורו של טיגאי על שפירא ואת סיפורו של טיגאי על עצמו והם משולבים שילוב הרמוני.
טיגאי מתאר את הרקע של האיש שפירא ומעשיו בעיר העתיקה של ירושלים בשנות השמונים של המאה התשעה עשרה והוא מרחיב את הדיבור על הנסיבות שבהן מגילת ספר דברים הוצעה למכירה על ידיו. לאחר מכן המחבר מפרט, צעד אחר צעד, את מסעותיו כשהוא בודק כל פיסת מידע על המגילה והאיש בכל פינה אפשרית בארבע יבשות, בבתי קברות, ארכיאונים, בתי מכירות של עתיקות, ספריות ועוד. למי שמתחיל את הקריאה קשה להפסיקה משום שהקורא ירצה לדעת כל העת מה יקרה בפרק הבא. ספר זה נכתב בידי אדם המשלב מיומנות עיתונאית (המחבר פרופסור לעיתונאות בסן פרנסיסקו שבארה"ב) עם ידע מקצועי על המגילות והמקרא ששאב מבית הוריו (אביו הוא יעקב ג'ף טיגאי, פרופסור למקרא באוניברסיטת פנסילווניה).
 |
| משה וילהלם (ויליאם) שפירא |
מעשה שהיה כך היה. משה וילהלם (ויליאם) שפירא, יהודי מומר שנולד להורים יהודיים-פולניים, היה סוחר שהתגורר בירושלים בסוף מאה י"ט שהתמחה במכירת עתיקות הן בחנותו הן במכירה ישירה למוזיאונים באירופה. הוא היה בשיא הקריירה שלו כשהציע למכירה את מגילת ספר דברים למוזיאון הבריטי בלונדון שבסופו של דבר לא נרכשה. אחרי הסירוב הידרדרו העניינים. לא היה ברור מה עלה בגורל המגילה וגם מהלכיו האחרונים של שפירא לא היו ידועים. דבר אחד היה ברור, והוא סופו המר. שפירא שם קץ לחייו בעיר רוטרדם, מרוב בושה על גורל המגילה ועל החובות הגדולים שבהם היה שקוע.
 |
| ביתו של שפירא בירושלים. מאוחר יותר נודע כ׳בית טיכו׳. צילום: תמר הירדני |
זה היה מצב הידיעות עד לחקירותיו של טיגאי. הוא מתאר בפרוטרוט את חיי הקהילה הנוצרית בעיר העתיקה, שבקרבה חי משה שפירא, ואת עסקיו ונסיעותיו. הוא מכר בהצלחה מגילות, פסלונים וכלי חרסינה רבים למוזיאון הבריטי וכך בנה לעצמו מוניטין שפילסו את הדרך למבצע הגדול של הגשת מגילת דברים הידועה. השתלשלות העניינים ידועה עתה יותר מאשר בעבר: תחילה הובעו חוות דעה חיוביות למוזיאון הבריטי לקניית המגילה במיליון לירות אנגליות (השוות ל-250 מיליון דולר של היום), אך מאוחר יותר נמסרו חוות דעה שליליות מאת גדולי החוקרים דאז, קלרמונט-גנו (Clermont-Ganneau) מפריס וכריסטיאן דוד גינסבורג מלונדון. כמו כן נכתבו כתבות פוגעות בעיתונות, ובעקבות הסירוב שפירא ברח להולנד ולא חזר לירושלים.
תחילה טיגאי חקר את כל מה שידוע מסביב להתאבדותו של שפירא ברוטרדם ותוך כדי כך הוא הגיע לבית הקברות ולמשטרה המקומית. אבל מה קרה למגילה עצמה? היא לא נשרפה או נזרקה לפח בעת התאבדותו של שפירא אבל בדרך לא דרך נודעת לטיגאי המגילה שרדה ועברה למקום אחר. אחרי סירובו של המוזיאון הבריטי ואחרי מותו של שפירא כבר לא היה ערך למגילה, והיא נמכרה בתור קוריוז, בדומה לזיופי התמונות של הציורים ההולנדיים הקלאסיים בידי הזייפן ההולנדי הידוע ון מאחרן. בדרך זאת טיגאי גילה שבית המכירות המפורסם סותבי הציע את המגילה למכירה בשנת 1885 ב-25₤ ולבסוף היא נרכשה בסכום של 10.5₤ על ידי בית מכירות אחר
בשם קואריץ'. ב-1887 בית מכירות זה הציג את המגילה בשם מחברו (משה) בתור:
BIBLE. THE MOST ORIGINAL MS. of Deuteronomy, from the hand of Moses (? Ben Amram) as discovered by the late Mr. Shapira and valued at ₤1,000,000; 15 separate fragments (7 numbered and 8 unnumbered), written in the primeval Hebrew character on strips of blackened leather, ₤25. Ante Christum 1500-A.D. 1880.
חיטוט בארכיאון של בית המכירות עזר לטיגאי לעקוב אחרי נדודיה של המגילה, ולהגיע לבעליה החדשים ואף להתוודע להרצאה שניתנה עליה בשנת 1889 בעיר Burton-on-Trent שבאנגליה. אחר כך אבדו עקבותיה של המגילה.
עם היעלמה של המגילה טרם נפתרה חידת מהימנותה. האם המגילה זויפה, כפי שטענו גדולי החוקרים דאז, או לאו? לא ניתן לענות על שאלה זאת מתוך עיון בעיסוקיו ועסקיו של שפירא שכן אין יודעים אם מכר גם זיופים אחרים. מצד תוכנה של המגילה גם אין תשובה מפני שהיום אפשר לומר שרוב ההבדלים בין נוסח המסורה למגילת שפירא (מג"ש) יכלו להתקיים במציאות (ראו באחרית הדבר). לעומת זאת, האותיות הלפידריות (מתאימות לכתיבה באבנים) בכתב העברי העתיק שבמג"ש אינן מתועדות במגילות והן כנראה לקוחות ישירות מתוך כתובת מישע שנתגלתה זמן לא רב לפני "גילוי" מג"ש (1868). לבסוף, מתוך התרשימים של מג"ש שנעשו בידי גינסבורג (1883) היה ידוע שמגילה מורכבת מ-15 חתיכות עור קטנות המחוברות אנכית. צורת חיבור זאת נדירה ביותר, ובקומראן יש רק דוגמה אחת כמותה (4Q444), בעוד כל יתר המגילות מחוברות באופן מאוזן. פרט זה תמיד היה נראה לי חשוד ויחד עם הכתב החשוד, המגילה הייתה נראית לי מזויפת. תמיד סברתי ששפירא חתך את החתיכות הקטנות שמתוכן הרכיב את המגילה מתוך שולי ספרי תורה. ואכן, קראתי עכשיו אצל טיגאי (עמ' 248–249, 254) שקלרמונט-גנו וגינסבורג סברו כך לפני הרבה זמן כשהם תיארו בפרוטרוט את שרטוט הקווים שהם הבחינו בו במג"ש (קווים שסומנו במכשיר חד בקלף כדי לסמן את השורות והשוליים). שרטוט זה המשיך אל תוך השוליים, וזה היה המפתח לאיתור הזיוף. לפי סברתם של חוקרים אלה, שפירא גזר מתוך ספרי תורה שהוא עצמו מכר למוזיאון הבריטי את חתיכות העור ובהן ניתן היה לראות עדיין את שרטוט הקווים. התמזל מזלו של טיגאי, ובסוף מסעו בארבע יבשות הוא גילה את ספרי התורה שהיו ברשותו של שפירא. הם נקנו בירושלים בשנות השמונים של המאה התשעה עשרה אחרי מותו של שפירא, וכעת מוחזקים לא הרחק ממשרדו של טיגאי. ראו זה פלא, מתוך שוליהם של ספרי תורה אלה גזר שפירא חתיכות בגודל המרכיבים של מג"ש. טיגאי חש שכמעט פתר את החידה. בשלב האחרון הוא נסע ללונדון כדי לבחון מקרוב את ספר התורה ששפירא מכר למוזיאון הבריטי (Ms Oriental 1457). ברטט טיגאי פותח את הקופסה המחזיקה את ספר התורה, ולשמחתו הוא רואה שבספר זה השרטוט הזהה לזה שבמג"ש, אפילו ב"פתק זיהוי" ששפירא גזר מספר תורה והדביק לספר. בנתונים אלה רואה טיגאי בצדק את סוף הפרשה. שפירא גזר מתוך ספרי תורה אחדים חתיכות עור קטנות אבל הוא לא יכול היה להסתיר את העדות האילמת של השרטוט שהעיד על מעשה המרמה. הוא חיבר את הקטעים בצורה אנכית משום שלא יכול היה לדעת שאין עושים כך, והוא נתן הוראה להשתמש באותיות של מצבת מישע, בהיעדר כל מידע אחר. גזר הדין: מגילה מזויפת.
אחרית דבר: הדמיון לסיפור מגילות מדבר יהודה מסקרן. גם מגילת שפירא נתגלתה במערה ליד ים המלח על ידי בדואים. האם שפירא נחן בתכונות נבואיות שאפשרו לו לחזות מראש שבעוד שבעים שנה יתגלו מגילות באותו אזור? לא בהכרח, שכן יש ידיעות מן העולם העתיק על גילוי מגילות באזור הזה. אבל אם נניח שהוא עצמו, תלמיד חכם, היה אחראי לתוכן המגילה הוא בהחלט "פיברק" מגילה מעניינת. מטרתו הייתה להמציא ספר דברים מסוג אחר, הנבדל בפרטים קטנים רבים מנוסח המסורה, ואשר מציג נוסח מקוצר של הספר שבו חסרים פרקי החוקים (קטעים מתוך הפרקים א–יא, כז-כח, לא). לפני שקראתי את ספרו של טיגאי ערכתי חקירה ראשונית וראיתי דמיונות בין מג"ש לבין התורה השומרונית. זה כמובן לא מפתיע, שכן שפירא יכול היה לעיין בנוסח התורה הזאת. מה שיותר מפליא הוא שישנם דמיונות עם חיבורי קומראן אחדים שנוהגים לקרוא להם "תורה משוכתבת." אלה הם חיבורים המוסיפים רובד של פרשנות לנוסח הקודם תוך קיצור, הרחבה ושינוי. שפירא לא יכול היה להכיר את החיבורים הללו, כך שחשבתי לרגע שמא יש בכל זאת אמת במג"ש. כמובן שפירא יכול היה לקבל השראה מן החיבור של "פסוידו-פילון" (שיטת השכתוב של ספר היובלים רחוקה יותר ממג"ש) והתורה השומרונית. ברם, כל ההרהורים הללו נמוגו עם הידיעה המוחלטת שמגילת שפירא מזויפת. מבחינת תוכן המגילה שפירא או בא כוחו היה אפוא זייפן מעולה, אך מן הבחינות האחרות הוא שגה, כאמור. אני חוזר, גזר הדין: מגילה מזויפת.
ולבסוף, ספרו של חנן טיגאי: ספר מהנה ביותר, מעניין ללומדי המקרא, ומרתק באופן מיוחד.
מבחינה פליאוגרפית אין אפשרות שהכתב הועתק ממצבת מישע. יש לא מעט אותיות שונות בתכלית
השבמחק