יום שבת, 18 בינואר 2020

וינייטת המיילדות העבריות: מול הפחד והיראה

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר


המלך החדש שקם על מצרים ולא ידע את יוסף היה מלך במצור. לא אויביו סביב צרו עליו. האויב שבפנים, צאצאיו של יעקב שבא בשבעים נפש  בלבד מצרימה והיה לעם רב, נדמו עליו כהמון מכושף, שריבויו העל-טבעי היה  בגדר של מזימה, איום בממד של 'הבא להרגך השכם להרגו'. האובססיה הזאת  הפכה למדיניות, " וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ  הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ  פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" ( שמות א', ט'-י"א). איש לא מנה את מספר בני ישראל. 'רַב וְעָצוּם', לא נמדד במספר. מי שפחד מפני היהודים ראה אותם במכפלות בכל מקום. בדמיונו הפליגו מעבר לגבולות הרציונלי. בלק בן צפור, במצור דומה, מדבר בצאצאי יעקב כפרעה, "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" ( במדבר כ"ב,ה') , היו כארבה המעופף ומסתיר את החמה. הנביא יואל  רואה "יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל, כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל-הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן-הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד-שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר" ( יואל ב', ב'). מעולם ראו החשים עצמם נצורים את הצרים עליהם בגדלים דמיוניים. מי שלא ראה - יצא להרוג בהם על שם סופם, פן ירבו עוד, סכר לגל בטרם יהיה לצונאמי. כשפרעה אומר " הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ ", הוא  כאומר שבינו לבין היהודים שהיו לפולש, נטושה מלחמת מוחות. הם, היהודים, ברחם, אנחנו מלך מצרים -פלורליס מג'סטאטיס- במיילדות! הם חותרים בילודה. נכה אותם אחור בהמתה.

" וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה" ( שמות א',ט"ו-ט"ז). לכאורה שולף המלך את הציניות כנשק. כדי להמית יכול היה לקרא לגייסות. לתליינים. הוא קורא למיילדות שנועדו להחיות  להיות הזרוע הממיתה. ציניות בהתגלמותה. לציניות בפקודה יש כוח מרתק. משתק. מעקר. שימוש בטוב להרע. מדבק. ציניות נודדת מן הממוקד על המרחב כולו. אבל לא בטוח כלל כי מידה כזאת של תחכום הניעה את המלך האובססיבי. הוא פחד מן הלוחם העברי, חמד את האמה העברייה. גם נפרע מאויב מדומה גם שכר בדמיונו בעבדים, גם הרג גם ירש. גייסות, חיילים, שכירי חרב רובם, תליינים, לא היו בנויים על פי הערכתו להבחין על האבניים אם הילוד הוא בן שאחת דתו להמית, או בת שאחת דתה לשרוד ולהיות אמה.
מיילדת הייתה אישה חכמה. עד לעצם היום הזה הצרפתים קוראים לה 'sage femme' , אישה חכמה. כל מיני עצב מאיימים על יולדת, עליה ועל הולד. המיילדות מומחיות לסכל סכנות. לראות את הנולד. להנשים אותו נשימה ראשונה. להצילו מהיות נפל. כבוד גדול עושה הסופר המקראי עם המיילדות העבריות שהוא קורא להן בשם, 'שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה', על פי חז"ל משום שהיא משפרת את הוולד, מה ששום חייל גס ידיים לא יכול היה לעשות, 'וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה', על שם שהיא פועה ומפייסת את התינוק בשעה שהוא בוכה. יש אומרים כי מדרש שמות זה שונה, כי שפרה נקראה כך על שם קנה שהייתה מכניסה המיילדת החכמה להנשים תינוק במצוקה מפה לפה להחיותו, 'שפרה' מלשון 'שפופרת', ואני מעז לומר 'פועה' כמו "כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד" ( ישעיה מ"ב,י"ד)  על שם המיילדת העוזרת ליולדת לנשום ולנשוף כדי להקל על תהליך יציאת הוולד לאוויר העולם.
 רק נשים חכמות היו יכולות להבטיח כך את חייהן של הבנות שנולדו, של הרכוש הפרעוני. ורק  המיילדות העבריות שידעו להשיח בשפת הנשים העבריות. פרעה חשב עליהן מחשבות שחושבים סרדיוטים על מינוי קאפו, יהודים שיוציאו לפועל גזרה על יהודים, יהודיות שתשרתנה את מדיניות החיסול של הגבר היהודי. אכזר מכל המלך המטיל גזירת - או המת את אחיך או מות עליו, או הרגי את כל הבן הילוד לאחותך או מותי על שהחיית אותו. לא מיילדות מצריות. לא רק מפני שהן אינן יודעות שפת עבר. אלא מפני שגם את המיילדות צריך להעניש על שהן מילדות יהודיות. לנצל אותן , להזדקק להן, " מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו" ( סוטה י"א,ב'), רמז בשפה נקיה למגונה שבניצול. להעניש אותן להיות  מילדות קאפו.  
אבל הן יראו את האלוהים. הנשים הראשונות במקרא שלימדו את העולם מהו דגל שחור המתנוסס מעל פקודה בלתי חוקית בעליל. " וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" ( שם ,י"ז) . מן המלך מפחדים. מן האלוהים מתייראים. פחד או יראה, איזה מהם גובר, הפחד על היראה או היראה על הפחד. מפחדים מפני. יראים את. מפני – שכן אפשר לסכל גזרת מלך בשר ודם. את, מפני שאי אפשר. כי פחד יבוא אותנו מבחוץ. יראה מבפנים. בימיהן של המילדות לא ידעו ישראל עדיין שהאלוהים מתהלך בתוכם. טרום סנה בוער. אלוהים שהמילדות יראות איננו אלוהי משה. לא היה עוד משה בעולם. האלוהים שהמילדות היו יראות היו אלוהי המילדות. האלוהים שבתוכן. הקול שאמר להן כי המציית למלך בוגד באלוהיו. ועליו לבחור. הן בחרו. שתי בחירות. האחת בחרו ב" וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם". על פי  מידת הדין – אלוהים משמע שופט, משמע דין - סרבו למלא אחר פקודה בלתי חוקית בעליל. הבחירה השנייה הייתה " וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" על פי מידת הרחמים. לא רק שלא המיתו את הבנים, " אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון" ( סוטה, שם). יש יראה מאהבה ויש יראה ואהבה. המיילדות העבריות. גם מסכנות חייהן בסירוב פקודה. גם מגלות חמלה אנושית לשמה. פרעה לא נפרע מהן. הדעת הייתה נותנת כי הפרה גלויה כל כך של צו מלכותי, סיכול ביצוע הפתרון הסופי למצוקה הרודפת של המלך - 'וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ'- היו נענשים ביד קשה למען ישמעו וייראו. אפשר כי פרעה חי בעידן בו המילדות היו חשובות בעיני הבריות כמכשפות. רבות בתוכן הוסיפו על הידע האנטומי שלהן גם לחשים, גם קסמים, החיו תינוקות, וומנגד תינוק שבא לעולם נפל - החשיד את המיילדת כנוקמת שהביאה עליו את מותו. מחשש איזו 'עין רעה', אין ממיתים אישה המעניקה חיים. לא רק שהמלך לא נפרע מן הסרבניות.  הוא זימן אותן אחר כבוד  אל ארמונו. "וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים"( שם, י"ח).  הוא מתרעם. לא גוער. כמעט שווה בין שוות. הן עומדות לפניו, מנערות מעליהן כל אבק של דיון עקרוני, משפטי, מוסרי. אין עם מי לדבר בכגון אלה. הן ערות לחלוטין לעובדה כי פחדיו של המלך מפני היהודים איננו רציונלי. כי הוא מייחס לצאצאי יעקב הפרים והרבים כוחות מגיים. הן מחזקות אפוא את הפנטזיה הזאת ואומרות לו כי אכן, גם הנשים העבריות אינן ככל הנשים בעולם. " וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת,  כִּי-חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ"( שם, י"ט).  הנשים העבריות מילדות את עצמן. הן חיות. לא במשמע של חיה -בעל חיים, 'חיות' במשמע של מילדות. תשעה ירחי לידה הם "עת חיה". יחידת זמן הריון.  אכן, פרעה  משלח את המיילדות מעל פניו, איננו אוסר אותן, איננו רודף אותן, ואף על פי שהצוו תקף - המיילדות מוסיפות לקיים  כמקדם גם את הבנים " וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד"( שם.,כ').  המיילדות העבריות  חסינות מהעמדה לדין . כולן. לא רק שפרה ופועה, המובילות, העומדות בראש צוותי המילדות, הנקובות בשמן. חבורה גדולה ואלמונית של נשים המושבעות ועומדות להעניק חיים עומדות איתן סרות למצוות אלוהיהן שבפנים ודוחות צווי המלוכה המונחתת מבחוץ. המלך אינו נסוג. האובססיה גדולה מכל. אין לו תוכנית לפתרון סופי אחר. האובססיביים הם חסרי דמיון . אין להם פתרון ב' בהיכשל פתרון א'. הם כפותים, גם למטרה הרודפת גם לא לאמצעים שקידשו. על כן, "וַיְהִי כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" ( שם,כ"א). פסוק זה של המספר המקראי הוא אניגמטי. חז"ל הבינו מתוכו כי אלוהי ישראל תיגמל את המילדות ויסד להן וליוצאי חלציהן בעתיד 'בתים' " חד אמר בתי כהונה ולויה וחד אמר בתי מלכות" ( סוטה, שם) . יפה, אך רחוק. קרוב יותר מה שהבינו בעלי התוספות שכתבו באסופה 'דעת זקנים'  "כשראה פרעה שלא היו מקיימין מצותו ויעש להם בתים אצל עבדיו כדי שיראו אם הולכות אצל העבריות" , או להיפך כפי שאמר רבי יצחק בן רבי יהודה הלוי, מאחרוני בעלי התוספות בספרו 'צפנת פענח' " התחכם פרעה ויעש הוא להם למצריות בתים כלומר להושיבם בין בתי בני ישראל". המשמע הוא כי פרעה 'שבר' המעמד של המילדות העבריות, הוא פרק את האגודה כביכול, או פיזר את העבריות בין המצריות או החיל פיקוח של המצריות על העבריות. מי שכרעה ללדת ונזקקה למילדת לא יכלה לדעת עוד אם תבא אליה מילדת עבריה או מצרית, מילדת שתחיה את הבנים או מילדת שתמית אותן. אך גם זה נכשל. הילודה של הבנים כמו מגפה לא נעצרה. מעתה, לא נשארה ביד המלך רדוף החרדה שבלעה את כל שרעפיו אלא אחת " וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר  כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" (שם, כ"ב) מסע פטריוטי סוחף להשמדת בנים של הפולש היהודי. פתרון סופי כחובת גברא אישית, לאומית, יצרית, משוחררת מכל העכבות. השחתת כל העם לשם ביצוע הפרוגרמה של שליט שהעמיד את הכל על חרדת קיום שלו. כל מצרים הגדולה, המעצמה, הגברת בממלכות בכל השבט הקטן של צאצאי יעקב. מעולם לא זכו מעצמות הלוחמות במיעוט להביס בכוחם העודף את הנחושים המעטים היראים את האלוהים. פרעה גזר. משה נולד.
בסופו של דבר, האירוניה הניצחית חגגה את ניצחונה הגדול. לא ההמונים, לא העצום והרב קם על פרעה והכריע אותו. אחד, משה, ששום מילדת לא החיתה ולא קיימה אותו אלא אמו בלבד, הוא האיש שהעלה את ישראל ממצרים. מפני הגזירה שעשתה את מצרים כולה הוצאה לפועל של המתת הבנים, הצפינה אותו אימו. לא הייתה מצפינה אותו, לא היתה בתיה בת פרעה מוצאת אותו בתיבה, ולא היה גדל כנסיך, ולא היה לומד מלכות שהכינה אותו למרוד בה ולצאת אל אחיו ולהוליכם דרך המדבר אל הר החירות על הלוחות. סיפור של טירוף, של גיבורות רוח, של הקטון יהיה לאלף יצא לדרכו המופלאה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה