יום ראשון, 5 בינואר 2020

וינייטת הפרוטוקול המלכותי. יעקב האב הסב עומד בפני פרעה בן האל

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר



מפה לאוזן, לא הייתה תקשורת המונית אחרת, עברה שמועה מעוררת התרגשות במצרים כולה, ועד לבית המלכות הגיעה " בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף" (בראשית מ"ה,י"ז). החדשה המרעישה הזאת העידה על מעמדו של הראשון בידועני מצרים באותם ימים, האיש החזק שעל פיו נשק כל דבר, יוסף, וההתעניינות של אזרחי מצרים בכל בדל מידע אישי אודות האיש שהיה אדון גורלם במשך שנים ארוכות, הייתה טבעית, פרנסה סקרנות, עודדה רכילות, הייתה כר עיסוק לאומי.  לא פרעה שמע דרך עבדיו או סוכניו כי באו אחי יוסף.  הכתוב אומר  "וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף" הרחוב רחש, הארמון שמע.
 
אפשר היה לצפות כי  גילויי הריגוש ינבעו מעצם העובדה שיוסף-צפנת פענח, שהיה כבר כמצרי לכל דבר , השוע היותר תקיף במצרים, נתגלה כבן למשפחה ענייה, רחוקה, עברית, שהוא סיפור אנושי מרתק, שאיחוד המשפחות  הצפוי יעורר תחושות של שיתוף. בציבור אכן כן, אבל  לא כן ראה המלך. הוא לא זיהה את אחי יוסף ואת בית אביהם כמשפחה אקראית. הסיפור האנושי היה יפה, אולם החשיבה  הקרה, התועלתנית, הייתה שונה, פרגמטית, תועלתנית.  אם מתוך בית יעקב עלה איש כיוסף עלייה גאונית במעלות הנהגת צרכי המדינה, עשויה המשפחה ממנה יצא,  להיעלות במצרים מעוניה ולהגיע למעלות יוסף, ולהיטיב עם מצרים שתהיה להם מולדת שנייה.
הוא כינס את יועציו לדון בהענקת רישיון עלייה סוחף לכל בית יעקב, על בניו, נשיו, פילגשיו, עבדיו, אמותיו, השקעה ברווחת מצרים.  הדיונים הובילו לאישור.  " וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו" (שם), אומר הכתוב. קבלת בית יעקב בזרועות פתוחות הייתה  למעשה של מדינאות. יותר מהכנסת אורחים. עידוד קליטה.  יוזמה. הטלת משימה על יוסף למען המלכות, יותר מאשר למען איחוד המשפחה. "ואַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ  קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם וּבָאתֶם" (שם י"ט) , צו מלכותי, ובתמורה, "טוּב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא". (שם).  כשם שיש סיפוח אדמות, כן התברר שאפשר לספח שבט, עם.  הוא רצה את הגניוס ה יהודי. " וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי "!  (שם, מ"ז, ו').  לא על המקנה שלהם. על המקנה שלי. הכישרון שלהם ייטיב לשרת אותי.  מעתה, בנדיבותו, ביחסו החם ליוסף לאחיו לאביו, לבית יעקב כולו, במחיר יישובם במיטב ארץ מצרים,  היהודים האלה הם שלו. לימים, יקום מלך חדש שלא ייתן להם לצאת. הוא יעמוד על רכושו. 
יוסף ידע. מי שהשכיל כל כך לפתור את 'חלומות פרעה' היטיב 'לקרא' אותו כשהוא ער לחלוטין. הוא רצה בהצלת בני משפחתו. מצרים הייתה בעיניו ארץ מקלט. הממלכה הייתה ההבדל בין חיים בכבוד , ברווחה בגולה, לבין מולדת מוכת רעב, בה אפס הלחם, והכסף, והקיום. מצרים הייתה בעיניו תחנת המתנה, קצרה או ארוכה, אבל מכל מקום תחנה זמנית.  ארץ כנען, הייתה - וצריכה הייתה להישאר לתמיד - מחוז חפץ. ארץ החמדה. הכמיהה אליה במצרים, תציל את היהודים מהיות מצרים.  בראייה למרחוק גם ראה, כי - או שהיהודים ייטמעו ואבדה תקוות בית יעקב מן העולם, או שלהיפך, אחרי מותו, לא יניח מלך חדש 'ליהודיו' להיטמע וינפוך אותם לנתיניו חסרי הזכויות, ובין כך ובין כך, על אחיו ועל בית אביו ועל צאצאיהם שיקומו להם  להישמר ולהתכונן כל ימיהם ליציאה ממצרים, והוא משביע את בניו שישביעו הם את בניהם כי ייצאו, ויצא הוא בגווייתו, וישובו  אלארץ מכורתם  " וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ  כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם ( שמות י"ג, י"ט). כך, אחר מאתיים ועשר שנים היה. משה העלה. יהושוע קבר.  בכנען . "וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף לְנַחֲלָה" ( יהושוע כ"ד, י"ט). פרעה חותם מעין חוזה. יוסף, בעל החלומות של אמש, חוזה למרחוק. חותם. בלב ולב. וליבו שומר את הדבר.
עם בואו של יעקב מצריימה מעניק לו פרעה ראיון."  וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת-פַּרְעֹה.   וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יַעֲקֹב  כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ.   וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה  מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.   וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת-פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה"( שם, מ"ז,ז'-ט')
 אין יודע אם הפגישה בין האב הישיש לבין המלך האל התקיימה מיד עם הגיעו של יעקב מצרימה או אם עבר זמן, עד שהראיון אושר והתקיים.  ה"פרוטוקול " של הפגישה רשום בספר. בראשי פרקים קצרים, כיאה בתרשומת של פגישה חשובה. ברכה בתחילתה. דו שיח מנומס בתווך. ברכה עם גמר הפגישה. מעין זוטות. כמו בכל תרשומת. בתי המלוכה היום ואז, רשמו פגישות. מיסמכו אותן.  רבינו דוד קמחי מתבונן 'בפרוטוקול' הזה ולבו אינו שלם על שהמקרא כולל אותו בסיפור הירידה למצרים. " ואיני מוצא טעם לספור הזה למה נכתב" ( רד"ק על פסוק ז' בפרק מ"ז). דומה בעיניי כי נעלמת ממנו הסיבה העמוקה  להכללת הדברים בסיפור המקראי. 
 הפגישה היא בין יעקב האיש לבין המלך בן האל. אבל היא נפתחת בברכה שמברך יעקב את המלך. הוא מדבר ראשון. מברכו על דרך נימוס. "כי כן דרך בני אדם כשבאין לפני אדם, וכשנפטרין ממנו, מברכין אותו, וכן עשה יעקב לפרעה" אומר בעל התוספות הצרפתי בן המאה האחת עשרה שכתביו ממכונסים בספר 'בכור שור'. נימוסים. אולם בכאן אין אדם בא לפני אדם, אלא אדם, יעקב, לפני בן אל,פרעה.  גם מלך בשר ודם מברך ראשון. מלך בן אל על אחת כמה וכמה. אבל יעקב אינו נתינו של בן האל. הוא יוצר מיד עם פתיחת הריאיון מעמד בו הוא אדם ריבוני. הוא לא היהודי של המלך. הוא אבי בית ישראל. והוא עומד. הוא לא משתחווה .  לא רק שעל פי כל פרוטוקול המלך הוא המברך. כשדוד מצווה שיביאו לפניו את בת שבע היא באה והכתוב אומר " וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם" ( מלכים א', א', ל"א). יעקב עומד. לא שבע אפיים, ולא אחת. לא רק שהוא עומד. הכתוב אומר " וַיַּעֲמִדֵהוּ" לא 'ויעמידהו', חסר, בלי י'. מן הכתיב החסר התמוה הזה לומד בעל הטורים כי  בעל הטורים " לפי שיעקב היה זקן והיו צריכים לסומכו כדי שיוכל לעמוד", אלא שאותו כתיב במקום אחר  אינו יכול להידרש כן " וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל-הָעֵדָה" ( במדבר כ"ז, כ"ב). יהושוע לא היה ישיש. לא היו צריכים לסמוך אותו. גם את יעקב לא. אלא שאין מנוס אלא להבין כי צורת ויַּעֲמִדֵהוּ משמעה ששניים עמדו, משה שסמך ידיו על יהושוע, ויוסף שעמד גם הוא במעמד עם אביו  שלא השתחווה למלך לפני המלך, וַיַּעֲמִדֵהוּ, יעקב והוא, יהושוע ומשה. 
הפרוטוקול זוכר את זה. 
 ימים רבים אחרי הפגישה הזאת רושם הד"ר תאודור הרצל ביומנו תרשומת על פגישתו עם האפיפיור. הוא מספר כי האפיפיור נכנס להיכל קבלת הפנים בה המתין הרצל לריאיון הרצל, הושיט את ידו שינשקה. הרצל לא נישק. האפיפיור מצוטט כאומר
 "  "Sie beugen sich nicht 'אדוני אינו משתחווה'?  והרצל משיב כי אבותיו הלכו אל המוקד מפני שלא השתחוו אלא לאלוקי השמים והארץ.  לא גאווה.  אוטונומיה. עמידה של בן חורין. האפיפיור כאיש דת ואמונה נאלץ להבליג מול אורחו שדיבר אמונה.  לפניו גם פרעה. 
מה שעוד זוכר 'הפרוטוקול' מכל השיח שבוודאי התקיים הוא " וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יַעֲקֹב  כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ"( שם). תמוה למדי. יש נוטים לפתור את התמיהה בהנחה כי יעקב היה נראה ישיש עד שהמלך התפעל כי זקן זה עשה כל הדרך מכנען למצרים והביע בשאלה זאת את הערצתו על המאמץ. יש פותרים להיפך, כי על אף גילו המופלג הייתה דמות דיוקנו  של יעקב צעירה למראה, ופרעה התפלא שאביו של יוסף שהוא כבר לפחות בן חמישים ושתיים נראה צעיר כל כך. אולי. אך דומה בעיניי כי מכל ההשערות יש מקוםצ גם לשער אחרת.  
פרעה לא יכול היה לעבור על סדר היום אחרי שהאיש לו העניק ראיון מלכותי נהג באדנות, ברך ראשון, עמד ולא השתחווה. אבל זקנה מעניקה חסינות. זקנים החיים שנים הרבה מעידים בשנותיהם כי חסד האל עמהם. כי שכינה מגינה עליהם, חוסכת את חייהם. מי ששכינה חוסה עליו, ראוי למחול לו.  אין בן האל נפרע ממי שאל אחר חוסה עליו. הוא רצה לדעת אם יעקב הגיע לגיל בו סולחים לישישים.  הוא שואל  " כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" , גם 'יְמֵי' שמשמעו כמה שנים, גם כמה 'שְׁנֵי'. אדם חי בחייו כמה וכמה פרקי חיים. כל פרק הם ניסיון. בכל פרק נגמרת התמודדות ומתחילה חדשה. תשובתו של יעקב מעידה על כך. היא גם מעידה כי אכן השכינה הייתה עימו.  " יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה  מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (שם). אכן פרקי חיי מרובים. חייתי יותר מחיים אחד. ברצף, מאבן דרך אחת לחברתה. פרקים קצרים, מעטים, כואבים. נולדתי מחזיק בעקב אחי התאום. אם אלוהים לא היה עימדי הייתי  נולד נפל. חייתי בצל עשו.  אבי לא עמד לימיני. רק אמי. בחסדי האל. נסתי על נפשי. בודד. ה' אלוהי היה עימדי. עבדתי את לבן שרימה אותי, שהיתל בי. משמים ברכו אותי. הייתי לראש בית יעקב. בני ייסרו אותי ייסורים נוראים וה' בחסדו נתן לי כוח לעמוד עשרים ושתיים שנה כאב שכול שלא נפרד מעל בנו ליום. ובחסדו אני כאן. ועדיין, לא תמו חסדי ה'. לא הגעתי לגיל של אבותיי שגם עליהם חסה האל. עודני יעקב הלן בצל שדי.  על כן אני עומד לפני המלך. על כן אברכנו בטרם אצא ממנו. 
'הפרוטוקול' זוכר זאת. לכן נכתב. לכן הוא מרכזי כל כך לכל הסיפור הגדול של ירידה למצרים שמוכרחה להיגמר  ב"אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה" ( שם מ"ו ,ד).    כך הבטיח האלוהים שאמר לו " אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" ( שם ג'). זה מה ששידר יעקב לפרעה. הוא עומד. הבטחת האלוהים עומדת לו. הוא לא נתין.  הוא המברך את פרעה ויוצא. ברך בבואו. ברכו בצאתו. בנימוסים קיבל בן האל את ברכת האב הסב, שאלוהיו עמו.
 על פי כל חשבון לא היה יעקב בן מאה ושלושים שנה אלא בן מאה ושש עשרה שנים. בן שישים ושלש היה כשברכו אביו ונמלט. ארבע עשרה שנה שירת את לבן, הרי שבעים ושבע. בן שלושים היה יוסף כשהריצוהו מן הבור ועמד לפני פרעה, הרי מאה ושבע, ושבע שנות שובע ועוד שנתיים רעב - הרי מאה ושש עשרה. היכן עוד ארבע עשרה שנים? חז"ל פתרו  והציעו שאחרי שברח, בטרם הגיע ללבן הארמי, למד  תורה בבית מדרשו של עבר, שם היה טמון, ממסתתר  (תלמוד בבלי, מסכת מגילה דף י"ז עמוד א').  כך על פי מסורת ותיקה. כשם שאין משיבים על הדרש, כן אין מתפלמסים עם מסורות עתיקות העוברות מדור לדור.  מסורות לא מחפשות ראיות, ובלא ראיות ע מה נתפלמס.  ועם זאת מותר להעלות השערות.  יתכן כי משום כבודו של פרעה אמר לו יעקב גילו על פי חישובי לוח שנהגו בחצר פרעה. אמנם במצרים העתיקה מנתה שנה שלוש מאות ושישים יום, אולם הכרונולוגיה המצרית הייתה מורכבת ומסובכת. מנו על פי נוגה, על פי כוכב השחר, על פי עונות הנילוס, על פי שושלות המלכים.  השנים נמנו גם על פי גורמי שמים גם על פי גורמי בתי מלוכה, ויתכן כי בחצרו של פרעה היו מאה ושש עשרה שנותיו של יעקב מנויות כמאה ושלושים, על פי לוח השושלת,  ויעקב לא יכול היה להשיב לפרעה אלא לפי מניין שלו.  כשם ששמר על האוטונומיה שלו, שמר על כבוד המלך. כבודו של אדם אינו נוגס בכבוד שהוא רוחש לזולתו.  יתכן גם כאמור למעלה,  השערה כי עברו שנים מאז הגיע יעקב עש שנועד עם המלך, מי יודע, עד שיבא תשבי ויפענח נעלמים.
בין וכין כך, הכללת ה'פרוטוקול' מן הריאיון המלכותי בכתובים היא מהותית. העמידה  בכל הניסיונות שצרו מעל יעקב בימי חייו הארוכים, חישלו את אמונתו בתעודתו. הירידה מצרימה הייתה מלווה חרדה מטלטלת. כל גולה היא מפגישה עם תהום, גם אם התהום מצילה לשעה. היא מאיימת לבלוע.  בפגישה עם המלך הנשמרת בכתוב, נשמרת עדות על הפטריארך הנשבע והישאר גם בגולה  כאבי משפחתו שתהיה שבט, שיהיה עם. ויוסף, עומד עמו. גם בפני מלכו שרק הכיסא גדל ממנו והוא הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ , 'הַשְׁבֵּעַ' את בניו 'הִשְׁבִּיעַ' את בני בניו לראות במצרים עראי ובכנען מולדת.
 גלות מצרים איננה גורל. היא כורח קיומי לשעה, קצרה יחסית או ארוכה, אבל לעולם גולה, והשבועה לשרוד כאומה, ולבסוף לשיבת ציון  העוברת מבן לבן, היא שבועת עולמים.  גם בשבייה, אדם נשאר בן חורין, ברוחו. 


אין תגובות:

פרסום תגובה