לפניכם גירסה מורחבת של הרצאתי ׳מגוון תפיסות על מעמד האשה במסורות הבריאה במקרא וההשלכות לחינוך׳ שניתנה במסגרת הכנס בזום של האקדמית גורדון: ׳חינוך ומחנכים במקרא ובמזרח הקדמון׳ ב- 20.1.2022. בסוף הדברים נמצא סרטון היוטיוב של הארוע.
פתיח על המשמעות לחינוך
אחד הייעדים המובהקים של מערכת החינוך הממלכתי בישראל הוא חינוך לשיוויון בין המינים. כבוד האדם וחירותו נתפסים כערכים מרכזיים שיש להנחילם לדור הצעיר, ותכני ההוראה ודרכיה צריכים לחתור להגשמתם תוך יצירת שינוי בתפיסות מגדריות המגבילות את הבחירה החופשית של התלמידים והתלמידות. וכאן מתעוררת השאלה הגדולה אם הוראת המקרא יכולה בכלל להכיל את המגמה הזאת. הרי המקרא הוא תוצר מובהק של חברה פטריארכלית-אנדרוצנטרית. הוא התחבר, נאסף ונחתם על ידי גברים למען גברים. גם היצירות הנשיות הלא רבות שניתן לזהות בו, נכללו בסדר הגברי הכללי ושועבדו למטרותיו.
לאורך דורות רבים אנשים האמינו בעליונות הגבר על האשה, ומצאו לכך תימוכין בכתבי הקודש, ובראש ובראשונה במסורת הבריאה המתייחסת לאשה במפורש ובמודגש - הלוא היא סיפור גן העדן. על פיו, האשה נבראה לא כמטרה לעצמה אלא כדי להיות ״עזר כנגדו״ כי ״לא טוב היות האדם לבדו״. אבל היא הפתיעה והחליטה לפעול באופן עצמאי: היא באה בדברים עם הנחש, בחנה את טיבו של עץ הדעת, והחליטה להפר את האיסור היחיד שהטיל הבורא על האדם - לאכול מפריו. כך היא חטאה והחטיאה גם את האדם, עוררה את זעם האל, והוטל עליה העונש להיות אסורה עדי עד בכבלי תשוקה לגבר, והוא ימשול בה - ״וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ״ ג 16. התפיסות הסטראוטיפיות על נחיתות הנשים העולות מהמקרא הוקצנו לא פעם אצל קוראיו ומפרשיו.
התנועה הפמיניסטית, על מגוון דרכיה, ביקשה להשתחרר מהן ולפתח קריאה חדשה, חתרנית לעיתים, שתערער על המוסכמות התרבותיות שראייתן מגדרית-גברית בלבד.
שתי הגישות: [האנדרוצנטרית והגיניצנטרית] גם הגישה המקצינה את הכתוב במקרא כדי להעצים את כפיפותה את האשה לגבר, וגם הגישה ההפוכה לה, מנסות לפרש את הכתובים כך שכוונתם תתאים לכוונתן. ושטקסטים העתיקים יקדמו מגמות של ההווה.
מטרת דברי כאן לעסוק במעמד האשה במסורות הבריאה שבמקרא ככוונתן, כשלעצמן ובהקשרן, ולהצביע בסוף על הפוטנציאל הגלום בהן לחינוך המגדרי.
המסע הטקסטואלי שלנו יתחיל במסורת בריאת האדם בבראשית א; ימשיך ממנה לספרות החכמה, ויסתיים בסיפור גן העדן בספר בראשית, שבו פתחתי את דברי.
ונתחיל במסורת הבריאה הפותחת את המקרא. בבר׳ א מסופר שאחרי שאלהים סיים לברוא את השמים ואת הארץ, ואיכלס את העולם בחיות המים, בעופות ובשלל יצורי היבשה, הוא ברא את האדם שישלוט בהם. כדי שתהיה ליצור החדש הזה יכולת לכבוש את הארץ ולרדות ביצוריה (בסגנון מלך מזרח-קדמוני, השוו תה׳ ח), הוא ברא אותו בצלמו וכדמותו. ומאחר שהעולם הוא גדול ורחב ידים, הוא ברך את האדם בברכת פרו ורבו, וכך צלמי האל יוכלו למלא את הארץ ולשלוט בכל מרחביה. שום יצור אחר לא קיבל את ברכת מילוי הארץ. זו ניתנה אך ורק לאדם.
כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. (פס׳ 26). מהניסוח הזה אין להניח שהמילה ׳אדם׳ כאן שונה במהותו הלשונית מהשרץ, העוף, הבהמה, הרמש ״וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ׳ שנבראו לפניו. כלומר, שזה שם הסוג. ולכן לשון הרבים ׳וירדו׳: … וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.
מדובר כאן על סוג אחד של נבראים שנועד לרדות בסוגים האחרים. וכמו שלגביהם לא צויין מספר הנבראים כך גם לגביו. אין מניעה שכולם נבראו בכמויות. המחשבה שהאדם נברא כזוג דווקא התגנבה לכך בטעות בהשפעת הגנאלוגיה שבפרק ה וסיפור גן העדן.
בתיאור בריאת האדם בבר׳ א יש הבדל מהותי בינו לבין בעלי החיים: עליהם נאמר שהם נבראו ל׳מיניהם׳, דהיינו לסוגיהם, ואילו אצל האדם אין ׳למינהו׳ כמו אצל יצורי המים, העופות וחיות היבשה. אין סוגים של ׳אדם׳. אצל האדם ישנה רק הבחנה פנימית אחת - בין זכר לנקבה. מה שלא צויין אצל בעלי החיים האחרים.
ומאחר שהיצור האנושי נברא בצלמו ובדמותו של האל שברא אותו אולי לא תהיה טעות להבין מכאן שהאל מכיל בהוויתו יסודות זכריים ונקביים גם יחד! ואם כך הוא הדבר, אין לך כתר מפואר יותר לשים על ראשה של האשה.
בכתוב יש שיוויון מלא ביחס לזכר ולנקבה. אל שניהם האל דיבר, את שניהם הוא ברך, לשניהם ניתן אותו ייעוד בדיוק, ולשניהם נועדה אותה תזונה.
אמרנו שה׳פרו ורבו׳ נועד למלא את הארץ בצלמי האל שישלטו בה. ומה יהיה לאורך זמן? בכך עוסקות רשימות היחס, הגנאלוגיות, שבהמשך. היו עשרה דורות מאדם עד נח, ועשרה דורות מנח ועד אברהם.
והאנושות התחילה כך לפי בר׳ ה:
א זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם, בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים, עָשָׂה אֹתוֹ. ב זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם, בְּיוֹם, הִבָּרְאָם.
תוכן הברכה אינו מפורש אבל מתברר מההמשך - הפריון. אדם הראשון נברא בדמות אלהים, והוליד בדמותו כצלמו. כלומר, תכונת צלם האלהים עוברת בתורשה מאב לבן. וכמו שאלהים ברא את האדם זכר ונקבה, כך בני האדם הולידו ׳בנים ובנות׳. וכך הפרו ורבו יהפוך לתכונה קבועה של המין האנושי.
האשה על כן היא חלק מהותי וחיוני בעולם, בדיוק כמו האיש, למילוי הייעוד האלוהי שנקבע להם בבריאה. כך היה בדורות שלפני המבול וכך המשיך בדורות שאחריו.
תיאור הבריאה בבראשית א איננו, כמו בתפיסות מזרח קדמוניות אחרות, תולדות האלים (תאוגוניה) אלא קוסמוגוניה - תולדות הקוסמוס - השמים והארץ וכל צבאם. הפרק מתבונן בבריאה ממבט-על. אין כניסה לרזולוציות פרטניות הנוגעות לעולמו של האדם: למבנה החברתי שלו, לתרבותו או לעולמו הערכי. קולו של האדם אינו נשמע. הוא נמען סביל של הרצון האלהי שהכל נעשה כדברו.
לסיכום מהלך זה,
בתיאור בריאת האדם בבראשית א והמשכו ברשימות היוחסין שבפרקים ה ו-י״א, נועד לאדם תפקיד מרכזי בבריאה ואותו חולקים באופן שיוויוני מלא הזכר והנקבה.
נעבור עתה לספרות החכמה
בספרי משלי ואיוב נשתמרו מסורות על שיתוף מסתורי של דמות נשית במעשה הבריאה. זוהי החכמה המואנשת. כלומר, המעוצבת כדמות נשית.
נתחיל באיוב כח. בפסוקים 26-25 נאמר שהחכמה היתה נוכחת כשאלהים ברא את העולם. אבל תפקידה בבריאה אינו מסור לאדם. רק אלהים יודע אותו (פס׳ 27). אָז רָאָהּ, וַיְסַפְּרָהּ; הֱכִינָהּ, וְגַם-חֲקָרָהּ.
במשלי ח ישנו נאום אוטוביוגרפי של החכמה המואנשת. היא מספרת בגוף ראשון על תולדותיה. היא היתה הנבראת הראשונה של האל.
יְהוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז.
ומשעת לידתה היא גדלה אצל אביה, כבתו האהובה.
וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל־עֵת
מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי◦ אֶת־בְּנֵי אָדָם
היא היתה נוכחת בכל פרטי הבריאה. ומשנבראו בני האדם היא השתעשעה בהם. לא נאמר שהיתה שותפה לבריאה. זה גם בלתי אפשרי במסגרת אמונת הייחוד. אבל יש מילה מסתורית בתיאור ׳אמון׳. למה הכוונה? האם האל מתואר כאן כאומן, מטפל בילדים, והיא הילדה המטופלת. או שמא ׳אמון׳ זה וריאנט של אומן, בעל מלאכה? ואם היא תיפקדה כ׳אמון׳ דהיינו כבעלת מלאכה, היא סייעה לבורא במלאכתו. בסוף נאומה היא מדברת בצורה סמכותית כמי שיש לשמוע לה, וכך לזכות בגמול אלוהי. כי ׳מוצאי מצא חיים׳.
בפרק ג של משלי יש דברי הלל לחכמה ויש אפילו ציור שלה:
טז אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ; בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד.
וזה דומה לציור דמותה של האלה המצרית מאעת, אלת הצדק והסדר. היא מתוארת כמי שאוחזת בידה האחת את סמל החיים, הענח, ובידה השניה את שרביט ה“ואס״המציין שלטון וכבוד.
לסיכום חלק זה, החכמה מתוארת כדמות נשית שהיתה נוכחת כשאלהים ברא את העולם. האם היתה מסורת שראתה בה אלה אך אמונת הייחוד טשטשה זאת? קשה לדעת. אבל דבר אחד ברור - יש בכתובים הערצה לחכמה הנשית.
ונעבור עתה סיפור גן העדן בספר בראשית.
הוא איננו קוסמוגוניה כמו בר׳ א, אלא אנתרופוגוניה. כלומר איננו מתאר את בריאת הקוסמוס כולו, אלא מתמקד בעולמו של האדם.
הוא איננו מתייחס אל ׳האדם׳ כאל מין ביולוגי אלא מספר על שני אנשים ספציפיים, בעלי שמות פרטיים אדם וחוה.
בר׳ א הטעים את השיוויון בין הזכר לנקבה, סיפור גן העדן מטעים דווקא את השוני ביניהם. אדם וחוה לא נוצרו יחד, כמו הזכר והנקבה של בר׳ א, אלא האדם נברא ראשון והאשה הופיעה הרבה אחריו. הוא נברא לפני נטיעת גן העדן, וממילא לפני שנבראו הצמחים ובעלי החיים, והאשה נבראה בגן העדן, כלומר אחרי בריאת העולם. הוא נוצר בעולם שידע רק אדמה ואד והיא הובאה לעולם שוקק חיים. גם דרך בריאתם היתה שונה. הוא היה היצור הראשוני והיא הופרדה מגופו במעין תהליך ׳לידה׳. ה׳ אלהים הפיל עליו תרדמה לבל יחזה במעשה הבריאה, ואז לקח אחת מצלעותיו, בנה את הצלע לאשה, והביא אותה אליו. הוויתו עומדת בסימן האדמה. הוא נוצר ממנה, נועד לעבוד אותה כל ימי חייו ולבוסף ישוב אליה. היא נוצרה מהחי ומעניקה חיים. היא התרופה למוות. היא מאפשרת את המשכיות הקיום האנושי על אף ההכרח של הפרטים לשוב אל האדמה שממנה נוצרו.
טרם הופעת האשה היה האדם בעל תודעה מעומעמת ואופציות בלתי ממומשות.
— טרם נקבע אם יהיה בן תמותה או בן אלמוות.
— היתה לו זהות מינית, הרי נוצר כאיש, אבל יכולת הפריון שלו לא יכלה להתממש לפני שנוצרה האשה.
— היתה לו דעת (אפשר לצוות רק על יצור תבוני) - אבל חלקית, כי הוא טרם נעשה כאלהים יודעי טוב ורע.
טרם הופעת האשה הוא חי חיי פרא עם החיות, הסתובב ערום וליקט לתזונתו מפירות הגן. הוא חי בהרמוניה עם עצמו, עם החיות, עם האדמה, ובעיקר - עם האלהים. הוא ציית לו ללא ערעור או הרהור. הופעת האשה והאכילה מפרי עץ הדעת שינו את מצבו מן היסוד. הוא והיא נעשו כאלהים יודעי טוב ורע, עברו מחיי פרא לחיי תרבות - יירית הפתיחה היתה עשיית הבגד הראשון - והפכו לבני תמותה שהדרך לחיי הנצח חסומה בפניהם. תמו ימי התום, והרע והעצב חדרו לעולמם. תמה ההרמוניה עם עם עצמם, עם בני זוגם, עם הנחש, עם האדמה - ובעיקר ועם האלהים.
מימוש הבחירה החופשית שלהם היתה מרד באל. האדם התחיל להתחרות באלהים. מוטיב שעוד ייתגלה בסיפור מגדל בבל (בר׳ יא 6-4).
במסורת הבריאה של פרק א אלהים ברא מלכתחילה את האדם עם דמיון אליו. ממש בצלמו וכדמותו. הוא חפץ בכך. בסיפור גן העדן, ההדמות של האדם לאלהים, באמצעות האכילה מפרי עץ הדעת, נתפסת כמרד, כתחרות, כסכנה שהאדם יהפך לאלהים. כמשהו שהאלהים ופמלייתו רוצים למנוע. האשה היא זו שגרמה לשינוי הרדיקלי הזה בתולדות האדם.
בבחירה לאכול מפרי עץ הדעת היא מתגלה כדמות סקרנית, חכמה, עצמאית, זהירה, נועזת ושאפתנית. היא עשתה את האדם להיות ׳כאלהים יודעי טוב ורע׳. כפי שלמדים מדברי האל לפמלייתו: אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם (ג 22).
שימו לב, במקרא יש מדרשי שם רק לדמויות גבריות. חוה היא האשה היחידה במקרא שזוכה למדרש שם. אפילו שניים! אחד גלוי שניתן לה מיד בבריאתה, על ידי ׳מולידה׳ במרכאות:
כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.
ואחד סמוי/גלוי, שגם הוא ניתן לה על ידיו, אבל הפעם כשנולדה כביכול עם זהות חדשה - אחרי האכילה מפרי עץ הדעת והענישה האלוהית - כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי.
כאן מדרש השם נשען על דמיון הצלילים חוה/חי, ועל דמיון הצלילים חוה-חויא, נחש בארמית.
מדרש השם הראשון היה להוויתה הבסיסית כאשה, מדרש השם השני להוויתה כאישיות פרטית.
השם ׳חוה׳ מופיע במקרא פעמים בלבד. כאן ובהתחלת פרק ג:
וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת־יְהוָה
קניתי פירושו יצרתי, בראתי. בלידה הראשונה בעולם חוה מוצגת כמי שמרגישה שותפה לאל. כביכול אמרה - בראתי איש עם ה׳. וזה מתחזק בדבריה בלידת שת. ׳כי שת לי אלהים זרע אחר׳. האם יש כאן הד רחוק למיתוס על זיווג בין אל לבת אדם? משהו כמו בסיפור מעשה בני האלהים ובנות האדם בבראשית ו?
פרק ד תחום בין שתי לידותיה אלה של חוה. ובין לבין שומעים על דמויות נשיות בעלות שמות - עדה, צילה ונעמה והן יולדות בנים שהם מייסדי ענפים בתרבות האדם.
לסיכום חלק זה, בסיפור גן העדן האשה היא דמות מורכבת. דמות ששינתה את גורל האנושות מן היסוד, ועשתה את האדם ליודע טוב ורע כמו האלהים. על תעוזתה זו נענשה אבל לא עורער מעמדה כיולדת כל חי, זו המאפשרת את המשכיות הקיום האנושי על אף גורלו של האדם לשוב אל העפר שממנו נוצר.
ולסיום נשוב לחינוך המגדרי שבו פתחנו
קריאה במסורות על מעמדה של האשה בבריאת העולם מגלה מגוון דעות. משיוויון לאיש עד כפיפות לו. ניכרת בכולן כבוד והערצה לתכונותיה של האשה, והחכמה בראשן, ואפילו מסתתרת בהן מסורת על עיצוב דמותה של האשה כאלה זוטרה שסייעה לאל בבריאה.
בחינוך יש שתי דרכים עקרוניות: הדרך הישירה המבוססת על הגדים ערכיים גלויים, שלא פעם עלולה לגלוש להטפה, והדרך העקיפה המבוססת על דיון מעמיק בסוגיות תוכן תוך ליבונן מכל הכיוונים. הגישה הישירה היא פטרנליסטית ואוטוריטטבית והגישה השניה מכבדת את האוטונומיה של הלומדים הצעירים. והיא המוצעת כאן. דרך של לימוד לא מגוייס, לא מתלהם ולא מטיף. לימוד לשמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.