ספר אחד בחמשת אלפים שנה: על הספר ״הנני״ מאת ג'ונתן ספרן פויר

עטר ברמן, מחנכת, מעריצה של ג'ונתן ספרן פויר

ג'ונתן ספרן פויר, הנני, מאנגלית: קטיה בנוביץ׳, כנרת זמורה ביתן, 2016, 656 עמודים

כנרת זמורה ביתן

"דעו! אני יהודי".

אם הייתי צריכה לסכם את "הנני" בשלוש מילים, אלה היו המילים. אם הייתי צריכה לסכם אותו במשפט הוא היה: "דעו! אני יהודי. פוסטמודרני, במשבר גיל העמידה, גלותי שיודע שחי בגלות, מרגיש אשמה כמו כל יהודי (עם התוספת של אשמת הגלות) וחי בלית ברירה את הטראומה הלאומית כמו כל יהודי (מינוס מלחמות ישראל, ואז גם מרגיש אשמה על זה)".

כל מילה, משפט, פסקה ופרק ב"הנני" סוחבים על גבם מטען של חמשת אלפים שנה של יהדות. כשקראתי אותו הרגשתי שאני צריכה לקרוא לאט, להשתהות, לעבד, לנשום. כי הכובד של העם היהודי היה נוכח בכל רגע. יש בחוויה הזו מן כבדות המשקל, אך גם יש בה מן העונג, שנובע מהזדהות ותחושה שמישהו מנסח במילים מדוייקות את התחושות שלי לא היו מילים להן עד כה. מעין התרוממות רוח ותחושת שייכות עמוקה.

הספר מתמקד בג'ייקוב בלוך. יהודי אמריקאי, נכד לניצולי שואה, שבנו הבכור בתהליכי עלייה לתורה, והוא ואשתו ג'וליה בתהליכי פרידה וגירושים. את סיפורו האישי של ג'ייקוב אופף כמובן גם סיפור חברתי-היסטורי (אחרי הכל, מטען יהודי) - רעידת אדמה שמרעידה את המזרח התיכון יוצרת השתלשלות אירועים שמובילה למלחמה כוללת נגד ישראל.

הספר נע בזמן בין נקודות משמעותיות בחייו של ג'ייקוב, ולאורך כולו הוא בוחן ושואל את עצמו (בין אם במודע ובין אם לא) - האם הוא אבא טוב, בעל טוב, יהודי טוב? שאלות חייו האישיים של ג'ייקוב מתערבבות בשאלות זהות ושייכות - על הקשר לישראל והאחריות עליה, על מהי יהדות בגולה, על מהי משפחה מאושרת.

מתוארים המפגשים של ג'ייקוב עם בן דודו הישראלי הטיפוסי, ששרת הצבא והולך עם כפכפים, ורגשי הנחיתות שהוא מרגיש לעומתו, מתוארים רגעים שרוח סיפורי התנ"ך שורה עליהם (דרשת בר המצווה של בנו), מתוארים רגעים מחיי הנישואים שלו, ותוך כדי מתוארת קטסטרופה עולמית, שמאיימת להשמיד את מדינת ישראל.

התנועה בין שאלות חייו האישיות לבין שאלות של זהות והשתייכות לבין שאלות הרות גורל עולמי מתוארת בידי האומן של ספרן פויר (גילוי נאות - הסופר האהוב עליי) לא כתנועה חדה, או סותרת, אלא תנועה מעגלית, מכלילה, ספירלית, שיוצרת הוויה בה ברור שאלו שאלות שקשורות בעבותות אחת לשניה.

למרות שאני יהודיה שחיה בישראל, ולא בגולה, הרגשתי שישנן דילמות רבות בחיי שמתוארות שם: הקשר להיסטוריה, עד כמה ניתן להיסטוריה לעצב את ההווה שלנו, האם יש בנו תקווה לעתיד אחר? וכן, גם האחריות שלי, הקטנה, הפרטית, לגורל מדינת ישראל.

שיא הספר מגיע בעיניי בכותרת של החלק הרביעי (זה לא ספוילר, כי השמות מופיעים כולם כבר בעמוד הראשון של הספר): "חמישה עשר יום בחמשת אלפים שנה". רק אחרי הכותרת הזו הייתי צריכה לעצור ולעבד עם עצמי את כל התחושות שהיא הציפה בי: חיבור להיסטוריה, אבל גם רצון להתנער ממנה (מה אני צריכה עכשיו חמשת אלפים שנה על הגב שלי?). פרספקטיבה עמוקה, אבל גם דיוק להווה, לימים שלנו. התרחבה בי התודעה שכל יום, כל חמישה עשר יום, כל חודש, מצטרף להיסטוריה של חמשת אלפים שנה של העם שלי. לעיתים זו בחירה שלי לשאת את המטען ולעיתים אני יכולה לברוח ממנו, אבל איפהשהו הוא תמיד יהיה שם. וזו תובנה של חצי טון לקבל על עצמי מתוך משפט...

ואולי בעצם זו השורה התחתונה מבחינתי בספר הזה - שהוא אילץ אותי (אולי נתן לי את ההזדמנות? עדיין אמביוולנטית בנושא) להתעמת עם הזהות היהודית שלי, מתוך שאלות אישיות, מתווך ההווה, ומתוך ההיסטוריה. לשאול בלי להתחמק - מיהו יהודי? מהי היהדות שלי? האם אני יותר יהודיה ממנו כי אני חיה בישראל? האם הוא יותר יהודי ממני כי בנו עולה לתורה? האם יש טעם להיות יהודים לא במדינת ישראל?

וכשספר פוסטמודרני, על משפחה אחת אי שם באמריקה, מעורר בי את השאלות האלה - מבחינתי הוא ספר אחד בחמשת אלפים שנה.