ירון בר, מחנך
 |
| משה, מיכאלאנג׳לו |
ברצוני לעסוק בייצוגים שונים של משה באמנות הפלסטית, בשל המעמד המרכזי של משה ביהדות, ועקב כך גם בנצרות ובתרבות המערבית בכללה. אמנים רבים בחרו לתאר את משה; ג'וטו, גוסטב דורה, רפאל, בוטיצ'לי ועוד. מתוך השפע בחרתי להתמקד בארבעה ייצוגים, שהנקודה המשותפת להם היא תיאור משה והלוחות.
הראשון, "חוק ומות משה" (Testament and Death of Moses), עוסק בחייו של משה, תוך כדי התמקדות במספר סצנות מרכזיות, שבהן בולטות נתינת החוק, ומותו. שלושת העבודות האחרות עוסקות ברגע נתינת הלוחות בלבד. בניתוח העבודות אנסה להסביר כיצד כל אמן משליך מתקופתו ומהאידיאולוגיה שלו ויוצר דמות שונה של משה.
א. "חוק ומות משה" לוקה סיניורלי, 1482 (פרט מתוך העבודה)
אמן הרנסנס האיטלקי, לוקה סיניורלי (Luca Signorelli, c. 1445-1523), הוזמן יחד עם אומנים נוספים על ידי האפיפיור סיקסטוס הרביעי לצייר ציור קיר על בכנסיית הקפלה הסיסטינית בואתיקן. הנושא היה חיי משה. סיניורלי כלל בציור אפיזודות שונות מחיי משה, אך כפי שמרמז שמה של היצירה, הדגש העיקרי היה על נתינת התורה ועל מותו של משה.
בציור המלא ניתן לראות את משה במספר שלבים בחייו: קבלת התורה בהר סיני מידי מלאך, ירידתו מההר, העברת התורה לבני ישראל, העברת השלטון ליהושע, ומותו. הציור נועד להציג את משה כגיבור הברית הישנה בזיקה חזקה לישו ולברית החדשה.
ניכר בו המעבר מהדגש על משה כנותן התורה - ההיבט המרכזי שלו ביהדות - למותו, שהוא ההיבט המרכזי שלו בנצרות.
בפינה השמאלית העליונה נראה משה כשהוא שרוע על גבו, גופו כחוש וכמעט ערום, ומסביבו בני ישראל בוכים, שזו תמונת ראי של סצנת הצליבה של ישו לאחר שהורד מהצלב. ההתמקדות במותו של משה מסיטה את תשומת הלב ממשה כנותן התורה, ובכך מופחתת חשיבותה. מכיוון שההתמקדות היא במותו, הרי שהמעשה המשמעותי של משה לא היה נתינת התורה, אלא בעצם מותו, בדומה לישו.
הנצרות שביקשה ליצור מיתוס שיחליף את המיתוס של משה ונתינת התורה, עושה זאת בלי לבטל את קדושת התורה. היא מבטלת אותה על ידי ה"ברית החדשה" שנועדה לשמש תחליף לתורת משה על ידי צליבתו של ישו.
הציור ממחיש שהתורה - הברית הישנה - היתה הקדמה למעשה הגאולה של ישו שיבוא אחר כך. נותן התורה מת, בני ישראל מבכים אותו, ובכך מסתיים הפרק הראשון בתולדות העם, שייגאל רק שנים רבות לאחר מכן עם בואו של ישו ומותו.
ספר דברים מתאר כך את מותו של משה: ‘וימת שם משה עבד ה’ בארץ מואב על פי ה’. ויקבר אֹתו בגי בארץ מואב מול בית פעור, ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה. ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו, לא כהתה עינו ולא נס לחה. ויבכו בני ישראל את משה בערבֹת מואב שלשים יום, ויתמו ימי בכי אבל משה’ (לד 8-5).
בכתוב יש עמימות. מי קבר את משה? נראה שנושא הפסוק הוא ה', וכך גם מפרש רש"י (ויקבור אתו- הקב"ה בכבודו). בני ישראל לא ידעו את מקום קבורתו. כאשר ביכו את מותו, היה זה ב"ערבות מואב", לא ב"ארץ מואב". האם ניתן להבין על פי פסוקים אלה את הסצנה כפי שצייר אותה סיניורלי? כדי לשרת את האידיאולוגיה הנוצרית, סיניורלי צייר סצנה המנוגדת לכתוב בספר דברים, שעל פיו לא ידע איש את מקום קבורתו של משה.
ב. "משה" מאת מיכאלאנג'לו, 1515
פסלו של מיכאלאנג'לו, "משה", מתאר את משה יושב ומימינו לוחות הברית. הפסל מוצג בכנסיית San Pietro in Viscoli ברומא, והוזמן על ידי האפיפיור יוליוס השני כדי לעטר את קברו.
פסל זה זכה להערכה רבה, ונכתבו עליו חיבורים רבים המנסים לברר את סוד הקסם שלו. מתוכם אתמקד בחיבורו של פרויד בו הוא מנתח באריכות, בין השאר על ידי פסיכואנליזה, את העוצמה שבעבודה זו.
הפסל נועד להיות מוצג בין מספר פסלים: פסלו של פאולוס, רבקה, לאה, ועוד אפשרויות רבות אחרות, כולל האפיפיור יוליוס השני עצמו. הפסלים כולם ישובים, אך רגלו השמאלית של משה מרוממת כאילו הוא עומד לזנק. מבקרי אמנות רבים מייחסים לפסל רגע ספיציפי בחיי משה: מספר שניות לפני שבירת הלוחות,כאשר ירד מהר סיני וראה את העם עובדים את העגל. פרויד מציג בחיבורו תיאוריה המתארת את הפסל לא כתיאור רגעי של משה, קצת לפני שבירת הלוחות, אלא תיאור דיוקן אופי אבסולוטי. הוא מסביר כי דמותו של משה קסמה לאפיפיור, שניהל מלחמות דת רבות וניסה לאחד את המאמינים הרבים סביב דוקטורינה קתולית אחת. משה היושב, על פי פרויד, נועד לשבת לנצח, שולט בכעסו למראה העם העובד את העגל , רוצה לזנק קדימה ולשבור את הלוחות אך לא עושה זאת למען מטרה נעלה שרק הוא מודע לה. פרויד, המודע היטב לביקורת המקרא הגרמנית, מציג בקטע הכתוב בתורה את הקשיים הנובעים מהסיפור, והמצביעים על איחוד מספר גרסאות סותרות ,המאפשרות ונותנות לגיטימציה למיכאלאנג'לו ליצור גרסא ופרשנות שונה של משה - כאילו לא שבר מעולם את הלוחות.
להלן דבריו של פרויד , המתאר את השפעת הפסל עליו:
No piece of statuary has ever made a stronger impression on me than this. How often have I mounted the steep steps from the unlovely Corso Cavour to the lonely piazza where the deserted church stands, and have essayed to support the angry scorn of the hero's glance! Sometimes I have crept cautiously out of the half gloom of the interior as though I myself belonged to the mob upon whom his eye is turned - the mob which can hold fast no conviction, which has neither faith nor patience, and which rejoices when it regained its illusory idols. (The Moses of Michelangelo, Freud, 1914)
אם נרצה להשתמש אף אנחנו בפסיכואנליזה של פרויד כדי לנתח את טקסט זה, נוכל להעלות השערה כי השפעתו הרבה של הפסל על פרויד נובעת מהתחושה שלו כיהודי אוסטרי, המתגנב לכנסיה, ורואה את משה המנהיג הגדול ונותן התורה, כפסל של עבודה זרה בקברו של אפיפיור. דמותו של משה, המפוסלת כדמות מיתולוגית, לראשה קרניים (כך הבין מיכאלאנג'לו את הביטוי “כי קרן עור פני משה”, שמות לד 35), ובידו לוחות הברית - בהם כתוב בין השאר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", מעוררת בפרויד רגש רב. היא מביטה בו בכעס, והוא מתאר כי הוא מרגיש כאילו אף הוא חלק מאותו אספסוף העובד את העגל. וככל שהתפעלותו של פרויד מהפסל גדלה - כן גדלה גם תחושת האשמה - וככל שגדלה תחושת האשמה - כך גדל הרגש שמעורר בו הפסל.
ג. "משה" מאת רמברנדט, 1659
צייר ההולנדי רמברנדט היה ידוע בעיקר כצייר פורטרטים וסצנות תנ"כיות. הוא התגורר באזור היהודי באמסטרדם ומלבד ציור דיוקנאות היהודים האלה כנושא כשלעצמו, הוא גם הרבה להשתמש בהם כמייצגים של דמויות בסצנות התנ"ך שלו.
בשנים האחרונות של חייו חזר רמברנדט לצייר סצנות תנ"כיות, תוך כדי התמקדות בדיוקנאות. בין ציורים אלה בולט ציורו של "משה והלוחות", אותו צייר 10 שנים לפני מותו, בתקופה לא קלה בחייו, לאחר שאיבד שלושה מילדיו, את אשתו הראשונה, ועמד לפני פשיטת רגל.
זהו ציור גדול - מטר ושבעים ס"מ גובהו, ומשה מופיע בו כמעט בגודל טבעי. קרוב לודאי, שפני משה המתוארות בציור, נעשו בהשראת אחד מיהודי הגטו שרמברנדט הכיר כה מקרוב. אנו רואים את משה מחזיק בידיו המורמות למעלה את לוחות הברית. הרגע המתואר יכול להיות זה שבו משה יורד מהר סיני, מחזיק בידו את הלוחות הראשונים, ושובר אותם לעיני העם בכעס. אפשרות נוספת היא שאלה היו הלוחות השניים אשר משה מוריד לעם ללא כוונה לנפצם.
האפשרות השנייה מקבלת תמיכה כאשר אנו בוחנים את פניו של משה המעידות על עייפות, על מחשבה, אכזבה, נטל האחריות שעליו. הן אינן מעידות על כעס או סערת רגשות. פניו מבטאות השלמה עם שליחותו.
אפשר להניח שרמברנדט, שכה היטיב למצוא בגיבורי התנ"ך את הפן האנושי, הזדהה עם משה ברגע הזה. רמברנדט שחווה קשיים כה רבים בשנותיו האחרונות, ננטש על ידי פטרוניו הקודמים שלא אהבו את יצירותיו וסגנונו המאוחר, אך המשיך לדבוק ביצירתו ובחירותו האומנותית. "What I want is not honor, but freedom" הוא מצוטט כאומר בתגובה לנטישתם.
כמו משה, גם הוא איננו נכנע לתכתיבי האספסוף המבקשים ליצור להם עגל, וממשיך ביצירתו העצמאית והנעלה, גם במחיר שעליו לשלם על כך. (חרות על הלוחות - אל תקרא “חרות” אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. אבות ו מ"ו).
אולי כך גם ראה את משה - הוא נושא איתו את הלוחות שנית, במטרה למסרם לעם שכה אכזב אותו, ופניו מעידות על הקונפליקט והעצב ששליחותו מסבה לו, שליח בעל כורחו, מתווך בין ה' לעם קשה עורף. הוא יודע שעוד נכונות לו אכזבות, אך הוא אינו רשאי להתחמק משליחותו, ועליו לקחת איתו שוב,בפעם השנייה את הלוחות אשר שבר, כדי למסור אותם לעם שאיננו מסוגל לקבל אותם.
ד. "משה" מאת אפרים משה ליליין 1908
אפרים משה ליליין היה אמן ציוני, צלם וצייר. העבודה המוכרת ביותר שלו היא צילומו המפורסם של הרצל על המרפסת בבאזל. ליליין היה ממייסדי בית הספר לאמנות בצלאל והפרקציה הדמוקרטית בקונגרס הציוני החמישי. הוא הכין מספר תחריטים של נופים בארץ ישראל, וכן איורים של דמויות תנ"כיות.
ליליין צייר את משה על פי דמותו של הרצל, עם הזקן השחור המרובע והעיניים הכהות והחודרות, והטמיע בו כמה מאפיינים של מלכי אשור הקדמוניים. הצגת משה כבן דמותו של הרצל מעניקה לדמותו של משה רלוונטיות מודרנית. היא מתעוררת לחיים, ולא מתפרשת עבורנו כסמל עתיק בלבד.
משה של ליליין מחזיק בידו את לוחות הברית אשר בעקבות אופן הצגתם נראים כלוח אחד ולא שניים, וכך, לאור הרמיזה להרצל, הם מעוררים בנו אסוציאציה לחיבורו המפורסם “מדינת היהודים”. הספר נכתב אמנם בגרמנית אך הכתב על הלוחות הוא בעברית. אופן הכתיבה מזכיר יותר כתיבת מודרנית בפסקאות מאשר את הכתיבה הקצרה כפי שהיה מקובל לתאר את הכתב על הלוחות: שתי עמודות מקבילות המכילות שתי מילים בלבד לכל דיבר :"אנוכי ה', לא יהיה.." וכו’.
הכוכבים המופיעים בשמיים נראים כמגן דויד, והם מופיעים בעבודה נוספת של ליליין, "אברהם", בה ניתן לראות את אברהם צופה בהם כמסופר בבראשית טו 5: ‘ויוצא אֹתו החוצה ויאמר: הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים, אם תוכל לספֹר אֹתם. ויאמר לו: כה יהיה זרעך’. הכוכבים בציור גם מזכירים את הדגל העברי כפי שעוצב בסקיצה של הרצל - מגן דויד ושבעת הכוכבים :
"אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם. אני מתאר לעצמי דגל לבן עם שבעה כוכבי-זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות-הזהב של יום העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה" (הרצל, מדינת היהודים).
היצירה שייכת לזרם ה- Art Noveau , אמנות שביקשה ליצור סגנון חדש, המנותק מהקלאסיקה המזוהה עם העבר, במטרה ליצור שפה ויזואלית חדשה.
על ידי כל אלה יוצר ליליין גרסה חדשה, מודרנית, של משה. גרסה, המבקשת להחליף את העבר בעתיד שונה מהותית ממנו. הרצל הוא משה החדש, המוליך את העם לארץ ישראל על מנת ליצור זהות חדשה. היא הנשענת אמנם על המוטיבים ההיסטוריים של הגאולה והארץ המובטחת, אך עם שינוי ניכר דיו כדי שיהיה זה פרק חדש בתולדות עם ישראל.
 |
| ירון בר, בוגר המחלקה לאומנויות המסך של בצלאל. |
נהדר! תודה.
השבמחק