השתמעויות חברתיות בסיפור על נס אסוך השמן (מל"ב ד,א-ז) כבסיס לעיון סוציולוגי במציאויות קשות

ד״ר יוספה רחמן, מכללת גבעת וושינגטון

"לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ מֵאֵת כָּל- שְׁכֵנָיִכְי [ קרי: שְׁכֵנָיִךְ] כֵּלִים רֵקִים אַל-תַּמְעִיטִי"(מל"ב ד,א-ז)

השתמעויות חברתיות בסיפור על נס אסוך השמן כבסיס לעיון סוציולוגי במציאויות קשות [1]

תצלום אמנותי: דיקלה לאור

א וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת-ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת-שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים.

ב וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה-יֶּשׁ-(לָכְי) [לָךְ] בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן.

ג וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ מֵאֵת כָּל-(שְׁכֵנָיִכְי) [שְׁכֵנָיִךְ] כֵּלִים רֵקִים אַל-תַּמְעִיטִי:.

ד וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי.

ה וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא (מֹיצָקֶת) [מוֹצָקֶת].

ו וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן:.

ז וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת-(נִשְׁיֵכְי) [נִשְׁיֵךְ] וְאַתְּ (בָנַיִכְי) [וּבָנַיִךְ] תִּחְיִי בַּנּוֹתָר.

הסיפור שלפנינו פותח בזעקת העשוקים: אלמנה מבני הנביאים צועקת לעבר אלישע שיושיע אותה מנושה אכזרי אשר מאיים לקחת את בניה לעבדים, אם לא תפרע את חובה. האיום בלקיחת ילדים לעבדים מלמד שמציאות כזאת היתה אפשרית בישראל בימים עברו, גם נחמיה ה מעיד על כך, [2] אף כי יש להניח שהתופעה לא היתה נפוצה. מציאות זאת עולה בד בבד עם העובדה שבתורה כדברי קויפמן, "אין חוק המתיר שעבוד ילדים בחוב האב, אבל אין גם חוק האוסר שעבוד כזה“.[3] מדברי האלמנה אי אפשר לדעת בברור אם בעלה הותיר אחריו חובות כפי שסבור פוקלמן,[4] או שהוא נפטר בלי להותיר חובות ומצבה הכלכלי של אשתו הדרדר לאחר פטירתו, כהתלבטותה של יעל שמש.[5] מה שברור הוא שרצונו של הנושה לקחת את בניה של האשה לעבדים בשל אי פריעת החוב, איים על עצם קיומו של התא המשפחתי, על הילדים ועל האם כאחד. האם כוחותיה יעמדו לה לאלמנה אם יממש הנושה את איומו ויקרע את בניה מעליה ואותה מעל בניה על מנת לגבות את החוב? עבדות תמורת פירעון של חוב אמורה מן הסתם להיות זמנית, אולם הרחקת הבנים מהבית והותרת האלמנה בגפה עלולים לפגוע באם, לא פחות מאשר בילדים. האמנם ראוי הוא למצות עם האלמנה את הדין ולאיים עליה בנטילת הבנים? האם יאה לקרוע בנים יתומים מאמם? בסיפור איננו שומעים את זעקת הילדים. האם ייתכן שהאם לא סיפרה להם על מחשבתו של הנושה להפוך אותם לעבדים? ואולי המספר החליט מסיבותיו שלו לא לדווח על בכיים וכאבם של הילדים?

החוקר ההולנדי פוקלמן, הראשון מבין חוקרי הספרות שהסב את תשומת הלב לאיכותו הספרותית של הסיפור הקצר שלפנינו, סבור שאחד המאפיינים הספרותיים שלו הוא האליפטיות,[6] כלומר השמטת מילים ועניינים שהקורא היה מצפה למוצאם בסיפור. כך, למשל, בסוף הסיפור לא סופר שהאלמנה פעלה על פי הוראותיו של הנביא: מכרה את השמן, פרעה את חובה לנושה וחיה ביחד עם בניה ממה שנותר לאחר תשלום החוב. הקוראים, מבהיר פוקלמן, אמורים להבין ולהשלים את החסר בכוחות עצמם.[7]

בהמשך לדבריו של פוקלמן על האליפטיות בסיפורנו, נדמה שכבר באקספוזיציה שנמסרת מפי האלמנה, מושמטים לא מעט פרטים, שכן צעקה לעבר הנביא היא לעולם מפלט אחרון. במקרה שלפנינו סביר להניח שלפני כן האלמנה מכרה או משכנה לא מעט חפצים מביתה, עד שלא נותר לה "כִּי אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן" (פס' ב), כפי שהיא מעידה על מצבה בתגובה לשאלת הנביא. אם יורשה לדמיין ולשער הלאה, אין זה מתקבל על הדעת שהאלמנה היתה צועקת לעבר הנביא לפני שניסתה כיוון ישועה נוסף: להיעזר בקרובים או בשכנים. אף ייתכן שפנתה אל הקרובים והשכנים לפני שנאלצה למשכן את רוב התכולה של ביתה. על פי הסיפור אין לדעת אם בני הנביאים שאישהּ נמנה עם חוגם, גרו בסמיכות זה לזה, או שרק הפעילות הנבואית היתה משותפת להם, ואילו מגוריהם לא היו משותפים, אך נראה ברור שבנקודת המוצא של הסיפור, נקודת הצעקה לעבר הנביא, סביבתה של האשה לא יכולה היתה עוד להושיע אותה. אין לדעת כמה זמן חיה על הלוואות וטובות של הסובבים אותה, אך היגיון החיים מחייב להניח שאם ניסתה להיוושע באמצעות הסביבה, מלאכת ההלוואה והניסיונות לגייס מעות כדי להציל את ביתה, לא היתה קלה. ניתן לשער את שלל התגובות שנתקלה בהם במהלך המאמצים לקבל תמיכה: נתינה במאור פנים תוך הזדהות עם כאבה; הזדהות עם כאבה במאור פנים, אך ללא נתינה, אם מחמת אדישות למצבה ורוע לב, אם בשל אי מסוגלות לסייע בפעם הראשונה או המי יודע כמה. יהיה זה נכון גם לשער שהיו כאלה שאפילו לא הואילו להתנצל על העמידה מנגד והשיבו לה בפנים חמוצות. האם הילדים סייעו לה במעשה הפנייה אל השכנים והקרובים? האם היו מודעים למצבה של אמם לפרטיו? בני כמה הם היו? לפי הסיפור הילדים היו מוכרחים לדעת על המצב הקשה בבית שכן לדברי האלמנה בפסוק ב, לא נותר בבית כל כי אם אסוך שמן.

עתה הבה נקשיב לתשובתו של אלישע בתגובה לפנייתה קורעת הלב של אם הבנים, אלמנתו של אחד מבני הנביאים:

" וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה-יֶּשׁ-(לָכְי) [לָךְ] בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן."

אלישע לא שאל שאלות מיותרות - צעקתה אמרה הכל. הוא בחר להודיע לה מיד שבכוונתו לעשות משהו כדי לחלץ את ילדיה ואותה ממצבם העגום:[8]

ג וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ מֵאֵת כָּל-(שְׁכֵנָיִכְי) [שְׁכֵנָיִךְ] כֵּלִים רֵקִים אַל-תַּמְעִיטִי. ד וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי.

יעל שמש טוענת שהאלמנה במסכנותה הייתה עשויה להיות מופתעת מהצעתו של הנביא להוסיף כלים ריקים לביתה שהיה ריק, רק מהמשך דבריו "וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי" היא הבינה שבדעתו לחולל כאן נס. בדרכה שלה שמש גם עומדת על ההפתעה בניסוחו הארכני של אלישע: הרי מלכתחילה היה יכול לומר "שאלי לך כלים ריקים מן-החוץ" ?! מדוע אם כן בפתיחת דבריו הוא מדבר על "כלים" מבלי להזכיר את התואר "ריקים", ובמפתיע שב מיד ומזכיר "כלים" בצירוף לתואר ”ריקים“?[9] לדעתי, אפשר לומר שדבריו של הנביא מנוסחים בלשון מרוממת הקרובה אל השירה:

לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ/ מֵאֵת כָּל-(שְׁכֵנָיִכְי) [שְׁכֵנָיִךְ] / כֵּלִים רֵקִים / אַל-תַּמְעִיטִי

כמו בטקסטים לא מעטים של השירה המקראית גם כאן לפנינו שתי חזרות עיקריות: 1. מן החוץ / מאת כל שכניך 2. כלים...כלים ריקים, והחזרה השירית נועדה להרים את רוחה של האלמנה המפוחדת שהייתה לחוצה מאד מאד עקב מצבה (מות בעלה, סכנת מידית של לקיחת בניה לעבדים והמחשבה כיצד תחיה בעתיד ואיזו מציאות תאפשר לה, אם בכלל, לקבל את בניה חזרה).

דבריה של שמש הביאו אותי לשאול שאלה נוספת: אלישע, שרוח הקודש היא מנת חלקו, היה יכול לשער את כל שבעת מדורי הגיהינום שעברה האלמנה עד לרגע זה. מדוע אם כן הוא מחזיר אותה אל הסביבה שמן הסתם כבר קודם לכן, לא היה ביכולתה לסייע לה יותר? מדוע הוא דורש ממנה לשאול כלים משכניה, מכ-ו-ל-ם, בקשה שפירושה לדפוק גם על דלתות שנסגרו בפניה קודם לכן ואפילו מעט אהדה לא הפנו כלפיה?

לדעתי, הנביא הבין כי האלמנה עצמה הייתה מעדיפה שהנס יתחולל בלי שתצטרך להוציא את ראשה החוצה. לפיכך הוא מסיים בציווי הברור: "אל תמעיטי". שמש מציינת שבכתוב לא נאמר אם יהיה מותר לאלמנה לגלות שהפעם היא פועלת על פי הוראתו של נביא.[10] לדעתי, הוראה כה משמעותית לפעול בשמו של הנביא הייתה חייבת להיאמר במפורש על ידו.

ה וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ...

בטקסט לא נאמר במפורש שהאלמנה קיימה את פקודת הנביא בקשר לכלים ואמנם צבאה על כל בית על מנת להשיג למענה ולמען ילדיה כל כלי ריק. לשיטת פוקלמן זוהי הוכחה נוספת לאליפטיות בסיפור הקצר שלפנינו.[11] לעומתו, יעל שמש סבורה שהזכרת הציות לנביא בעניין סגירת הדלת בעדה ובעד בניה לצד השתיקה לגבי הציות בעניין הכלים מרמזת שהאישה שאלה פחות כלים ממה שנדרש ממנה ולא קיימה את מצוות הנביא לא להמעיט. אני סבורה כסימון [12] שהאישה מילאה במדויק אחרי הצו של הנביא מסיבה אחת, שבתור אישה של בן נביאים היה ידוע לה מקרוב שהפרת חלקים מצו של נביא, עלולה לפגוע בעוצמת הישועה שהיא ציפתה לה. אי ציות מלא אף עלול למנוע את עצם קיומה של הישועה המובטחת. בתור אם הבנים לא היתה מהינה לקחת על עצמה את הסיכון שהנס לא יתרחש. סימון מבאר גם מדוע הפגינה תלותיות כה רבה בנביא ולאחר תום הנס, כשלא נותר כלי ריק למלא והשמן נעצר, הלכה לספר לנביא על ההתפתחויות על מנת לקבל ממנו הנחיה נוספת. לדבריו "עתה אין היא מבינה מדעתה לשם מה נועד שפע השמן שזכתה בו, או שמא אינה בטוחה שהיא רשאית להשתמש בו לצרכי חולין“.[13]

מדוע מתנה הנביא את ישועתם של האשה וילדיה במפגשים מחודשים עם השכנים? מהי אפוא המשמעות של המהלך הנבואי הקשה, אפילו הקשוח הזה?

דומה שבסופו של דבר, הציווי לחזור ולדפוק על כל דלת, כולל הדלתות שסומנו לשמצה בנפשה הדוויה של האשה, נועד להביך את כל אלה שקפצו את ידם ולא סייעו כראוי לאם הבנים, הוא נועד לעורר כל מי שבמחשבתו סימן את אם הבנים המסכנה כשוליים בחברה. אף הטובים הוזמנו להרהר בשנית על מידת הטוב שלהם, אם שורשית היא באמת, ואלה שאמנם היו טובים באמת נקראו לחזות ביחד עם האחרים בישועות נביא ה' עלי ארץ למען האביונים. זוהי הזמנה של כ-ו-ל-ם לשיעור חינוך במדעי החסד והרחמים. בשיעור זה היו כולם צריכים ללמוד שהמושגים יש ואין הם נזילים להפתיע, ושלעתים מה שנראה כמעט אַין גמור, טומן בקרבו זרעים כבירים של יש בלתי נצפה. באחת מהרצאותיו בישראל אמר ניל פוסטמן שאנשים טעוני חינוך אינם ממהרים לחבוש את ספסלי הפקולטה לחינוך, ושכל החפץ ללמדם מוסר צריך לעשות זאת בפקולטה לתקשורת.[14] על פי אותו קו מחשבתי הבין הנביא כי עליו לשלוח לכל השכנים הזמנה מקורית עד להפליא לשיעור. המקוריות העצומה הייתה נעוצה בעובדה שכ-ו-ל-ם, גם אלה שלא נטו לאלמנה המסכנה חסד, הוזמנו להיות דרוכים להתפתחויות חדשות בגורלה של האלמנה - הם עוד יופתעו לראות את שכנתם חסרת הכול עומדת בשוק ומוכרת שמן בכמות גדולה ובכלים שלהם! גם זאת, חלק מן הנמענים של ההזמנה לא העלו על דעתם שהם טעוני טיפוח חינוכי. להיפך, הם ראו את עצמם כשיא המוסר והנדיבות בהושיטם לאישה את הכלים הריקים... יחד עם זאת, יש גם מקום לסברה כי היו כאלה שפעלו מתוך תקווה שבזאת הפעם היא תיוושע ואף התפללו למענה.

כדי להוביל את כולם לשיעור החינוך נדרשה מן האישה גבורה נפשית. בעומקם של דברים, הנביא ציווה עליה להשפיל את עצמה פעם נוספת ואולי בפעם האחרונה בחייה (?), כדי לתקן את החברה בסביבתה, אבל אולי גם כדי ללמד את בניה ואותה עצמה שבראייה נבואית, המוכנות להישפל היא לעתים חלק ממערכי הגבורה. אמנם האלמנה מעידה שאישה שנפטר מן העולם לא מזמן היה ירא את ה' (פסוק א) ויש להניח שגם היא עצמה היתה כזאת, אולם כידוע, בכל ניסיון וניסיון נבחנת כוחה של היראה מחדש. עלינו לזכור שגם האלמנה מצרפת (מלכים א, יז,ח-כד) נדרשה למאמץ כביר בלתי נתפס לפני שאליהו השפיע על ביתה שפע טוב. בשנת בצורת, כשבביתה לא נשאר "כִּי אִם-מְלֹא כַף-קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט-שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת" (פסוק יב) ולמרות שהיא מעידה שכמות זו לא תספיק להחיות אותה ואת בנה("וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ"), היא נדרשה להקדים ולתת לנביא עוגה קטנה לפני שהיא ובנה יאכלו ממנה.[15] לדעתי, רק היענות לדרישות בסדר גודל מפתיע עשויה לשנות מציאות קשה בסדר גודל חריג. יהא מי שיטען כי אלמנתו של בן הנביאים בסיפורנו נדרשה לגבורה פחותה מזו שנדרשה מהאלמנה בסיפור על אליהו, אולם גם מה שנדרש מאשתו של בן הנביאים בסיפורנו לא היה פשוט כל עיקר, ותבע כוחות נפש עצומים.

ה וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא (מֹיצָקֶת) [מוֹצָקֶת]:

ו וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן:

לאחר שהאישה סיימה לקיים את הצו לשאול מכל השכנים כלים ריקים, היא המשיכה במילוי אחר דברי הנביא וסגרה את הדלת בעדה ובעד בניה, בעד הכלים הריקים ובעד אסוך השמן. ברגע שהדלת נסגרה החל הנס להתחולל, אולם עצם ההתכנסות של האם על בניה בבית בהקשר זה, עוד טרם להתרחשותו של הנס, החזיר לבית את תחושת המשפחתיות, את תחושת ה"ביחד" התקינה. הפעם האם סגרה את דלת ביתם לא מתוך מחשבה שזוהי כמעט הפעם האחרונה שבניה והיא מתרועעים יחדיו בביתם ושעוד מעט יבוא הנושה לקחת אותם מבין זרועותיה, אלא מתוך הידיעה שמכאן ואילך החשש מפירוק המשפחה יתנדף ושהחמימות המשפחתית תשוב לשרור בבית ללא חששות שיעיבו עליה.

אלישע לא אמר לאלמנה לשתף את הבנים במלאכת ההצלה של הבית. להיפך, הציווי של הנביא מתייחס רק לאם:

ד וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי.

היא זאת שנדרשת לסגור את הדלת בעדה ובעד בניה, היא זאת שנדרשת לצקת על הכלים הריקים ולהסיע ולהזיז את הכלים המלאים. כל מה שנדרש מהבנים הוא להיות בבית בשעת המעשה ובדרך זו להיות עדים למעשה. אך דומה שהאם הבינה כי השתתפותה בהפעלת התנאים הבסיסים של הנס נבע מההשקפה שבדרך כלל, לעורר את השמיים אפשר רק אם קודם לכן מתבצעת השתדלות עצומה מלמטה. מכיוון שהצרה המתקרבת איימה לקחת את הבנים לעבדים, צדקה ההחלטה של האם לשתף בהשתדלות מלמטה גם את בניה (פסוקים ה-ו). במחשבה שנייה נראה כי אין לפסול את האפשרות שהבנים הציעו את עצמם לתפקיד זה מתוך רצון לסייע לאמם. בסיפור שלפנינו הם נתפסים כבנים טובים וממושמעים. האְם אמם שיתפה אותם גם באיסוף הכלים הריקים מהשכונה?? האם נשרכו אחריה ללא רצונה??

לפי השקפת הנביא, לא רק השתדלות מלמטה נדרשה כאן אלא גם כלי מבית שדרכו יתופעל הנס. בלקט מתוך פירושיו של רמב"ן על נביאים וכתובים, מופנה הקורא את פירושו לסיפורנו, אל הסיפור המקביל על אליהו והאלמנה מצרפת. שם מובא פירושו של רמב"ן לשמות כה, כד בזו הלשון:

"כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר. ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא), אבל כאשר יהיה שם ׂשׂרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע: "הגידי לי מה יש לך בבית" (מלכים-ב ד, ב)וחלה הברכה על אסוך שמן ומילאה כל הכלים, ובאליהו: "כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר“.[16]

רמב"ן מבהיר שאי אפשר לברוא נסים בעולם אם מלכתחילה אין להם שורש ואחיזה בעולם. מכלל "הן" שבדבריו - "כאשר יהיה שם ׂשׂרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו" - אתה למד על הלאו, שאם לא יהיה שם שורש דבר, כלומר שאם לא תהיה שם אחיזה במציאות הקיימת, הברכה לא תחול. הברכה איננה יכולה לצמוח מתוך חלל ריק. הושעת הבית צריכה לצוץ מתוך חלקיק השייך לבית, לא ממקור חיצוני, על מנת שמלכתחילה יתקיים קשר אמיץ בין ברכה למתברך. זוהי גם הערובה לסיכוייה של הברכה להיות חלק בלתי נפרד מהבית.

ה וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא (מֹיצָקֶת) [מוֹצָקֶת].

פוקלמן מסב את תשומת הלב לאליפסיס בפסוק זה: מתואר שהבנים מגישים, ואילו היא, האם, יוצקת, אך המושאים חסרים: לא נאמר שהבנים מגישים את הכלים הריקים, וגם לא הוזכר השמן שאמם יצקה אל תוך הכלים. לדבריו, אליפסיס המושאים נועד למקד את תשומת הלב בפעולה עצמה: מגישים – מוצקת, מגישים – מוצקת. הצורות הדוראטיביות, צורות הבינוני המביעות המשכיות, מזמינות את הקוראים להתבונן בפעולה עצמה, בפרק הזמן המתמשך שלה ובשיתוף הפעולה בין האלמנה לילדיה.[17] פוקלמן סבור שהפעולה ארכה שעות.[18]

לטעמי גם המצלול של פסוק הנס מאלף:

הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא (מֹיצָקֶת) [מוֹצָקֶת].

כשם שסגירת הדלת מחזקת מחדש את תחושת המשפחתיות והחמימות הביתית, כך צליל המ"ם החוזר מזכיר מ"ם של "אֵם". בשום פנים ואופן אין הכרח לומר "מוצקת". היה אפשר להסתפק ב"יוצקת", שהיא הצורה השכיחה בספרות המקראית.[19] המ"ם היא עיצור שפתי אשר נוח למבטא של תינוקות חסרי שיניים והמעמד שלפנינו הוא מעין פעולה של בראשית שנועדה ליצור משהו חדש. העדר ההשתתפות של הנביא במעמד זה נועד לטעמי לחזק את האמון של הבנים באמם.

ו וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן.

יש הרגשה שהאם היתה מוכנה להמשיך וליצוק ולהמשיך וליצוק כדי לחוש כאם שפרנסתה בידיה ושבכוחה להגן על ילדיה. לחוש אחות ליֵש ולא אם של אַין. הכלים התמלאו והיא ממשיכה לבקש שיגישו לה עוד כלי. מדוע? נדמה שכל פעם שסיימה למלא כלי ריק פנתה אל בניה במלים המדרבנות: "הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי", אלא שהפעם במקום להגיב בפעולה הגיב אחד הבנים במילים: "אין עוד כלי". מסתבר שגם הבן היה חפץ להמשיך שאם לא כן, אחרי ההבאה של הכלי האחרון ולפני שאמו החלה בפעולת היציקה הפלאית של השמן אל תוכו, היה צריך לומר לה בעצמו: "אֵין עוֹד כֶּלִי". סימון ושמש מציינים שהעובדה שהשמן פסק ברגע שלא היה עוד כלי היא התגלמות נוספת של הברכה ששרתה בבית. אילו היה השמן ממשיך לזרום ולזרום היה הבית הופך לאמבטיה של שמן והברכה היתה נהפכת לקללה.[20]

לסיפור שלפנינו יש מסר נוסף להורים ולבנים: ללא האמונה בנסים, בכוחו של הגורל להתהפך, יכולה היתה האשה לכבות את האור בביתה ולהתאבד ביחד עם בניה. כבר אירעו מקרים עצובים שכאלה. בא הסיפור שלפנינו ומלמד מה שמאוחר יותר ניסח רבי נחמן מברסלב במלים: אין ייאוש בעולם כלל !!"

הסיפור שלפנינו על אלישע איש הא-להים (פסוק ז) בא להוכיח שה' הוא אבי יתומים ודיין אלמנות (תהלים סח, ו) וכפי שמזהיר הכתוב בשמות כב:

כא כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן.

כב אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.

בסיפורנו שמע נביא הא-לוהים את צעקתה של האלמנה ובא להושיעה. גם בימים שאין נביאים בישראל, הלקחים החינוכיים של סיפורנו עשויים לשמש מגדלור לחברה החפצה בצדק.

הצדק בסיפורנו מתבטא גם בהסתרת כל המשתמע על ההתנהגות החברתית בסביבתה של האלמנה, יהא הרכבה אשר יהא. הסיפור מכוון אל הנס ולא אל הביקורת. לדעת פוקלמן, האלמנה הנזכרת בכל פסוקי הסיפור היא גיבורת הסיפור.[21] לנו נראה שחשוב עד מאד ללמוד ממנה על ההשתדלות וההשפלה העצומה שהייתה מוכנה לעבור למען בניה, וגם אם פעלה על פי עצת נביא, אל יקל בעינינו הדבר. יש ללמוד גם מהבנים שבחרו, אולי בפקודת אמם ואולי ביוזמתם שלהם, לשתף את עצמם בגאולת עצמם. אשריהם ואשרי יולדתם.

במבט שני

במבט שני, אפשר לנתח את היחסים בין האלמנה לשכניה בדרך הפוכה. הכיצד?

רוב הסיפורים על המצב הכלכלי באותה תקופה מלמדים על מצב קשה בארץ. בפרק ב אנו שומעים כי בעיר יריחו המים היו רעים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת." (ב יט). בפרקנו בפסוק לח מסופר על רעב בארץ. בתחילתו של פרק ז מסופר על רעב בשומרון, ובתחילתו של פרק ח אומר אלישע לשונמית אשר הוא החייה את בנה, לצאת מהארץ ולגור שבע שנים מחוצה לה "כִּי-קָרָא ה' לָרָעָב וְגַם-בָּא אֶל-הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים“.[22] גם הפסוק האחרון בסיפור הקצרצר שלנו מרמז שהשמן באותם ימים היה יקר. אילו מחירו לא היה יקר, האלמנה שנושעה לא היתה יכולה להתפרנס מהנותר בכדים, לאחר החזרת החוב לנושה. לכן הגיוני להניח שבתקופה זו לא רק האלמנה היתה במצב קשה, כמעט כולם היו במצב קשה, ומסיבה זו לא היו יכולים לסייע לה. גם ייתכן שעל חלק מהשכנים איים אותו נושה אכזרי שלא היה ירא אלוקים, או נושים אחרים כדוגמתו.

כשהאלמנה פנתה אל אלישע, אלישע בחר לא להבליט את עצמו ולשתף את כ-ו-ל-ם, כלומר את כל השכנים, בנס. ייתכן שבשיתוף זה רצה ללמד את כולם לפתח מחשבות יצירתיות כיצד אפשר לסייע לשכן גם כשנדמה שכמעט אי אפשר. גדולתו של אלישע ניכרה בכך שידע לא להבליט את עצמו אלא לשתף בנס את כל מי שאפשר היה לשתף. הוא ידע בדיוק מה אפשר לבקש ולדרוש מהזולת בימים קשים אלה וכיצד לא להתייאש ולא להיכנע למחשבה שממילא הם אינם יכולים לעשות דבר. הציווי ללכת לשאול כלים מן החוץ רוצה לומר לאלמנה הלחוצה שגם אם בבית אין כלום זולת אסוך שמן, ואף כי כל שכניה שרויים במצוקה רבה, יש עדיין תקווה בחוץ.

לשכנים היו כנראה כדים ריקים בבית כשרידים מהתקופה שהיה בה שפע של כלים ושגשוג כלכלי. לא רק שאלישע שיתף את כולם בנס והתכוון לא להבליט את עצמו, הוא גם נמנע מלהשתתף בפעולת ההושעה בתוך הבית, לאחר שהאלמנה ובניה התכנסו בו כדי לסייע בהתממשותו של הנס. אלישע הסתפק בפעולה ב'שלט רחוק'. השכנים מצידם גילו נדיבות לב בכך שהשאילו לה את הכדים בלי דרישה להחזירם מיד, למרות העובדה שכלי חרס עלולים היו להישבר.

חיים חיון [23] הזכיר לעניין זה שתי אנאלוגיות: האחת - מנס חנוכה, והאחרת - מהסיפור על נס היציאה ממצרים. באנלוגיה לנס חנוכה, שיתוף כל השכנים בנס היתה לו גם מטרה לפרסם את הנס. ידוע, שהדלקת נר חנוכה צריכה להיעשות בפתחי הבתים או בחלונות הסמוכים לרשות הרבים על מנת לפרסם את הנס. פרסום הנס בסיפורנו חשוב גם לאור העובדה שדורו של אלישע כהמשך לדורו של אליהו כנראה פסח בחלקו הגדול על שתי הסעיפים וחלקו עבד לבעל ולא לה' אלוהי ישראל. האנלוגיה לסיפור יציאת מצרים קשורה לשאילת הכלים. ידוע, שה' ציווה את בני ישראל על סף היציאה ממצרים: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת-מִצְרָיִם"(שמות ג, כב) על המימוש של צו זה אנו שומעים בשמות י"ב, לה- לו:"וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וַה' נָתַן אֶת-חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם". גם בסיפורנו השאילה היא הקדמה לישועה.[24]

פרסום הנס בסיפורנו הוליד ציפייה דרוכה לשינוי מהיר במצבה של האלמנה. הוא גם הביא שמחה בלבבות השכנים אשר למדו ממנו כי כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן. בהמשך להובלה האופטימית הזאת אפשר לדמיין ולומר שלאחר שהאלמנה החזירה את חובה לנושה, היא הצליחה גם למכור שמן די והותר, גם להחזיר לכל משאיל את הכד ששאלה ממנו ואולי בעת ההחזרה היא צירפה לכל אחד בקבוק קטן של שמן בתודה.[25]

אחרית דבר

במאמר זה הוצגו שתי תפיסות שונות לגבי מצבם הכלכלי של שכניה של האלמנה ולגבי הקישורים האפשריים בין מהלך הישועה(פקודת הנביא לאסוף כלים מכל השכנים לפני הנס) לבין אופייה של החברה הסובבת. כדרכה של מסורת ישראל סבא סיימנו בטוב, ולא ברע, אולם האמת ההיסטורית שמאחורי הסיפור נותרה נתונה לפירושים שונים, ללא ניסיון לטייח וללא כמיהה להפללה. האם מלכתחילה התכוון הסיפור להימנע מלשון הרע על החברה? האם מלכתחילה לא ראה כל פגם בסביבתה האנושית של האלמנה ? –אין לדעת. בכל מקרה, בבחינת הסיפור על רקעו החברתי המוצנע יש תרומה משמעותית לבניית חברה תומכת ומסייעת, המונעת מתוך רגישות חברתית לשוועתם של כל רכיבי החברה, בפרט של אלה שמתוקף קור הרוח מכונים שלא בצדק "שולי החברה". לדעתי, מינוח שכזה עלול לא אחת לחרוץ גורלות. רגשותיהם של כל חברי הקהילה, צריכים להיות מכוונים ללא משוא פנים לעבר כל אחד ואחד מחלקיה, ולהיות מונעים מרגישות חברתית ומאהבת האדם באשר הוא אדם. זהו כל האדם.

הערות

[1] אני מודה לפרופ' משה צפור על הערות מאירות עיניים שהביאו אותי להציג חלק מהטיעונים במאמר בצורה מושכלת ומדויקת יותר.

[2] ותודה לד"ר לאה מזור שהזכירה לי את הפסוק מנחמיה.

[3] זהו ניסוחו של יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ירושלים – תל-אביב תשכ"ז, כרך רביעי, עמ' 322.

[4] J. P. Fokkelman,  The Reading Biblical Narrative: An introductory Guide, The Netherlands 1999, p.11

[5] Y. Shemesh, “Elisha and the miraculous Jug of oil” ,The Journal of Hebrew Scriptures 8 2008

סעיף 4: A close reading. (חלוקת העמודים במאמר אינטרנטי זה איננה ברורה דיה).

[6] על האליפטיות כתופעה רווחת בספרות המקראית בכלל עיינו: י' קויפמן, ספר יהושע, ירושלים 1976, עמ' 76-74. ועדיין נדרש מחקר מעמיק ומקיף של תופעה זו במקרא על סיבותיה. , מחקר כזה צריך להתחשב גם באופיים של ההקשרים השונים שהתופעה מצויה בהם.

[7] פוקלמן (הערה 3 לעיל), עמ' 12. מאפיין חשוב ועיקרי בסיפורנו הוא לשיטתו ריבוי הדיאלוגים ומיעוט הכתיבה הגלויה מצד המספר (עמ' 13).

[8] י' שמש (הערה 4 , לעיל), מציינת בסעיף 2 שהסיפור שלפנינו הוא הראשון במחזור סיפורי אלישע שעניינו הושעת הפרט. אין לו כל משמעות פוליטית או לאומית.

[9] י' שמש (הערה 4, לעיל) סבורה שתחילת דבריו של הנביא "לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ" הייתה יכולה ליצור בלב האלמנה את הרושם שהנביא מתכוון להציע לה הצעה להינצלות בדרך טבעית, פנייה אל השכנים, אולם המשך דבריו על הכלים הריקים העמיד אותה ואותנו הקוראים שהנביא מתכוון לפעול בדרך נס. אינני יכולה לקבל חלק זה של דבריה מאחר שלשיטתי הפנייה אל הנביא התבצעה רק לאחר שהאלמנה מיצתה את כל הדרכים הרגילות, הטבעיות כלשונה של שמש, של ההצלה.

[10] י' שמש (הערה 4, לעיל),סמוך לעמ' 14, בעמ' 12 היא כותבת:

"We may be certain that she returned the borrowed vessels after selling the oil".

[11] פוקלמן (הערה 3, לעיל), עמ' 13.

[12] א' סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים, ירושלים ורמת-גן תשנ"ז, עמ' 311.

[13] סימון (הערה 11, לעיל), עמ' 311.

[14] רעיון זה מובע בספרם המשותף של פוסטמן וויינגרטנר, בדבריהם על אשף חקר המדיה, הרברט מרשל מקלוהן.

Neil Postman/Charles Weingartner, Teaching as a Subversive Activity, New York 1970, p. 16.

[15] על סיפורה של האלמנה מצרפת עיינו בספרי, הסיפור בכתבי הקודש (ספריית הילל בן חיים), ירושלים ובני ברק תשס"ז, עמ' 101-93.

[16] עיינו גם: ח"ד שעוועל, פירושי הרמב"ן על נביאים וכתובים (לוקט מתוך ספרי הרמב"ן עם ביאורים והערות), ירושלים תשכ"ד, עמ' 64, ושם הוא מפנה לפירוש על סיפור אליהו בעמ' 61.

[17] פוקלמן, (הערה 3, לעיל), עמ' 14.

[18] פוקלמן, (הערה 3, לעיל), עמ' 13 למטה.

[19] אמנם צורת הבינוני "יוצק/ת" איננה מצויה במקרא, אולם צורות של "יצק" בבניין קל בלשון עבר, בעתיד ובציווי מצויות לא אחת. עיינו למשל, בראשית כח 18, שמות כה 12,ישעיה מד 3, ועוד.

[20] י' שמש (הערה 4, לעיל), עמ' 14. ועיין גם א' סימון, (הערה 11, לעיל), עמ' 312.

[21] פוקלמן (הערה 3, לעיל), עמ' 11, 18. הגשה קלילה של הסיפור שלפנינו על פי שיטתו של פוקלמן אף כי בשינויים קלים, מצויה אצל: ע' קלדרון, "אמנות הסיפור המקראי –מלכים ב', ד', 7-1", על הפרק, 20 (התשס"ה – 2004), עמ' 50-43.

[22] כמה מפרשניו של ספר יואל סבורים שמכת הארבה אשר פקדה את הארץ (יואל א) אירעה בתקופה זו והיא הייתה הגורם לשנות הרעב. ראו גם במאמרו של צפור, בכרך זה של "מחקרי גבעה", על ר' יוסף חיון.

[23] ד"ר חיים חיון היה ראש החוג בסמינר הקיבוצים. הוא קרא את המאמר והוסיף בתכתובת בינינו את ההערות המופיעות בגוף המאמר.

[24] גם שמש (הערה 4, לעיל, הערה 36) מזכירה את שאילת הכלים במצרים.

[25] את הרעיון המקסים הזה שמעתי מאחותי, נחמה וודה.