חגי קמרט, משורר וסופר
להלן כמה הרהורים אישיים על צער בעלי חיים במקרא ובכלל.
צער בעלי חיים, לדעתי, הוא איסור מוסרי מצפוני וחוקי על התעללות בבעל חיים מכל סוג שהיא לרבות פגיעה, פציעה או הריגה שלא לצורך, וכן איסור ליצור כל מצב שעלול לגרום סבל לבעל החיים כמו למשל לתרנגולות שכל חייהן מצויות בצפיפות איומה ללא מרחב לתנועה חופשית או מלחמת פרים בספרד, שהיא התעללות בפרהסיה, במודע ומתוך רצון לפגוע בחיה כדי לשעשע את הקהל הצופה במחזה, או מרוצי סוסים. כל מטלה המוטלת על בעל חיים בכפייה יכולה להיכנס לקטגוריה של התעללות אלא שפה הגבול דק כי חמור או סוס המנוצלים לעבודה מקבלים תמורה מבעליהם: אוכל, מים, ואפילו אהבה.
יוצאת דופן לעניין צער בעלי חיים היא הריגה לצורך אכילה או הריגה מתוך רחמים כאשר בעל החיים סובל וברור שסופו קרוב.
הנה כמה מהחוקים המקראיים שמגלים רגישות לסבלם של בעלי החיים:
שילוח הקן: "כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים--לֹא-תִקַּח הָאֵם עַל-הַבָּנִים" (דברים כ"ב ו). יש כאן איסור לקחת את ביצי הציפור או את אפרוחיה, לפני שמבריחים את האם. קודם יש לשלח את האם ורק לאחר מכן לקחת את הביצים או הגוזלים כדי שהאם לא תראה בלקיחת אפרוחיה.
אין לחסום שור בדישו "לֹא-תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כ"ה ד) אסור למנוע מהשור (אב טיפוס לבהמות עבודה) לאכול מהתבואה אותה הוא דש - כאשר כאשר הוא רעב - כדי לחסוך בתבואה או למנוע ׳בזבוז׳ זמן עבודה.
ואני שואל אם כך בחיה, מה על האדם?
איסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו "לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כ"ב י) כי אין כוחותיהם שווים והחמור, החלש מן השור, יותש.
מנוחת הבהמה: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״ (שמות כ' ט). כשם שהאדם מחויב להשבית מלאכתו בשבת כך גם שורו וחמורו ישבתו ביום זה.
הקלת משא: " כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״ (שמות כ״ג ה). אדם הרואה חמור, אפילו של שונאו, רובץ תחת משאו, מצווה שיפרוק המשא מעליו, כדי למנוע ממנו צער. הרמב"ם מוסיף שאפשר לפרוק בהמה ממשאה גם בשבת משום צער בעלי חיים.
אדם אשר חמורו או סוסו היו לו לעזר, נקשר, בדרך כלל, באופן טבעי, לבעלי החיים הללו, כהכרת תודה על שירותם וגם על סמך ההרגל בן ימים או חודשים להיות יחד לעבוד יחד. כאשר הוא רואה בסבל של בעל החיים הכורע תחת העומס שעליו או לא מצליח לסחוב את העגלה בדרך עקלקלה וכדומה, מצפונו מעיק עליו והוא מבין שיש להקל עליו.
החוקים הללו, לדעתי, הם תוצר נסיון החיים הזה ורצון להעבירו הלאה לרבים ולדורות הבאים.
מצאנו בספרות החכמה: "יוֹדֵעַ צַדִּיק, נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ; וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי" (משלי י״ב י). הצדיק יודע את נפש בהמתו, דהיינו, מתי היא רעבה. בניגוד לו הרשעים, אפילו רחמיהם אכזריים. אינם חשים בצער בהמתם ואפילו מתאכזרים אליה. במשלי כ״ז כג נאמר: ״יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ שִׁית לִבְּךָ לַעֲדָרִים״. זו הנחיה לרועה לתת לבו למצב בעלי החיים ולדאוג להם. הרי אינם יודעים לדבר.
משה גדול נביאי ישראל ודוד המלך מתוארים במקרא כרועים שזה עיסוק שהכשיר אותם להנהגה.
בספרות חז"ל התפרשו המילים ״כָּל-מַעֲשָׂיו״ בפסוק "טוֹב-יְהוָה לַכֹּל; וְרַחֲמָיו עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו" (תהלים קמ"ה ט) כיוצאות גם על האדם וגם על הבהמה. רחמי האל על שניהם.
ואני שואל האם ״וְרַחֲמָיו עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו״ הם גם על נטיית האדם להשתמש בבהמה למטרת פולחן: היינו הקרבת החיה כקרבן, הובלתה לשחיטה ועקידתה על המזבח? הרי ברור לכל בר דעת שבמקרים כאלו יש כדי צער לבהמה שמרגישה שסופה קרב. עבודת הקורבנות מעוררת פלצות וגם שילוח השעיר לעזאזל וגורל הפרה האדומה. איך הדברים מסתדרים?
כדי להבין זאת יש לשפוט את החוקים וההתנהגויות של בני האדם לפי המנטליות והתפיסה הכללית שבאותה התקופה ולא לפי איך רואים זאת היום.
האדם לפי כוונת הבריאה הוא מעל הבהמה והיא נתונה לשליטתו ורצונותיו ומשמשת כחלק ממזונו. לגיטימי ומותר אפוא לשחוט בהמה כשרה ולאוכלה. אך יש להקפיד שההריגה תעשה ברחמים בציעור מינימלי, היינו במהירות ועם כמה שפחות סבל לבהמה. (מצינו שיש הקפדה גם על חוד התער שיהיה חד דיו כדי לא לגרום לסבל לבהמה). כאשר יש התנגשות בין צורכי האדם לבין צורכי בעל החיים? מאותה מסקנה שהסקנו שכוונת הבריאה היא שהאדם מעל הבהמה נבין שצורכי האדם קודמים! אך ציעור חינם לחיה אסור בתכלית האיסור.
המושג "צער בעלי חיים" אינו מופיע במקרא. הוא מתועד לראשונה בתלמוד הבבלי. למשל במסכת בבא מציעא ל״א,א. ישנו סיפור בתלמוד המלמד עד כמה נזהרו חכמים בנושא צער בעלי חיים. במסכת בבא מציעא פ״ה,א מסופר על רבי יהודה הנשיא, שלא ריחם על עגל שיועד לשחיטה, ובעקבות זאת קיבל ייסורים משמיים. ייסוריו חלפו רק כאשר למד לכבד את בעלי החיים וגילה רחמנות כלפי גורי חולדות ששפחתו רצתה לזרקם.
הנה תרגומו לעברית:
ייסורים של רבי על-ידי מעשה שגרם הוא עצמו באו, ועל ידי מעשה אחר הלכו. על ידי מעשה באו, מה הוא? עגל אחד שהוליכו אותו לשחיטה, הלך תלה [העגל] ראשו בתוך כנף [בגדו] של רבי ובכה. אמר לו [רבי יהודה הנשיא אמר לעגל]: לֵך, לכך נוצרת [כלומר, נוצרת כדי שבני-אדם יאכלו את בשרך]. אמרו [משמים]: הואיל ואינו מרחם - שיבואו עליו ייסורים.
ועל ידי מעשה [אחר] הלכו [ייסוריו] - יום אחד הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית, היו מונחים שם בני חולדה [= גורים של חולדה] והייתה מטאטאה אותם. אמר לה: הניחי להם, [הרי] כתוב: "ורחמיו על כל מעשיו" (תה' קמה, ט). אמרו [משמים]: הואיל ומרחם - נרחם עליו.
רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, כונה "רבנו הקדוש“, היה נשיא יהודה וזכה להערצה מבני דורו. המדרש מראה שדווקא הוא כסמל נערץ מתנהג כאחד האדם ושוגה. משום שלא ריחם על העגל נגזרו עליו ייסורים . אך כאשר ריחם על החולדות פסקו ייסוריו.
המסר הוא על כן שיש לרחם על בעלי החיים החלשים מאתנו ולא לפגוע בהם.
דוגמא יפה להתייחסות בלתי מתפשרת של האדם לצרכי החיה רואים בסיפור על עבד אברהם שיצא לפדן ארם לקחת אישה ליצחק.
"וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי. (בראשית כ“ד, יד)
הסימן או המשאלה הכמוסה של העבד היא לא רק ההתייחסות לאישה אלא גם כלפי החיה. הרחמים על הגמל שעשה דרכו במדבר והצורך להשקותו במים מעידים על טיבה של הנערה לטוב או לרע. ואומנם הציפיה של העבד מתגשמת: הנערה גם משקה אותו וגם את בעלי החיים אשר אתו, קרי הגמלים.
חמלה על בעלי חיים במשל ובשיר
אבותינו עסקו הן ברעיית צאן והן בגידולי שדה. עיקר יומם היה במרחב הפתוח, במקום בו שוטטו חיות הבית וחיות הבר, לא ייפלא אפוא שיש במקרא דימויים משלים ושירים המתייחסים לבעלי חיים.
משל "כבשת הרש" (שמ״ב י״ב) ממחיש את ההתייחסות הרגשית והחמלה של האדם על בעל חיים. כל שהיה לו לאותו עני היה כבשה אחת. זה היה כל רכושו ואהבתו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי-לוֹ כְּבַת".הכתוב מדגיש את היותה קטנה היינו רכה ואולי גם חלשה וזקוקה להרבה אהבה ושמירה מצד בעליה. הכבשה נעשית חלק מהמשפחה הן בנוכחות היומיומית והן באכילת המזון. "וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם-בָּנָיו יַחְדָּו". נאמר על הרש: "וַיְחַיֶּהָ", כלומר כאשר קנה אותה הייתה קטנה ולפי המתואר כנראה גם חלשה עד כדי שהיה צריך להשקיע את כל כולו בשיקומה עד להבראתה המוחלטת.
בתיאור האפוקליפטי של אחרית הימים מתוארים אחווה ושלום שישררו בין טורפים ונטרפים פוטנציאליים: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (ישעיהו יא ו).
שיר השירים עשיר בתיאורים מעולם בעלי החיים. למשל: ״לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי״ (א, ט); "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" (ב, ט); "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה... אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר'" (ב, יד-טו).
במזמור ״ברכי נפשי״ (תהלים ק״ד) ישנה התייחסות עשירה לחיות הבית והבר. אלוהים דואג לקיומם לא רק של בני אדם אלא גם של בעלי החיים.
י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.
יא יַשְׁקוּ כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
יב עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ-קוֹל.
יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.
יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם
לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ...
כא הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם...
כה זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם
שָׁם-רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם-גְּדֹלוֹת...
כז כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.
כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב.
שמות אנשים כשמות בעלי חיים
ההתייחסות הרגשית רעיונית של האדם אל בעלי החיים מובעת גם בעובדה הקיימת שאנשים קראו לעצמם בשמות בעלי חיים, מאז אותם ימים רחוקים ועד היום:
למשל רחל (כבשה בוגרת), לאביו של שכם קראו חמור. בלק היה בן ציפור. יהושע היה בן נון (נון הוא דג), יעל אשת חבר הקיני, נחש העמוני עורב וזאב שרי מדין דבורה הנביאה חולדה הנביאה שפן הסופר יונה הנביא. כלב בן יפונה.
לסיום, יש במקרא רגישות לצער בעלי חיים. חבל שההכוונה המקראית לחמלה על בעלי החיים נטשטשה עד כדי מחיקה במרוצת השנים. תעשיות המזון רואות את הרווחים והכסף מול עיניהן ואין להן שום התחשבות בחיי בעלי החיים וסבלם. הם מנצלים אותם לפעמים באכזריות איומה ותהומית. למשל, האבסת האווזים בצורה קשה לתיאור או שחיטת התרנגולות בסרט נע כאשר הן צווחות וצורחות. בלולים משתמשים בתאורה מלאכותית כדי להרבות את תוצרת הביצים. הפרות לא אחת נשחטות באכזריות. ההתעשרות וצבירת הממון, הפכו את האדם לדמות עם לב של אבן ועיניים תאוותניות. אין הוא רואה עוד את הבהמה בעיניים שראו אותה אבותיו והוא ממרר הוא את חייה ביודעין כדי להשיג את מטרתו שהיא הרווח והממון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.