מעשה בפרופסור מישראל עם ילדה קטנה והספר ״אל האבדון״ של אריך קסטנר

פרופ׳ מינה רוזן, אוניברסיטת חיפה

ספרית פועלים

אריך קסטנר, אל האבדון, מגרמנית: אילנה המרמן, ספרית פועלים, 2020 (1931). תרגום + אחרית דבר: אילנה המרמן, 222 עמודים

* הספר ראה אור בגירסה מצונזרת בשנת 1931 תחת הכותר: פביאן: קורותיו של בעל מוסר

אריך קסטנר (1899 דרזדן- 1974 מינכן) היה הסופר האהוב עלי עד מאד בימי ילדותי. "אורה הכפולה", "אמיל והבלשים", "השלושים וחמישה במאי" , "פצפונת ואנטון", "האיש הקטן" ו"הכתה המעופפת", גרמו לי עונג בלתי נדלה, ובין הגילים עשר לשתים עשרה חזרתי וקראתי אותם שוב ושוב. מסיבה שאף פעם לא ניסיתי לחקרה, האהוב עלי מכולם היה "השלושים וחמישה במאי". הסוס נגרו קבלו ופטרוזיליה ילדת התשבץ היו חביבי המופלאים. כל כך רציתי שיהיה לי דוד בשם סבוני שייקחני אל הים הדרומי, וטלפון כיס, מי שמע על טלפון כיס? אריך קסטנר שמע גם שמע. חוץ מפרנץ מולנאר הוא היה הסופר האהוב עלי. הקראתי מדי ערב לבנותי הקטנות את סיפוריו, התגלגלנו מצחוק למשמע הרפתקאותיו של דני בים הדרומי והזלנו דמעה למקרא תלאותיהם של הילדים העניים שאת גורלם תיאר ב"אמיל והבלשים" ו"פצפונת ואנטון". לימים נסעתי לתקופה ארוכה לאסתאנבול. בנותי הגדולות כבר היו האחת סטודנטית והשנייה חיילת, ורק רקפת הקטנה בת האחת עשרה באה עמי לאסתאנבול הגדולה. אני נסעתי חודשיים לפניה, והיא הגיעה לבדה עם תיק בצורת דובי פנדה מלווה על ידי השגריר התורכי ורעייתו. הוא טען שהוא זוכר שנתן לה ויזה, אבל לא לדובי, אבל הוא התרצה לבסוף להרשות לדובי להיכנס לאסתאנבול המעטירה... בכל מקרה, מאחר וידעתי שהיא תהיה עמי שנה תמימה בארץ שאת שפתה לא ידעה ובה לא הכירה איש או אישה, שלחתי לפני שלוש תיבות ספרי ילדים לכתובת של חברה. התיבה הראשונה הגיעה לפני, והחברה שלחה את נער השליחויות של המשרד שלה אל מחסני המכס בטופח'אנה והוא הביא את הסחורה בלא שום בעייה. אבל כאשר הגיעה התיבה השנייה ואני כבר הייתי באסתאנבול, פקידי המכס דרשו לראות מי אני. נסעתי לשם עם חברתי. טופח'אנה היה בתקופה העות'מאנית בית חרושת לאבקת שריפה. היום זהו מחסן מכס אדיר ממדים שההתמצאות בו לא פשוטה, אבל אחרי שמצאנו דרכנו בין הררי החבילות והגענו אל מוסטפה, הפקיד שרצה לראותני, התברר שהוא ממש לא ידידותי. הוא פתח את החבילה ומצא שם ספרים בשפה שלא הבין, והיה חשדני ביותר. פסק דינו היה שהוא ישלח את הספרים לשב"כ באנקרה שיגידו אם אין הספרים הללו מזיקים לבטחונה של תורכיה. הבנתי שברגע שהספרים יסעו לאנקרה הם לא יחזרו משם, והסברתי לו שיש לי ילדה קטנה והיא מאד בודדה כאן בעיר הגדולה ואילו ספרי ילדים בלתי מזיקים. הוא התרכך מעט אבל לא השתכנע. לפתע עלה במוחי רעיון. "יש לך ילדים?" שאלתי, "נו בטח" ענה מוסטפה, מגלה סימני ריכוך נוספים. "אתה מכיר את אריך קסטנר?" שאלתי, "ברור" ענה מוסטפה. "זהו הסופר האהוב על בני!" "זהו", אמרתי למוסטפה, "ישנו הצייר הזה וולטר טריר שאיוריו מקשטים את כל ספריו של קסטנר בכל השפות, הנה ראה נא, זהו הספר על פצפונת ואנטון!". מוסטפה נכנע . מה זה נכנע? הוא טיפל בכל שבעים ושבעה הטפסים שהיה צריך למלא, הכין לי כוס תה, סיפר לי על שלושת בניו, הזמין לי מונית אל שער הטופח'אנה וסיבל את החבילה אל המונית. כאשר הגיעה החבילה השלישית, כל בית המכס קיבל את פני במאור פנים: "הפרופסור מישראל עם הילדה הקטנה והספרים של אריך קסטנר".. כן , כי כך, אריך קסטנר חיבר ביני לבין גדוד המוכסים התורכיים: "יש המון ספרים בעולם, ועל רובם אפשר לוותר, אבל ספרי קסטנר שייכים לנכסים האמיתיים של התרבות האנושית, אותן אבני-דרך שאם אתה פוסח עליהן, נשארים לך חורים שחורים באישיות, ברקמה האנושית, בהבנת טבע האדם"(יהודה אטלס בראיון לאילת נגב, ידיעות אחרונות, 31.10.2003).

מלחמת העולם הראשונה עשתה על קסטנר רושם עמוק והוא היה לפציפיסט מושבע. דא עקא במקום ובזמן שבו חי פציפיזם הייתה מילה גסה מאד. בעלות הנאצים לשלטון נשרפו ספריו באוטו דה פה הגדול בשנת 1933. קריאתם נאסרה בגרמניה, והוא סולק מאגודת הסופרים הגרמנים בעוון "פעילות קומוניסטית רדיקלית". בשנת 1934 גם נעצר פעמיים על ידי הגסטפו ושוחרר. הוא נשאר כל תקופת המלחמה בברלין כאשר ספריו מתפרסמים בשוויץ וזוכים להצלחה מחוץ לגרמניה. בספרים שהתפרסמו בתקופת המלחמה אין זכר למאורעות התקופה, ליל הבדולח או גירוש יהודי ברלין. ב-1941 אף כתב תסריט לסרט על הברון מינכהאוזן, לרגל חגיגות 25 שנה לקולנוע הגרמני, בהזמנה מפורשת של פריץ היפלר, עוזרו של שר התעמולה יוזף גבלס. קסטנר נימק את הישארותו בגרמניה בכך שחש שעליו לעשות כל מה שהוא יכול לעשות בתוכה ולא להימלט כפחדן.

הספר שמביאני אל הבלוג של לאה הוא אחד מן הספרים הבודדים שקסטנר כתב למבוגרים. זהו עיבוד לספר שיצא בשנת 1931 בשם "פביאן", כשמו של אחד מגיבורי הספר. הספר צונזר וקוצץ כנראה גם על ידי המחבר שחשש שהמקור יהיה בלתי ניתן לעיכול בעת פירסומו. Der Gang vor die Hunde הוא שמו המקורי שממנו תרגמה אילנה המרמן את הנוסח שמובא לפנינו על ידי ספריית פועלים. תרגום שמו המקורי של החיבור הוא "ההליכה לפני הכלבים". מודה ומתוודה ששברתי את ראשי מה עניין נושא הספר לכלבים, עד אשר מצאתי בחנות אינטרנטית למזון כלבים הסבר מפורט איך לטייל עם כלב: "במהלך הטיול עליכם לתפוס את תפקיד מנהיג הלהקה ולקבוע את מהלך הטיול. הליכה לפני הכלב במהלך הטיול היא סימן להיותכם המנהיגים. הקפידו על כך בתחילת הטיול ותגמלו את הכלב כאשר הולך נכון. בהמשך, גם אם הכלב הולך לפניכם, אך אינו מושך אתכם לאן שהוא רוצה, הרצועה אינה מתוחה, הטיול מתנהל בצורה רגועה ואתם חשים שהשליטה על הטיול בידיכם, המצב תקין". הכלבים הם גיבורי הספר, פביאן ולאבודה חברו, המסמלים גרמניה הומנית . ההולכים לפניהם הם ברייטקופף מנהל משרד הפרסום בו עובד פביאן, מול המיליארדר, תעשיין הקולנוע המפורסם אדווין מקארט, וונצקאט חבר "קסדת הפלדה", הם המובילים את גרמניה של רפובליקת ויימאר, הם המוליכים את הכלבים אל לב המאפלייה. הספר הוא סיפור ידידותם של לאבודה בן העשירים ושל פביאן בן למשפחה מן המעמד הבינוני שעשתה מאמץ עצום להעניק לו השכלה. לימודיהם והשכלתם של השניים מובילים אותם למבוי סתום. פביאן מסיים בתור קופירייטר במשרד פרסום שמפרסם סיגריות, ולאבודה משתדל לברר מדוע עבודת הדוקטור שלו עדיין לא זכתה להכרה. קסטנר מתאר את היגררותם אחר הכוחות שמובילים אותם אל קיצם בתור שחייה בים של סחי ומאוס של מין מעוות העומד למכירה למרבה במחיר כמו גם כל רגש אנושי. לאבודה מנסה להציל את אירופה בהלכו מכנס סוציאליסטי אחד אל משנהו. פביאן צופה מן הצד. הוא יודע שלאירופה אין תקנה: "לעמוד מאחורי הגדר, לצפות ולהתייאש לשיעורין. אירופה יצאה להפסקה גדולה [...] היבשת הזקנה לא תגיע ליעדה" (עמ' 35). לאבודה מתאבד לבסוף, עוזרו של מנחהו בדוקטורט גורם לו לחשוב שעבודתו נדחתה, החוגים הסוציאליסטיים שבהם הסתופף סילקו אותו מתוכם, ואהובתו נמצאה מתעלסת עם חברתה בהילולה רבת משתתפים. הוא מסביר לפביאן: "אל תכעס עלי, ידידי הטוב. אני מסתלק. אירופה תתקיים הלאה או תחרב גם בלעדיי. היא לא זקוקה לי. אנו חיים בתקופה שבה הסחר מכר הכלכלי אינו משנה כלום, הוא רק יזרז או יעכב את ההתמוטטות. אנו עומדים באחת מנקודות המפנה הנדירות בהיסטוריה שבהן נחוץ לכונן השקפת עולם חדשה, כל דבר אחר הוא חסר תועלת" (עמ' 158-159). פביאן שמאבד את מקום עבודתו מתאבד בעקבותיו. הוא רואה ילד קטן קופץ אל מותו מגשר על הנהר וקופץ בעקבותיו למרות שאיננו יודע לשחות.

בקראנו את הספר מנקודת הזמן שבה אנו יודעים כל מה שהתרחש אחרי 1931, קשה שלא להתייחס לכך שקסטנר ניחן בראייה נבואית. במהלך הרפתקאותיו הוא נותן מקלט בדירתו לממציא זקן שבני משפחתו מנסים לכלאו בבית חולים לחולי נפש כדי להשתלט על המצאותיו וכספו. לילה אחד פביאן חולם חלום, במהלכו שואל אותו הממציא הזקן: "כבר ראית את המכונה שלי?" הוא אחז בידו של פביאן והוליך אותו החוצה דרך מסדרון שדלק בו אור ניאון. מכונה גבוהה כמו הקתדרלה של קלן התנשאה מולם. לפני המכונה עמדו פועלים חצי עירומים, חמושים באתים, וגרפו מאות אלפי ילדים קטנים אל דוד ענקי שאש אדומה בערה בו. "בוא אל הקצה האחר", אמר הממציא. הם נסעו על מסילות נעות וחצו את החצר האפורה. "הנה, אמר הזקן והצביע לאוויר. פביאן הביט למעלה. מימרי בסמר לוהטים ענקיים ירדו למטה. התהפכו אוטומטית ופרקו את תכולתם על מראה אופקית. התכולה היתה תכולה חיה. גברים ונשים... "מאה אלף ביום", הסביר הממציא."ועם זה צימצמתי את שעות העבודה והנהגתי שבוע עבודה של חמישה ימים״.

"כולם משוגעים?" "זו שאלה של מינוח", ענה הממציא. (עמ' 123).

אנשי רוח אמיתיים רואים רחוק. רואים שקוף.