חגי קמרט, סופר, משורר וצייר
האם בלעם באמת יעץ להחטיא את ישראל בבנות מואב?
כיצד מקורות המקרא מציגים את בלעם באופן המעמיד בספק את תווית 'בלעם הרשע' שניתנה לו בחז"ל?
בלעם: נביא הגויים אוהד עם ישראל?
מבוא
בספרות חז"ל רווחת לרוב הבחנה חדה וחד-משמעית בין הטוב לרע, בין הצדיק לרשע. כך הוגדר עֵשָׂו כ"רשע", וכך הדביקו חז"ל את התואר "רשע" גם לבלעם. אך האומנם כך הם פני הדברים?
במאמר ובספר שפרסמתי בעבר, הראיתי כי עֵשָׂו לא היה רשע – ויתרה מכך, המציאות המקראית הראתה תמונה הפוכה. כעת ברצוני לבחון על פי מקראות התורה עד כמה מוצדק לכנות בשם "רשע" את בלעם – אחד מנאמני ה' הגדולים ביותר מקרב גויי הארץ המוכרים לנו במקרא.
עיקר סיפורו של בלעם מופיע בספר במדבר (פרקים כ"ב–כ"ד), ומות נזכר בבמדבר ל"א, ח. מעבר לכך, פרשת בלק ובלעם מוזכרת במקומות נוספים במקרא. במאמר זה אסקור תחילה את הפרשה העיקרית (פרשת בלק), ולאחר מכן את האזכורים הנוספים של בלעם במקרא. אתייחס אליהם תוך הסקת מסקנות, ויחד נבחן את מעשי האיש על מאזני החקירה: האם תכריע הרשעות את הכף, או שמא להפך – התנהלותו החיובית ויחסו המכבד לישראל יכריעו לזכותו?
הפרק האחרון יוקדש למסקנות והמלצות לגבי הפרשה, וכיצד מומלץ לקוראים לקרוא אותה ולהתייחס אליה.
א. סקירת סיפור המעשה של בלעם בפרשת בלק
מבוא לפרשה
הדיון מתמקד בסיפור המעשה כפי שהוא מופיע במדבר כ"ב, ב' עד פרק כ"ה, ט'. המטרה היא לערוך סקירה מדוקדקת ומהימנה לפי המובא בתורה, להבין את התכנים במגוון היבטים ולהסיק מסקנות. הקו המנחה אותנו הוא שהתורה היא דרך חיים ואין בה מילה מיותרת – כל מילה נכתבה בשום שכל ובכוונה ברורה. הדיון במאמר לא יתמקד בפרשה כולה, אלא בדמותו של בלעם ובפועלו.
אופייה הכללי של הפרשה
פרשת בלק היא פרשה תמוהה וחריגה. יתרה מזו, כבר שמה מעורר תהייה: היא נקראת "פרשת בלק", אף על פי שהדמות הפעילה והמרכזית בה היא בלעם. הפרשה שונה בתכלית השינוי מפרשות אחרות בתורה, ומפרשים רבים במרוצת הדורות הפכו והפכו בה והציעו לה תירוצים ופירושים שונים.
שני אלמנטים בולטים בה במיוחד:
עניין הקללה והברכה.
עניין הניסים והמגיה: העירוב בין ריאליה למאגיה.
האווירה הכללית בפרשה משקפת עולם של אמונות עממיות, שכולן מתנקזות בסופו של דבר אל נתיב אחד: האמונה בכוחו המוחלט של האל.
כאשר בלק בן ציפור מלך מואב קורא לבלעם בן בעור לקלל את ישראל, עולים שני דברים:
התפיסה העממית בדבר כוחה של הקללה: האמונה כי קללת אדם את רעהו יכולה להתממש, אפילו כשמדובר בעם שלם. המקור לתפיסה זו נעוץ אולי בעובדה המצוינת בספר בראשית, כי אלוהים ברא את עולמו בדיבור ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים..."). כלומר, קים כוח בלתי נתפס בעצם הדיבור. ואם לאל יש כוח עוצמתי לברוא עולם ומלואו, אולי קיים כוח מסוים גם בדיבורו של נביא או איש שהשכינה שורה עליו?
מעמדו של המקלל/המברך: בלעם נתפס כמעין נביא, קוסם או מכשף. מכך שמלך מואב קורא דווקא לבלעם, ניתן להסיק כי היה מדובר במעמד של בעלי מקצוע בתחום זה, ובלעם התפרסם בזכות הצלחותיו.
האמונה העממית בכוחה של הקללה מייצרת גם אפקט פסיכולוגי: מי שמאמין בקללה, עלול להיפגע ממנה תודעתית. מכל מקום, האדם נוטה להאמין בקללות, בעין הרע ולעתים אף בשדים ורוחות.
סקירת האירועים
ספר במדבר (פרק כ"ב) פותח ברקע של פחד: בני ישראל עלו מארץ מצרים, נחלו הצלחות בכיבושיהם ועתה הם חונים בערבות מואב. בלק מלך מואב חושש כי ישראל יעלו על ארצו ויכבשוה. על כן הוא שולח שליחים אל בלעם, היושב בפתור אשר על נהר פרת בארם נהריים, כדי שיבוא לקלל את העם:
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ, לֵאמֹר: הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כ"ב, ה').
עניין המרחק והפחד
המרחק ממוֹאָב ועד פְּתוֹר שעל נהר פרת (באזור כרכמיש של ימינו) נע בין 600 ל-640 קילומטרים. בתקופת המקרא, מסע כזה נמשך כשלומם עד ארבעה שבועות לכל כיוון. שליחת משלחת למרחק כה רב כרוכה הייתה בסיכון עצום: עד שהשליחים יגיעו ויחזרו עם בלעם, ישראל עלולים היו לתקוף את מואב.
נכונותו של בלק לקחת סיכון זה מוכיחה עד כמה עמוק היה פחדו ועד כמה האמין בכוח הקללה. חרדתו ניכרת גם במבנה תחבירי של דיבור חפוז ונסער: "הִנֵּה עַם יָצָא... הִנֵּה כִסָּה..." – השמטת ו' החיבור במילה "הנה" השנייה (תופעה בלשנית הנקראת אסינדטון) מעידה על בהלה. בלק אומר לבלעם: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". מניין ידע בלק? ככל הנראה משמועות וממוניטין שיצאו לבלעם באזור מגוריו ובארץ כנען.
הפנייה הראשונה והתשובה
שליחי בלק – "זקני מואב וזקני מדין" שקסמים בידם – מגיעים לבלעם. בלעם מבהיר להם כי ה' מתגלה אליו בלילה, ולכן עליהם להמתין לבוקר לקבלת תשובה. בחזון הלילה, בלעם מתאר לה' בדיוק נמרץ מי הגיעו ומה מבוקשם. ה' פוקד עליו באופן חד-משמעי: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא".
בלעם מוסר לשרים את סירוב האל, והם חוזרים למואב. בלק אינו מוותר ושולח משלחת שנייה – שרים רבים ונכבדים יותר, ומבטיח לבלעם כי יכבד אותו מאוד ויעשה כל אשר יבקש.
תשובתו של בלעם למשלחת השנייה היא מפתחות להבנת דמותו:
"וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (במדבר כ"ב, י"ח).
פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל (בעקבות רש"י) טוענת שבדברים אלו נחשפת חמדנותו של בלעם – בעצם העובדה שהוא מזכיר "בית מלא כסף וזהב". אולם לדעתי, אין כאן חמדנות כלל. בלק כבר הבטיח למלא כל משאלה שלו; לו חפץ בלעם בכסף וזהב, היה דורש זאת ומקבל. הציור של "מלא ביתו כסף וזהב" הוא הלשון הגזמה (היפרבולה) שנועדה להבהיר שגם תמורת ההון הגדול בתבל – לא ימרה את פי ה'.
הניסיון השני וסיפור האתון
הפעם אומר אלוהים לבלעם: "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים – קוּם לֵךְ אִתָּם, וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה".
רש"י מפרש שההיתר ניתן מכיוון שבלעם משתוקק ללכת. אולם יש לשאול: מה השתנה בעמדת האל?
בפעם הראשונה הסביר בלעם לה' את כוונת בלק לקלל ולהילחם בישראל. בפעם השנייה, ה' מחליט להשתמש בבלעם ככלי וכחרב מול אויבי ישראל – ה' הופך אותו לשליחו הרשמי.
ואולם, מיד לאחר מכן נכתב:
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא..." (במדבר כ"ב, כ"א–כ"ב).
מדוע כועס ה', אם הוא עצמו אישר לו ללכת?
לדעתי, המפתח טמון במילים "וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב". בלעם נשלח כמייצג וכשליח של ה'. מן הראוי היה שילך בנפרד, במרחק מה מכובד, ולא כחלק אינטגרלי מתוך משלחת שרי מואב. הכעס האלוהי מתעורר על הערבוב בין קודש לחול.
כדי ליצור את ההפרדה הזו, ניצב מלאך ה' בדרך. האתון רואה את המלאך וחרבו שלופה בידו, וסוטה מהדרך. בלעם מכה אותה שוב ושוב. מדוע הוא מכה אותה? מפני שהוא סבור שהיא מעכבת אותו במילוי שליחותו האלוהית. הוא אינו רואה את המלאך, וברצונו העז להתקדם – הוא מכה אותה. רק לאחר שהאתון נעצרת לגמרי ונוצר פער פיזי בין בלעם לבין שרי מואב שהתקדמו – פוקח ה' את עיני בלעם לראות את המלאך.
בלעם מבין ששגה, מתוודה ומציע לשוב לביתו: "חָטָאתִי... וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי". אך המלאך מורה לו להמשיך – אך מקפיד: "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים, וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (כעת ההפרדה הפיזית והמעמדית כבר נוצרה).
המפגש עם בלק והברכות
כאשר בלעם מגיע אל בלק, הוא מבהיר לו מיד את גבולות גזרתו:
"הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ, עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה? הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי – אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (כ"ב, ל"ח).
בלעם אינו מדבר על כשפים, אוב או קסמים, אלא אך ורק על ציות מוחלט לאל.
בכל תחנה מתרחש טקס חוזר: בלעם מבקש לבנות שבעה מזבחות ולהקריב שבעה פרים ושבעה אילים (המספר 7 הוא מספר טיפולוגי מרכזי). ה' נגלה אליו ושם דברים בפיו. תחת לקלל – בלעם מברך.
בלק זועם: "מֶה עָשִׂיתָ לִי? לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ!"
בלעם עונה בעקביות: "הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי – אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר".
גם כאשר בלק מעביר אותו למקום אחר (שדה צופים, ראש הפסגה), בלק עצמו כבר מתחיל להבין את הדינמיקה ושואל: "מַה דִּבֶּר יְהוָה?". בלעם מברך שנית. בלק מנסה פעם שלישית ומקווה: "אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם".
בשלב זה בלעם אינו פונה עוד אל נחשים וכשפים, אלא מביט אל המדבר, רואה את ישראל שוכן לשבטיו, ומבטא את אחת הברכות היפות ביותר במקרא – ברכה שנכנסה אל סידור התפילה שלנו:
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל! כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" (במדבר כ"ד, ה'–ו').
בלק סופק את כפיו בזעם ומשלח את בלעם ללא שכר. בלעם משיב לו שוב את תשובתו הידועה, ומקנח בנבואה על אחרית הימים ועל מפלת מואב ושאר העמים. הפרשה מסתיימת בפסוק: "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ, וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" (במדבר כ"ד, כ"ה).
סיפור הזנות בבעל פעור (פרק כ"ה)
מיד לאחר סיום נבואות בלעם וחזרתו למקומו, נפתחים הדברים בפרק כ"ה:
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (במדבר כ"ה, א').
הניגוד חריף ומזעזע: לאחר השבחים העצומים שהרעיף נביא הגויים על ישראל והפגנת ציdirection נאמנה לדבר ה', העם מדרדר לשפל מוסרי ודתי. הכתוב מציין כי העם החל לזנות – כלומר, היוזמה הראשונית מתוארת כחטא של בני ישראל עצמם, שנגררו לעבודה זרה לבעל פעור.
בשל חטא זה ניתך עונש כבד, ומגפה מפילה 24,000 איש בישראל, עד שפינחס בן אלעזר עוצר אותה במעשה קנאות.
בסיום הפרשה מופיע הציווי האלוהי:
"צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר..." (כ"ה, י"ז–י"ח).
לפי פסוקי הסיכום בפרק כ"ה, מי שזמם בנוכלות לפגוע בישראל ולהדיחם לעבודה זרה הן המדייניות והמדיינים עצמם. שמו של בלעם אינו מוזכר כלל בכל פרק כ"ה!
ב. סקירת אזכורים משניים של בלעם במקרא
כדי לבחון כיצד נתפס בלעם בהמשך המקרא, נסקור את כל האזכורים האחרים שלו:
1. דברים כ"ג, ה'–ו'
"...עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם... וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר... לְקַלְלֶךָ. וְלֹא אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה..."
ניתוח: הטקסט מזכיר את מעשהו הנתעב של בלק ששכר את בלעם. בלעם עצמו אינו מתואר כרשע, אינו מואשם בהחטאת העם בבנות מדין, ולא בפרת צו ה'.
2. יהושע כ"ד, ט'–י'
"וַיָּקָם בָּלָק... וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם... לְקַלֵּל אֶתְכֶם. וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם, וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ".
ניתוח: יהושע מדגיש את הצלת ה' את העם. בלעם נקרא לקלל אך בפועל ברך. גם כאן אין שום הוקעה של בלעם כרשע או כמסית.
3. מיכה ו', ה'
"עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר... לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה".
ניתוח: הנביא מיכה מציג את תשובת בלעם לבלק כדוגמה לצדקת ה': בלק יעץ לקלל, ובלעם ענה לו שהוא מחוייב אך ורק לדבר ה'. אין כאן זכר לגנאי כלפי בלעם.
4. נחמיה י"ג, ב'
"...וַיִּשְׁכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ, וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה".
ניתוח: תמצית הסיפור על פי האמור בספר דברים – בלעם נשמע לה' וברך את העם.
5. הושע ט', י'
"...הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת..."
ניתוח: הושע מוכיח את העם על חטא בעל פעור וכפיות טובתם כלפי ה'. שמו של בלעם אינו נזכר כלל.
6. במדבר ל"א, ט"ז (המקור החריג)
בפרק ל"א, בעת המלחמה במדין ומות בלעם (פסוק ח'), משה כועס על ראשי הצבא שהיוציאו את הנשים הצרורות בחיים, ואומר:
"הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה" (במדבר ל"א, ט"ז).
דיון ביקורתי בפסוק זה:
תמיהה עצומה עולה כאן: כיצד הנביא שרק עתה ברך את ישראל בברכות הנשגבות ביותר, והפגין נאמנות מוחלטת לה', יעץ פתאום עצה זדונית להכשיל את העם בזנות ובפולחן אלילי?
היעדר תיעוד בזמן אמת: הסיפור בפרקים כ"ב–כ"ד הסתיים בכך שבלעם חזר למקומו. שום עצה כזו לא תועדה בטקסט עצמו.
ניתוח טקסטואלי: הביטוי "בִּדְבַר בִּלְעָם" נראה כפרשנות מאוחרת או כתוספת עריכתית (אולי מאסכולה משנה-תורתית / דויטרונומיסטית), אשר ביקשה להסביר בדיעבד את המגפה הנוראה בשיטין דרך תלייתה בדמותו של בלעם.
הטלת אשמה קולקטיבית: בפרק כ"ה התורה מאשימה את העם עצמו ("וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר"). חז"ל, בעקבות הפסוק היחיד בפרק ל"א, בחרו להעביר את האשמה כולה מתוך העם אל גורם חיצוני – בלעם.
קושי תחבירי: הביטוי "בִּדְבַר בִּלְעָם" עמום מאוד – למי אמר? מתי? היכן? סביר להניח כי הנוסח המקורי של הפסוק היה: "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר...", והמילים "בדבר בלעם" השתרבבו פנימה במועד מאוחר יותר.
ג. יחס חז"ל לבלעם מול פשט המקרא
כאשר מתבוננים בטקסט המקראי כפשוטו, מגלים פער אדיר בינו לבין תדמיתו של בלעם בספרות חז"ל:
| המדד | פשט המקרא | פרשנות חז"ל |
| תואר/כינוי | נביא, עובד ה', איש רוח ("נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם") | "בלעם הרשע", "קוסם" |
| נאמנות לה' | "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהָי" | צביעות, כפייה אלוהית בלבד |
| יחסו לישראל | משבח ומהלל ("מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב") | אכול שנאה, מחפש דרכים להשמיד |
| החטאת העם | היוזמה בפרק כ"ה היא של העם והמדיינים | בלעם הוא האדריכל והמסית הראשי |
חז"ל הפכו את בלעם לסמל הרשעות. במשנה אבות (פ"ה, מ"ט) נערכת הנגדה חריפה בין אברהם אבינו לבלעם הרשע:
"כל מי שיש בו שלושה דברים הללו – מתלמידיו של אברהם אבינו: עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה. שלושה דברים אחרים – מתלמידיו של בלעם הרשע: עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה".
כשם שעשו חז"ל לדמותו של עֵשָׂו (בהשלכת כל מרירותם על רומא והנצרות), כך עשו גם לבלעם. הם הפכו אותו לאבטיפוס של נביא השקר והרשע. אף בתלמוד הבבלי (סנהדרין ק"ה ע"א) הגיעו הדרשות לכדי תיאורים גרוטסקיים של יחסים פסולים בין בלעם לאתונו.
הניסיון לשלב את פרשת בלק בקריאת שמע
עדות מדהימה להערכה העצומה שה הייתה לחז"ל עצמם כלפי ברכות בלעם מופיעה במסכת ברכות (י"ב ע"א):
"בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה? מפני טורח ציבור".
החכמים ביקשו לכלול את פרשת בלק בתפילת היום-יומית בשל הפסוק: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (במדבר כ"ד, ט') – פסוק המקביל היטב לרעיון של "בשוכבך ובקומך". הסיבה היחידה שפרשה זו לא נכנסה לקריאת שמע הייתה אורכה (104 פסוקים) והרצון שלא להכביד על הציבור. עובדה זו מוכיחה כי בגרעין העמוק, הוכרה עוצמתן וקדושתן של ברכות בלעם.
ד. הטיעון בלשני: הערת הביבליה הבראיקה ותקופת השבי
בניתוח הטקסטוס-רצפטוס והערות המלומדים בBiblia Hebraica, עולה הדיון בביטוי היחידאי "לִמְסָר מַעַל" (במדבר ל"א, ט"ז):
השורש מ.ס.ר בהקשר זה מופיע במקרא פעמיים בלבד (גם בפסוק ה': "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל").
בתרגום השבעים (Septuagint) ובתרגומים שומרוניים, הביטוי תורגם במשמעות של "להסית", "למרוד" או "לגרום לעזיבה".
מעמד השבויות: "הַחֲיוּ לָכֶם"
יש הבדל תהומי בין שני מצבים המתוארים במקרא:
חטא בעל פעור (פרק כ"ה): פיתוי יזום, עבודה זרה, פריקת עול וזנות ללא מסגרת.
השבויות במלחמת מדין (פרק ל"א - "הַחֲיוּ לָכֶם"): נשים שנשבו במלחמה, חסרות אונים, המנותקות לחלוטין מסביבתן האלילית. היתר הלקוח שלהן ("החיו לכם") מיועד לעבדות/שפחות, או לנישואין כדת וכדין לאחר תהליך גיור והסרת הסממנים האליליים (כפי שמפורט בחוק "אשת יפת תואר" בדברים כ"א).
במלחמת מדין לא קיימת עוד סכנת התבוללות אלילית, שכן השבויות נטמעות בתוך המחנה הישראלי תחת תרבותו.
מסקנות והמלצות לקורא
לעיתים מזומנות, על בסיס פסוק יחיד בתורה שמתפרש לפי עניות דעתו של פרשן או דרשן, קובעים חז"ל הלכות או מתווים תפיסות עולם דורות קדימה.
כך למשל, מהפסוק "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר ט"ז, ל"ט), המדבר במקורו בצורה חד-משמעית על איסור פנייה לאלילים אחרים, גזרו חז"ל הרחקות רבות בתחום הצניעות.
כיוצא בזה קרה בפרשתנו: על סמך פסוק בודד ותמוה בפרק ל"א, ט"ז ("בִּדְבַר בִּלְעָם"), חרצו חז"ל את דינו של בלעם לדיראון עולם כ"אבי הרשעות", תוך התעלמות מוחלטת מכך שבגוף הפרשה (פרק כ"ה) נאמר במפורש כי בנות מואב והעם עצמו הם שפעלו, ללא זכר לבלעם.
שורת הסיכום
לאור הניתוח המקיף של פשט המקרא:
בלעם מוצג במקרא כאיש אלוהים, נביא אמת של הגויים, הנאמן לה' בצורה פנומנלית ואינו נכנע ללחצים, לכבוד או להון רב.
ברכותיו לישראל הן מן הנשגבות והטהורות שנאמרו על העם במקרא, וחלקן הפכו לנכסי צאן ברזל של התפילה היהודית.
גם אם נניח (על פי הדרש) כי מעד בשלב מאוחר יותר, אסור להתעלם מגודל שליחותו האלוהית ומנאמנותו.
לפיכך, על פי הפשט, מן הראוי לזכות את בלעם ולראות בו נביא אוהד וישר, ולא "רשע".
את חתימת הדברים נביא מדברי המהר"ל מפיו של הרב אורי שרקי:
כאשר בלעם אומר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב", ישראל שרויים בשיטין במצב ירוד. ובכל זאת, ברכת בלעם גדולה אף מברכת משה; משה ויעקב הוכיחו את השבטים בברכותיהם, ואילו בלעם אינו מוכיח – הוא רואה את העם מלמעלה, במבט כולל ושלם. בלעם, כשמו כן הוא: "בלא-עם" – איש שאין לו עם, אך יש לו ראייה אלוהית רחבה על הכלל.
את ההכרעה הסופית – האם לראות בבלעם רשע או נביא דגול – אני משאיר בידיו של הקורא הנבון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.