איסורי כילאיים ושעטנז - ויקרא יט, יט; דברים כב, ט-יא

 ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

🛑 איסורי כילאיים ושעטנז 🛑

 ויקרא יט, יט; דברים כב, ט-יא

המאמר במצגת - כאן

הכתוב להלן עוסק באיסורי כלאיים ושעטנז כפי שהם מופיעים בספר ויקרא ובספר דברים, תוך ניתוח ההיבטים הלשוניים, ההלכתיים והפרשניים של המצוות הללו. הוא דן בשלושת תחומי איסורי הכלאיים – בעלי חיים, צמחים ובגדים – ומסביר את משמעות המילה 'כלאיים' ואת המונח 'שעטנז', כולל הצעת חכמי המשנה לשעטנז כראשי תיבות של תהליכי עיבוד הבד. כמו כן, הוא מציג פרשנויות שונות למקור האיסור, החל מ"גזרות מלך" (חוקות שאינן מנומקות) ועד לשמירה על סדרי הבריאה, ובוחן את צמצום האיסורים בין המקורות בויקרא ובדברים. לבסוף, מביא עדויות על בגדי כהונה ששילבו צמר ופשתן ומצטט עדויות ארכיאולוגיות המעלות שאלות על הפער בין הנורמה המקראית לפרקטיקה החברתית.

בויקרא יט, יט כתוב:
אֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ:
בְּהֶמְתְּךָ לֹא-תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם,
שָׂדְךָ לֹא-תִזְרַע כִּלְאָיִם;
וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.

הפסוק מציג שלושה איסורי כלאיים המקיפים תחומי חיים שונים: עולם החי (אין להרביע שני מינים של בעלי חיים), עולם הצומח (אין לזרוע זריעת כלאים), ועולם היצירה האנושית (אין ללבוש או להתכסות בבגד 'כלאים שעטנז'). מילת כִּלְאַיִם משובצת בכל אחד משלושת האיסורים. המילה מציינת צירוף או ערבוב של שני מינים שונים שאינם מתאימים או שאינם צריכים להתערבב. השורש המשוער שלה הוא כ-ל-א (כמו ב"כלא" – עצר, הגביל, סגר), כאילו מין אחד ׳כלוא׳ בתוך מין אחר.

באיסור השלישי, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ, בא הצירוף ׳כלאים שעטנז׳. מילת 'שעטנז' זרה ללשון העברית ומקורה לוט בערפל. הוצעו השערות שונות לגבי מוצאה, ביניהן אפשרות של שאילה מהלשון המצרית. בויקרא יט, יט, המילה משמשת לכאורה כמילה נרדפת או מבהירה לצירוף הלשוני 'בגד כלאים‘.

חכמי המשנה (מסכת כלאיים ט, ח) דרשו את 'שעטנז' כנוטריקון (ראשי תיבות) של שלוש מילים המציינות את תהליכי היצירה של הבגד:

שׁוּעַ - מסורק/מוחלק

טָווּי - טווי

נוּז - שזור/ארוג

לפי דרשה זו, האיסור חל רק על חומרים שעברו את כל תהליכי העיבוד והחיבור יחד, ולא על צמר ופשתן גולמיים או מעובדים חלקית. דרשה זו משקפת את הגישה ההלכתית-טכנית שביקשה להגדיר במדויק את תחולת האיסור.

בעברית המודרנית, מילת "שעטנז" השתרשה ככינוי מטאפורי לעירוב של מין בשאינו מינו או לתערובת של דברים שונים ומנוגדים שאינם מתאימים יחד. שימוש זה משקף את המעבר של מונח הלכתי-פולחני ספציפי לביטוי תרבותי רחב המבטא חוסר התאמה או ערבוב בעייתי.

איסורי הכלאים בויקרא יט מאופיינים כ'חוקות', מונח המציין מצוות שטעמן אינו מפורש בתורה. רש"י בפירושו לפסוק כותב שאלו חוקות שהן 'גזרות מלך' (=ה׳), איסורים הנובעים מהרצון האלוהי החופשי ושעל כן אין לחפש להם הנמקות רציונליות. תפיסה זו מבטאת גישה פידאיסטית, המדגישה את ערך הציות ללא תלות בהבנה אנושית.

פרשנות רווחת בקרב מפרשים מימי הביניים והמודרניים רואה באיסור הכלאיים ביטוי לרצון לשמור על סדרי הבריאה וגבולות המינים שקבע הבורא. פרשנות זו מתבססת על הקשר הטקסטואלי בין ויקרא יט, יט לתפיסת הבריאה בבראשית א, שבה נאמר עשר פעמים(!) שהבורא ברא כל דבר 'למינו' (בראשית א, יא-יב, כא, כד-כה). לפי גישה זו, איסור הכלאים מהווה איסור על ערבוב מין שבאינו מינו, משום שהוא מפר את המיון והבידול שבטבע ואת ההפרדה בין בריאות שונות וזנים שונים שקבע הבורא. עם זאת, יש לציין שטעם זה מסביר באופן משכנע את האיסור הראשון (הרבעת בהמה), אך קשה ליישמו על שני האיסורים הבאים בעקבותיו - זריעת כלאיים ולבישת שעטנז.

בדברים כב, ט-יא נאמר:

לֹא-תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן-תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם.

לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר יַחְדָּו.

לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו.

הפסוקים בדברים מצמצמים את תחולת האיסורים בהשוואה לכתוב שבויקרא: במקום 'שדה' - 'כרם'; במקום הרבעת בהמה - איסור חרישה בשור ובחמור; ובמקום 'בגד' באופן כללי, בגד העשוי מאריג העשוי מ'צמר ופשתים יחדו'. הצמצום המשפטי מעלה שאלות פרשניות לגבי היחס בין שני המקורות (בויקרא ובדברים) ולגבי תחולת ההלכה בפועל.

הכהנים נהגו ללבוש בעת שירותם במקדש בגדים העשויים בחלקם מצמר צבוע - 'תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן' - ומפשתים - 'שֵׁשׁ', כלומר מאריגים המשלבים צמר ופשתים (שמות כו, א, לא; כח, א-ה; לט, ח-כא ועוד). גם הפרוכת והיריעות הפנימיות של המשכן היו עשויות מתערובת זו.

יוסף בן מתתיהו (פלביוס יוספוס) בספרו "קדמוניות היהודים" (ד, ח, יא) הסביר שהאיסור על בגדי שעטנז חל רק על אנשים שאינם משמשים בקודש, כדי להבדיל בין קודש לחול ולשמור על ייחודו של תחום המקדש.

יעקב מילגרום מרחיב גישה זו ומציע הבנה מערכתית של תפקיד הכלאיים: כלאיים מאפיינים את קדושתו של תחום הקודש ושל המוסמכים להיכנס אליו או לשרת בו. אבל לעם אסור לחצות את גבולותיו, ובדומה לכרוב השומר על הכניסה לגן עדן הקדוש, לוויים שמרו על הכניסה למתחם הקדוש, "והזר [בלתי מורשה] הקרב יומת" (במדבר א, נא; ג, י, לח; יח, ז) [...] זו אזהרה לבני ישראל שקדושה אינה מושגת בכניסה לתחום המקודש, אלא בשמירת ההתנהגות הפולחנית והמוסרית הנאותה כפי שהיא מפורטת בפרק יט (יעקב מילגרום, ויקרא: ספר הפולחן והמוסר, ירושלים 2014, עמ' 235).

פיסות אריג הטוויות משני החומרים - צמר ופשתים - נמצאו באתר כנתילת עג'רוד שמדרום לקדש ברנע, והן מתוארכות לתקופת המלוכה. ממצא זה מעלה שאלות מעניינות: האם מדובר בעדות להפרות של האיסור בפועל? האם אלו היו בגדי כהונה שהותרו לשימוש פולחני? או שמא משקף הממצא מצב הלכתי שונה מזה שהתגבש בספרות המקראית? נתונים ארכיאולוגיים אלו מדגישים את הפער האפשרי בין הנורמה המשפטית המקראית לבין הפרקטיקה החברתית בתקופת המקרא.

* הצגת רשימת הנושאים שבראש המאמר נוצרה בסיוע קל של כלי בינה מלאכותית, כולל NotebookLM.