יום שני, 1 בספטמבר 2014

חג ההגנה לישראל: על הוראת תנ"ך ולשון בישראל

ד"ר גתית הולצמן, מכללת לוינסקי לחינוך, ופרופ' גלעד צוקרמן, אוניברסיטת אדלייד, אוסטרליה*

בשנת 1544 פנה המלומד הקתולי פאולוס אמיליוס במכתב אל פטרונו, המזרחן הנוצרי החשוב יוהןהחומש ביידיש אותה הוציא לאור אמיליוס הסביר זה האחרון את הסיבות אשר הניעו אותו לשקוד על  הדפסת הנוסח היידי של התורה. אמיליוס הסביר כי בניגוד לסברה הרווחת בקרב הנוצרים, הרי היהודים אינם שולטים בשפה העברית כלל ועיקר. הם אמנם נוהגים לקרוא בספרי התורה הכתובים עברית אולם היות וזו אינה שגורה על לשונם הרי לאמיתו של דבר אינם מבינים את נוסח הכתוב. וכך כתב אמיליוס בעברית צחה:

אלברכט וידמאנסטטר. במכתב אשר נדפס בהקדמת מהדורת
רבים מהנוצרים כגון אנשי צרפת ואנשי אשכנז כמוך שלא ראו מעולם שום יהודי - סבורים שיהודים הנקראים עבריים כלם מדברים בלשון עברי ... וזה לא יתכן כי פיהם מעיד עליהם כי לא נמצא אחד מני אלף שיוכל לדבר לשון העברי כדינו, ובפרט הנשים והעלמות והילדים ורבים מעמי הארצות עד אין מספר שלא יוכלו לדבר מאומה בלשון עברי...ושכחו הלשון עד היום הזה ולא מדברים כלם. כי בכל הארצות אשר נתפזרו שמה - הלשון ההיא מדברים. כמו האלה אשר גלו לארץ אשכנז מדברים בלשון אשכנז, ואשר גלו לאיטליא מדברים בלשון איטליא, וכן כולם לארץ אשר גלו שמה - הלשון ההיא מדברים....ולפי שתורת משה עיקר אמונותיהם ורובם אינם מבינים לשונם - לקחתי ספר זה לפני אשר הוא דבר חדש אצלם שמעולם לא ראיתי בדפוס באופן זה, השתדלתי להוציא אותו לאור למען ירוץ קורא בו.
אמיליוס הסביר אם כן כי מהדורתו נועדה לסייע ליהודים, שכן על אף העובדה כי התורה משמשת בסיס לאמונתם הרי למעשה אינם מסוגלים להבין את הכתוב בה. עדותו המעניינת של אמיליוס המסיח לפי תומו יכולה להוות משקל שכנגד להשקפה המובעת חדשות לבקרים לפיה השפה העברית אשר לכאורה  קמה לתחייה בראשית המאה העשרים היתה למעשה תמיד חיה ומדוברת, וכי נערך בה שימוש פעיל ורציף לאורך שנות הגלות הארוכות. דובריה של השקפה זאת מביאים לראיה יצירות כתובות עברית שנתחברו בין המאה השנייה לספירה ועד למאה התשע-עשרה בבבל ומרוקו, ספרד ומצרים, צרפת, איטליה, אשכנז ועוד. כמו כן מאתרים הללו מקרים מתועדים של דיבור עברי מן המאה השנייה עד למאה התשע-עשרה. ואולם דבריו הנוקבים של אמיליוס חושפים את המצב לאשורו, דהיינו את היותה של העברית שפה בלתי מובנת לרובו ומניינו של בני העם היהודי בארצות גלותו השונות. אכן, ככל שנביא ראיות לנאומים, דרשות ושיחות שנערכו בעברית, אין ולו דוגמה אחת להיותה של השפה העברית שפת אמו של מי מאותם דוברים מוכשרים. זירת קיומה של העברית בשנות הגלות היתה איפוא הספֵרה הגברית, הציבורית והלמדנית ולפיכך ניתן לאפיין אותה כלינגואה פרנקה (Lingua Franca)  משכילה של העולם היהודי, אך בשום אופן לא כלשון חיה ותוססת המסבירה את לידת השפה העברית המדוברת בראשית המאה העשרים.
ויכוח זה אינו תיאורטי ולמדני גרידא, שכן ההשקפה הגורסת כי העברית מעולם לא מתה שנייה בתפוצתה רק לסברה הפופולרית לפיה השפה המדוברת כיום בישראל איננה אלא שפת התנ"ך אשר קמה לתחייה מן המתים בראשית המאה העשרים הודות למפעל החלוצי והחשוב של אליעזר בן-יהודה ואחרים. שתי סברות אלה סותרות זו את זו, שכן לפי התיאוריה הראשונה העברית מעולם לא פסקה מלהתקיים כשפה חיה, בעוד שעל פי השנייה העברית לא התקיימה כלל כשפה חיה במשך שנות הגלות וכך יכלו גואליה להשיבה לחיים בלי שניכרו בה שיני הזמן. ואולם למרבה הפלא - שתי הסברות הסותרות מתבססות על הנחת יסוד משותפת, והיא הקביעה כי העברית המקראית והישראלית העכשווית הן ביסודן שפה אחת, וכי הן חולקות אותו אוצר מילים בסיסי ופועלות על פי אותם חוקי דקדוק. העובדה כי הן הגורסים כי העברית הייתה שפה מתה אשר קמה לתחיה והן הגורסים כי העברית לא מתה מעולם מצביעים פה אחד על קיומה של זיקה מהותית ודומיננטית בין העברית המקראית לבין הישראלית העכשווית מעוררת חשש כבד כי אין מדובר במסקנה מדעית אובייקטיבית, אלא במסקנה המושפעת מאידיאולוגיה אחת אשר מונחת בבסיס התיאוריות השונות. אותה אידיאולוגיה היא הרצון לטשטש את המשמעות התרבותית והלשונית האדירה של פער בן 1,750 שנים, הלוא הן השנים שחלפו בין המאה השנייה לספירה בה חדלה העברית מלשמש לשון דיבור, לבין סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים.
כשל תיאורטי רב-מערכתי זה אחראי לבעיות מעשיות קשות הבאות לידי ביטוי בולט ותכוף בציבוריות הישראלית. אחת מבעיות אלה אשר נדונה באופן תדיר ומחזורי בשיח הציבורי היא סוגיית הניכור שחש הציבור הישראלי כלפי התנ"ך ובורותו המתמשכת בנושא, וזאת על אף העובדה כי מערכת החינוך מקצה שעות אין ספור להוראת התנ"ך. זה עתה נודע כי משרד החינוך מתעתד להשקיע עשרות מיליוני שקלים במיזמים שונים, כגון הפקת תוכניות טלויזיה, שימוש ברשתות חברתיות ואף "רתימת דמויות מוכרות להפצת 'טעימה יומית'" מפרקי התנ"ך – כל זאת מתוך מטרה "להביא לשינוי תודעתי במעמדו של ספר הספרים: להפוך את הלימוד לנגיש ואטרקטיבי...ל'טרנד'" – כפי שנכתב במסמך רשמי של משרד החינוך. הוראת התנ"ך שבה ונדונה לאחרונה במאמרים ובמכתבים למערכת אשר נדפסו בעיתון הארץ, ופולמוס עז ניטש באשר לדרך המיטבית להוראת מקצוע נכבד זה. בצד דיון בסוגיית הוראת ביקורת המקרא, עולמו של המזרח הקדום, דרכי עיצוב הפרוזה והשירה המקראית – צפה ועולה שאלת הניכור שחשים התלמידים כלפי ספרי המקרא, ועולה התהייה כיצד לצמצם את  הפער בין עולמם העכשווי לתנ"ך הקדמוני. במאמר שנתפרסם בתאריך 1.8.14 שאל דורון קורן: "איך לחזור ולהתאהב בתנ"ך" והשיב:
יש תשובה פשוטה להפתיע לשאלה איך להאהיב מחדש את התנ"ך על תלמידי ישראל. מין פטנט קטן מדהים ביעילותו שמערכת החינוך שלנו זנחה מזמן וחייבים לחזור אליו: לקרוא את התנ"ך בקול, להקריא אותו. לא בפני התלמידים, על ידי התלמידים! שהם עצמם יקריאו את הפסוקים, והטעם העברי האלוהי יעבור דרך שפתיהם והגייתם המדוייקת…כן, זו התשובה: קריאה בקול של פסוקי התנ"ך על ידי התלמידים עצמם…רק אז, כששיעורי התנ"ך יתבססו על הקראה מדויקת, יתבטל מעיקרו מה שמכונה בטעות 'מכשול השפה המקראית'.
כאמור לעיל, עצם השאלה, ואף התשובה הניתנת לעיל, מועלות לעיתים קרובות בשיח הציבורי הישראלי. רבים מן המתייחסים לשפל בו מצויים לימודי התנ"ך נוטים להתרפק על עבר אידיאלי, נוסטלגי ומוטעה, בו ילדי ישראל שוטטו בשבילי הארץ כשספר התנ"ך בידם, קראו בו בהנאה, הפנימו את רעיונותיו ושלטו בלשונו. כתמונת ראי לעבר זה מציבים המטיפים בשער את בני הנוער של ימינו אשר הסתייגותם מלימוד התנ"ך נתפסת כמשקפת עצלנות, חוסר כשירות לשונית, ורתיעה כוללת מעניינים שברוח. אולם יש להעמיד דברים על דיוקם ולציין כי המציאות המשברית מלווה את הוראת התנ"ך מזה עשרות בשנים. עוד בשנת 1953 כתב המורה לתנ"ך מאיר בלוך: "אין ספר-המקרא מקובל על הנוער, אין הנוער לומד אותו וקורא בו להנאתו, לכל היותר הוא עוסק בו כדי לעמוד בבחינות הבגרות. עובדה זו אומרת דרשני: מה מקור המשבר? ומה הדרך לתיקון המצב?" פרופ' יאירה אמית אשר היתה מופקדת שנים רבות על הכשרת המורים למקרא באוניברסיטת תל-אביב ועמדה בראש הועדה אשר מונתה על ידי משרד החינוך לשם הכנת תוכנית הלימודים במקצוע זה קבעה כי הטענה שבעבר אהבו ללמוד מקרא איננה אלא "מיתוס שבימינו הפך לנוסטלגיה פתטית". היא הוסיפה שיש לחקור את נסיבות היווצרותו של מיתוס זה וכשהיא מגבה את דבריה בעדויות לרוב ציינה: "למעשה לא היו דברים מעולם, ובעצם הרוב אף פעם לא אהב ללמוד תנ"ך". (ראו: יאירה אמית, עלייתה ונפילתה של אימפריית המקרא בחינוך הישראלי, תכנית הלימודים תשס"ג (2003) – מבט לאחור ומבט לפנים, אבן יהודה: רכס, 2010). ד"ר בן ציון מוסינזון (1878 - 1942)  אשר היה מראשוני מורי התנ"ך בארץ ישראל ומנהלה של הגימנסיה הרצליה, התייחס כבר בשנת 1910 לקושי בהוראת התנ"ך לבני הנעורים: 
אחת השאלות היותר קשות והיותר סבוכות של החינוך העברי היא, בלי ספק, שאלת לימוד התנ"ך בבית הספר. מצד אחד מתבררת יותר ויותר הנחיצות להביא את "ספר הספרים" לתוך בית הספר לא רק בתור ספר-עזר ללימוד הלשון, הדת או דברי הימים, כי אם להניחו בייסוד החינוך של הדור הצעיר; ומהצד השני מתפתחת ההכרה, כי כמו שהוא אין הספר הזה יכול להינתן בידי ילדים, לא לפי צורתו ולא לפי תוכנו.
עיקרי דברי מוסינזון חוזרים ונשנים בכתבי רבים וטובים אשר דנו בהוראת התנ"ך בישראל. דבריהם מתאפיינים בתחושת תסכול חריפה הנובעת מהכרה בחשיבות התנ"ך בהיותו מונח בתשתית הדת היהודית, התנועה הציונית והתרבות המערבית כולה מחד גיסא, לעומת הכישלון המתמשך המאפיין את הוראתו מאידך גיסא. לשיטתנו, הכשל המרכזי המלווה את הוראת התנ"ך במאה השנים האחרונות נובע מחוסר התייחסות ומודעות מספקות לעובדה כי השפה בה הוא כתוב – העברית, והשפה בה הוא נלמד – הישראלית העכשווית – הן שפות נבדלות. הבלשנים המודעים לכך, ובהם ראשוני וגדולי הבלשנים הישראלים, אינם עוסקים בהוראת התנ"ך, ואילו מי שמופקדים על הוראת התנ"ך בפועל– אינם ערים דיים לפער המהותי והעקרוני בין שתי הלשונות. חיים רוזן אשר זכה בפרס ישראל לבלשנות בשנת 1978 תיאר בספרו העברית שלנו (תשט"ז) את תכונות השפה המודרנית אותה כינה 'עברית ישראלית'. הוא התמודד עם אלה אשר סירבו להכיר בקיומה של שפה זו והסביר כי סירובם נובע מקושי פסיכולוגי להכיר בפער שבין הלשון המודרנית לבין לשון המקרא: "חוששים שעל ידי מתן הכרה לעובדות הקיימות של העברית ישראלית... יהפכו את אוצר הלשון המקראית ואת דרכיה לדבר המצריך לימוד ויהפכו את הגישה לתכניו של המקרא לדבר הדורש הכשרה לשונית מוקדמת". רוזן הזהיר כי טמינת הראש בחול בסוגיה זאת אינה מביאה כל תועלת וקבע כי יש לטפח את הזיקה למקרא תוך התגברות על "שקר קדוש" לפיו אנו דוברים את העברית המקראית. דברים נכוחים אלה נכתבו לפני למעלה מחמישים שנה, ולמרות זאת ילדים ישראלים עדיין עוברים "שטיפת מוח" הכופה עליהם להאמין כי התנ"ך נכתב בשפת אמם. 
המשבר בהוראת התנ"ך בישראל נידון גם בספרה של איריס יניב: "מניכור לדיאלוג, הוראת התנ"ך בחינוך הממלכתי העל-יסודי" (2012). יניב מנתה סיבות שונות למשבר זה ובין היתר התעכבה על הקשיים הנובעים מזרותה של לשון התנ"ך. עבודתה מבוססת על דיאלוג ממושך עם מורים המלמדים תנ"ך בפועל, ומדברי המורים מסתבר כי דווקא העובדה כי אין אומרים לתלמידים בפירוש כי התנ"ך כתוב בשפה זרה גורמת להעצמת הקושי עימו הם ומוריהם נאלצים להתמודד. המורים ממשילים זאת למצב בו התלמידים ידרשו לקרוא טקסט אנגלי, ללא שיוסבר להם כי מדובר בטקסט שאינו כתוב בשפת אמם וללא כל הכשרה לשונית מוקדמת! דוגמא מרהיבה לפער העצום בין שפת התלמידים לשפת התנ"ך נמצאת בדברי מורה המספר כי במענה לשאלה מדוע נרצח גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן ענה אחד התלמידים: "הוא היה פחדן. הוכחה: בן אחיקם בן שפן". 
אולם מה היא למעשה שפת אימם של מרבית ילדי ישראל, ומדוע נוטים לזהות בין שפה זאת לשפת המקרא? התשובות לשאלות אלה נמצאות במחקריהם של גלעד צוקרמן וחיים כהן. בספרו ישראלית שפה יפה הסביר צוקרמן כי השפה המדוברת כיום בישראל היא שפה היברידית חדשה אותה ראוי לכנות ישראלית. הישראלית היא שפה הודו-אירופית, כמו גם שפה שמית; מצב זה נוצר בתהליך שניתן לכנותו 'הכלאה לשונית'. הישראלית היא מרובת הורים: דובריה מדברים שפה המבוססת הן על שפת האם של מחיי השפה (יידיש), הן על עברית ספרותית לתקופותיה. העברית התמידה כשפה ספרותית וליטורגית חשובה ביותר במשך הדורות ואף השפיעה רבות על הישראלית. הכשל הבסיסי הטמון בתיאוריות הבלשניות שנזכרו לעיל מצוי אפוא בכך שעיונם בשפה המדוברת בישראל מעניק משקל מכריע למקורות השמיים של השפה, דהיינו למורפולוגיה ולאוצר המילים שלה. המינוח הבלשני העדכני מבחין בין רכיבי השפה לבין המבנים שלה. רכיבי המורפולוגיה של הישראלית (צורנים דוגמת שורש, בניין ומשקל) ואוצר המילים הבסיסי שלה – רובם שמיים. לעומת זאת המבנים שבשפה (הפונטיקה, הפונולוגיה, התחביר, דרכי השיח, הסמנטיקה, האסוציאציות, הקונוטציות) ורוח השפה של הישראלית הם בעיקרם אירופיים. יתר על כן, הכלי החשוב ביותר בחקר הישראלית הוא "עקרון החפיפה": ככל שמאפיין לשוני קיים בשפות תורמות רבות יותר, כך גדֵל הסיכוי שהוא יחדור לשפה המתהווה. מהפכנותו של העיקרון הזה נעוצה בעובדה שהוא נוגד את 'אילן היוחסין', כלי חשוב בבלשנות היסטורית אשר יכול להשתמע ממנו כי לכל שפה יש הורה אחד בלבד. הישראלית היא לשון מרובת הורים, וכל מאפיין לשוני בה צריך להיות מוסבר על רקע כל השפות אשר השפיעו עליה. לעברית (הקלאסית) וליידיש, התורמות העיקריות לשפה הישראלית, מתלוות תורמות רבות נוספות: רוסית, פולנית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, לדינו, ערבית, טורקית. הישראלית איננה רק מרובת רבדים ומשלבים, אלא גם מרובת מקורות (יונקת מלשונות רבות ומגוונות). המפעל הציוני השיב לחיים במודע שפה עתיקה – שפה אשר מותה כשפת אם נקבע במאה השנייה לספירה, אך התעוררותה לחיים נעשתה תוך כדי הכלאה עם שפות האם של מחיי השפה. 
קבענו לעיל כי כשל אידיאולוגי פגם במחקר המדעי ובהוראת התנ"ך ותרם לזיהוי שגוי של העברית המקראית עם הישראלית העכשווית. אולם גורם נוסף השפיע על זיהוי שגוי זה והוא אוצר המילים המשותף בחלקו לשתי השפות.  הכל יודעים כי יש במקרא מילים 'קשות' או ביטויים ופרקים שאינם קלים להבנה, ברם מרבית לומדי המקרא אינם מודעים לכך כי גם למילים המוכרות להם היטב נודעת משמעות שונה בתכלית בלשון המקרא. בהקשר זה כתב פרופ' חיים כהן מאוניברסיטת בן-גוריון, אשר הלך בדרכו של פרופ' משה הלד: "ידוע שמילים מסוימות בלשון המקרא משמשות בעברית המדוברת במשמעות שמקורה בפרשנות מוטעה [...] במקרים לא מועטים השימוש בעברית החדשה נקבע מלכתחילה על סמך פירוש נפוץ אבל מוטעה שיוחס למילה בעברית מקראית." (מחקרים בלשון יא-יב תשס"ט). כהן חיבר סדרת מחקרים המוכיחה באופן מפורט את קביעתו. להלן נתייחס לדיונו בשורש 'פסח'. כהן בחן את משמעותו של פועל זה בשמות פרק יב וציין כי מובנו המקובל הוא 'דילג', אף כי חז"ל הציעו לו פירושים נוספים כגון 'לרחם' ו'להגן'. כהן הסביר כי מקור הפירוש 'דילג' הוא פירוש רש"י לשמות יב, יג בו קבע באורח החלטי: "ואני אומר כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה". כהן ציין כי רש"י פירש 'פסיחה' במובן 'דילוג' על סמך הביטוי "אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ" (ישעיהו לה, ו) ואולם פירוש זה מחמיץ את פשט הפסוק המובן היטב על פי הקשרו: "המסר הברור של הקשר זה הוא שהפיסח ידלג כאיל רק כאשר העיוור יראה, החירש ישמע והאילם ישיר, כלומר ביום ישועת ה'". כהן קבע כי המפתח להבנת הפועל 'פסח' בשמות יב טמון בישעיהו פרק לא, ה, פסוק בו מופיע הפועל 'פסח' כפועל נרדף ל'הגן'. כהן סיכם כי לשרש 'פסח' שתי משמעויות במקרא: 'צלע', וכן 'הגן'. הוא קבע כי בכל הנוגע לחג הפסח מתפקד פועל זה במשמעות השנייה, וכי להבנה זאת יש השלכות חשובות על הבנת האופן בו הציל ה' את עמו. כהן הדגיש: "אין לתרגם חג הפסח Passover  אלא Holiday of Divine Protection" ואנו מציעים: חג ההגנה לישראל.
לפני 470 שנים קבע פאולוס אמיליוס כי בניגוד לסברה המקובלת היהודים אינם דוברים עברית וכי ידיעת שפה זאת נשתכחה מהם כליל. היות וידע כי אמונתם מבוססת על תורת משה שאת לשונה אינם מבינים, טרח והדפיס עבורם את נוסח התורה בשפת היידיש השגורה על לשונם. במפנה המאה העשרים התהוותה בארץ ישראל שפה היברידית חדשה, הישראלית, והיא, ולא העברית העתיקה, היא השפה המדוברת בישראל מאז ועד ימינו אלה. יוזמות כגון זו של אמיליוס לתרגום התנ"ך ללשון המדוברת מצויות גם כיום ועלינו לשבח את כל מי ששם נפשו בכפו ועוסק במלאכה קשה זאת. הדרך להכרת התנ"ך, לימודו ואף אהבתו תיסלל אך ורק על אדני האמת המפוכחת המכירה בפער המהותי בין לשונו ללשוננו. גשר הנבנה על גבי נהר תוך התעלמות מחוקי הפיזיקה ומעקרונות ההנדסה – סופו להתמוטט ולגבות מחיר דמים כבד. גשר רוחני היוצר קשר מדומה בין המאה העשרים למאה השנייה לספירה תוך התעלמות ממשקלן התרבותי של 1750 שנות קיום שבתווך – קורס אף הוא, וגובה מחיר חברתי ונפשי בל ישוער. לטובת עתידה של הוראת התנ"ך בארצנו יש צורך דחוף להתעלות מעל לאידיאולוגיה (ואולי אף מעל לצדקנות ולהתחסדות) של משרד החינוך ושל האקדמיה ללשון העברית, שני מוסדות אשר לגבי דידם הישראלים מדברים בשפת התנ"ך. מסמך רשמי של משרד החינוך המתלבט בנוגע לדרכים להפוך את התנ"ך ל"אטרקטיבי וטרנדי" ומציע לשם כך שימוש "בטכנולוגיה ודיגיטציה", וכל זאת תוך התעלמות מן הפער הלשוני בין השפה הישראלית לעברית המקראית - מעורר גיחוך ועצב גם יחד. יש לשנות את הגישה מן היסוד: לא עוד "מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח", ואף לא שימוש בידוענים וברשתות חברתיות, אלא: לימוד תנ"ך כפי שמלמדים שפה זרה. לכל הפחות צריך ללמדו מתוך ידיעה והבנה ששפתו אינה השפה אותה אנו מדברים. בפרפרזה על הנאמר במקרא (שמות יט, כד-כה) יש לומר למורה הישראלי לתנ"ך "רֵעד (RED) אל העם" (דבּר אל העם), ואילו לעמיתו המלמד תנ"ך בארצות הים נאמר "Let my people know!".

* נוסח מקוצר של מאמר זה ראה אור בעתון 'הארץ', 
  • 28.08.2014
  • '

2 comments:

  1. שלום רב.

    אני לא מוצא (...) את התגובות למאמר זה, וגם למאמר שלך על תרגום התנ"ך לעברית בת ימינו. בגילי המופלג, אני זוכר קצת כמה תגובות. ואני מקוה כי אני לא חוזר על שום תגובה של אף אחד אחר. טוב, נדמה לי כי כתבתי כבר כמה הערות, וגם אותן - אני לא מוצא (...). וכידוע, אני הדיוט. אין לי אפילו תואר ראשון בלשון עברית (העברית?) וגם לא בתנ"ך.
    ובכן, הנה כמה הערות:

    1. פרופ' גלעד צוקרמן פרסם את ספרו "ישראלית שפה יפה" - אולי לפני שיצא לאור תנ"ך רם.

    2. לא מצאתי (...) באותו סֵפר - שום דבר על התנ"ך.
    3. לפי עניות דעתי, אפשר לדון בשפה "ישראלית" של פרופ' גלעד צוקרמן - בלי קשר לתנ"ך.

    4. הדיון על "ישראלית" הוא אולי בתחום הבלשנות. בלשנים. חוקרי לשון. לא חוקרי מקרא.

    5. פרופ' גלעד צוקרמן תפס כזה-כאילו "טרמפ" על תנ"ך רם. לפי עניות דעתי, תנ"ך רם לא כתוב ב"ישראלית". תנ"ך רם מנוקד, וב"ישראלית" אין אולי נִקוד. ובכלל, "ישראלית" היא אולי שפת דִבור. לא שפת כתיבה. וכידוע, יש רמות שונות של שפת כתיבה בעברית בת ימינו.

    6. אפשר להתוַכח בקלות עם השבחים של פרופ' גלעד צוקרמן על תנ"ך רם. אפילו אני - ההדיוט - מסוגל לעשות זאת. וכבר עשיתי.

    על תנ"ך רם - אכתוב אולי בנפרד.

    השבמחק
  2. הערות על תנ"ך רם

    1. כמעט כל העולם ואשתו - מתנגדים לו. חוקרי מקרא, אנשי צִבור, אנשי תקשורת.
    2. מן הראוי אולי להבחין בין "מלכתחילה" לבין "בדיעבד". כיום יש במדפים תנ"ך רם. טוב, אולי צריך לשרוף אותם בכִכר העיר.
    3. מורים יצירתיים יכולים אולי לעשות איזשהו שִמוש בתנ"ך רם. למָשָל, להביא פסוק מִשָם, לבקש מהתלמידים לנסח את הפסוק - כפי שהוא מופיע בתנ"ך, ולדון בפרושים נוספים של אותו פסוק. ולהפך.

    4. לפנֵי שהופיע תנ"ך רם - הוראת התנ"ך בארץ - היתה הֶשֵׁג כביר.
    5. אסור להכניס את תנ"ך רם לבית הספר. ובכן, תנ"ך רם אינו הורס אולי את הוראת התנ"ך - מאז שהוא יצא לאור.

    6. גם אם יהיה איזשהו שִמוש בתנ"ך רם, ההשפעה שלו תהיה אולי שלישית - בנושא הקשה של ההוראה והלמידה של תנ"ך במערכת החינוך.

    השבמחק