יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

התנך ושפתו היום: השפה היא הנדבך האורגני של הקאנון

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

את התשובה הלא ישירה אמנם לגישת צוקרמן והולצמן הגורסת שעלינו להכיר בעובדה שנוצרו שפות שונות: שפת המקרא מזה והישראלית מזה, נתן חיים גורי בשיעור שהעביר לתלמידי תיכון תל אביבי. הוא קרא בפניהם שורות משיר של רחל:
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
שיר אישי מזעזע על אהבה טרגית. וגורי, שנפעם מהמטפורות הלשוניות המדהימות של נבו ואין בא בטרנספורמציית האהבה האישית הנכזבת הזדעזע מחוסר התגובה, מהשממה התרבותית. "אין עם מי לדבר" הפליט בזעם, האפוס הישראלי אבד, ועזב את הכיתה. 


    • "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם"  (בראשית ו, יג). קץ העולם. החמס העזתי כבש את הארץ. זוהי תגובה אפשרית אליבא דהולצמן וצוקרמן למקרא הפסוק על ידי צעירינו. וזוהי תגובתי לגישתם. השאלה איננה בלשנית בלבד אלא תרבותית לאומית. המחקרים על צמיחת הלאומיות בראשותם של כדורי, הובסבאום, סמית ועוד מצביעים על מרכיב מהותי בהבנית האומה המודרנית והוא תשתית קאנונית מקודשת דתית שהופקעה על ידי הלאומיות החילונית לנרטיב המדבק, שבלעדיו אומה אינה אלא ערב-רב, שיושב במקרה על איזו פיסת ארץ. זוהי אפוא עמדתי שגורסת שהשפה היא הנדבך האורגני של הקאנון. גישה זו מקבלת גם חיזוק בלשני (בכול אופן)  במה שקרוי היפותיזת ספיר—וורף הטוענת שתפיסת עולמנו והבנתנו מתעצבת לפי לשוננו. השפה שולטת על המחשבה. כלומר, קימת זיקה בין שפתנו לאופן הבנתנו את העולם ודרכי התנהגותנו. זאת אומרת, שמילים בעיצובן הקאנוני מקבעות את תפיסתנו את העולם. לשון אחר, אנחנו לא מלמדים תנ"ך כדי שעמוס יקום לתחייה ויטיף לנו בלשונו פרקי מוסר, ואנו נרוץ למילונים. אנחנו יכולים ללמד להבין את שפת עמוס. אנחנו צריכים, אני גורס, לקרוא את עמוס בפאתוס הקאנוני כיון שזהו הדבק, הוא הנרטיב:  "הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה, מִשְׁפָּט; וּצְדָקָה, לָאָרֶץ הִנִּיחוּ (ה 7) ..שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר, מוֹכִיחַ; וְדֹבֵר תָּמִים, יְתָעֵבוּ.  לָכֵן יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל-דָּל, וּמַשְׂאַת-בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ--בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם, וְלֹא-תֵשְׁבוּ בָם; כַּרְמֵי-חֶמֶד נְטַעְתֶּם, וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת-יֵינָם. כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם, וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם; צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר, וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ (ה 12-11). אלה פסוקים מכוננים המובעים בשפה האמורה לקבע דרכי חשיבה ואופני התנהגות. בל נקבור שפה זו במערת השכחה.

אין תגובות:

פרסום תגובה