מציאות מסדנת האגדה: וינייטת מעבר יבוק

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

Tulul adh-Dhahab and Jabbok in spring

נחל יבוק הוא הרוביקון שלנו. מעבר מזה, בגדה אליה הגיע מארם, היה השלישי באבותינו, יעקב. הוא עלה על הגדה מנגד, והוא ישראל. ביבוק  לא הושלכו קוביות לדעת מה אלילת המזל והכוכבים גוזרת, וברוחה לא אמר המצביא הנועז ālea iacta est , לאמור כי נגזר שהמעבר  אל חזור. אין מזל לישראל. יש אלוהי אברהם ויצחק, ויעקב כביכול רואה אותו בעיניו ואומר  "כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים" (בראשית ל"ב,ל"א) וקורא למקום פְּנִיאֵ֑ל ־פְּנוּאֵ֑ל, ויבוק הוא מפנה, מעבר שאין חזרה ממנו המקבל את ביטויו בקול מלאכו של אלוהי  אברהם ויצחק," לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם יִשְׂרָאֵ֑ל" (בראשית ל"ב,כ"ט). 
זה מעבר 'אל חזור', לא משם לשם, אלא מהוויית קיום של יחיד להוויית קיום של עם. 'אל חזור'.

אם כי " לֹ֤א יַעֲקֹב֙" איננו לאו, ואפילו משה רבנו קורא לבני עמו בשם האב בשעה שהוא מתנפל לפני ה' להתחנן כי יחוס כל עובדי עגל הזהב "זְכֹר֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב אַל תֵּ֗פֶן אֶל קְשִׁי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאֶל רִשְׁע֖וֹ וְאֶל חַטָּאתֽוֹ" (דברים ט', כ"ז)  אבל עם חציית נחל יבוק, נעשה שם יעקב תפל ושם ישראל עיקר, שם יעקב שם אבינו, ושם ישראל שם עמנו, למן היום בו ירד מצרימה ועד לעצם היום הזה ועד ימי כל הימים. " וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה" (שמות י"ב,מ').

אינו דומה הרוביקון, הנחל האדום, לנחל יבוק, נהר א'זרקא, נהר התכלת בשמו הערבי. השמות שדבקו בנחלים מן הטבע - הרוביקון שנשפך לים האדריאטי  על שם שיירי מחצבי ההרים האדמדמים שנשטפו במימיו, היבוק שנשפך לירדן כאילו פיסת תכלת ים תיכונית גולשת עם מימיו הצוננים מערבה - קנו לעצמם משמעויות סימבוליות. קיסר חצה את הרוביקון בדרך למלחמה בפומפיאוס, לשפיכות דמים, דם נפשו הוא - בכלל, יעקב לשלום, לאוהל מועד עתידי שיש בו תכלת, לגדולה שיש בה תכלת, לאמונה שיש בה חוט תכלת. יוליוס קיסר חצה לגורלו. יעקב לייעודו. אין חזור משניהם.

אבל לא חצייה של הנחל  כשלעצמה עשתה את יעקב לישראל. הוא נעשה ישראל בגדה הקרובה לארם. סיפור המעשה נקרא כפנטסיה מרוממת, כראלייה שיצאה מסדנות האגדה, כרקמה בה כל חוט צפוי נשזר והיה להפתעה מרתקת .  אחוזת לבן הייתה מחוז הבריחה מעשיו. צלו של עשו היה רחוק, אבל צלו של לבן היה קרוב, מאיים, מנשל ומנכר. ריח קץ עלה ממה שהיה בתחילה מחסה. הבחירה  האחת בחיים הייתה שיבה לארץ מגורי אביו ושם המתינה באורח הבלתי נמנע פגישה מחודשת עם עשו. יעקב לא הכיר אלא את עשו מפניו ברח. הוא לא יכול היה לדעת מה עשו השנים הרבות לליבו הפגוע של האח שראה עצמו כגזול-בכורה וגזול-ברכה, ואי אפשר היה לו להעריך אם עדיין לנה בו המשטמה "... יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי" ( (בראשית כ"ז,מ"א) ואם היא מסרבת להימוג. הוא התקין עצמו "לשלשה דברים לדורון, לתפלה, ולמלחמה" (רש"י), הוא שולח מלאכים עמוסי מתנות פיוס לפניו, ושומע מפי שלוחיו ששבו, כי עשו "...הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ", משמע, אין מנוס, מלחמה. הוא מתפלל "הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל בָּנִֽים", אבל בפסוק " וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ" עליו אומרים פרשנינו, "ויירא- שמא יהרג, ויצר לו -אם יהרוג הוא את אחרים" (רש"י) ברי כי הוא נכון להתעמת עם הגרוע ביותר , להרוג, להיהרג. (בראשית ל"ב, פסוקים ז'-י"ב).

 המקרא אינו אומר כמה לוחמים היו לו ליעקב. לא ארבע מאות מכל מקום. הוא היה עשיר במקנה ובצאן, ומחנהו הגדול - נשיו ,ילדיו, רועי צאנו. מלאכיו – התנהל בכבדות. רציונל הנתונים היה כי יספוג תבוסה. הוא מזער אותה על כן על פי מיטב יכולותיו " וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת.  וַיֹּ֕אמֶר אִם ב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה"( שם,ח'-ט'). בנעוריו היה איש תם ויושב אוהלים. חייו קידמו אותו אל ערובות הרכושנות. בכורה, ברכות, חוזי עקודים ונקודים עם לבן. הוא חצה את הירדן אל לבן במקלו, אם יחיה, לא במקלו רצה לשוב, לא עוד, מעתה במחנהו, אם לא כולו - למצער מחציתו. עשו יזדקק לכל כוחותיו כדי להשמיד מחצית מחנה אחת. הוא יחמול מאונס על השנייה. 

האיש מעביר את רכושו העצום, לבדו , אל מעבר לנחל, חזור והעבר, כי רב הרכוש, חזור והעבר, לשני מחנות המרוחקים האחד מן השני והמוסווים. רש"י אומר עליו כי "היה לגשר" כאילו על גבו חצתה הכבודה הכפולה את הנחל מהנץ החמה עד רדת היום, ופתאום, " וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ " (שם, כ"ה), בגדה ממנה פינה את שני מחנותיו. למה חזר לשם? הכתוב לא אומר, אבל בהכירו את יעקב אומר הזיכרון המקראי, כי שכח פכים קטנים וחזר לקחת אותם. השוע שצבר עושר אגדי,  האב הדואג שלא יכול היה לדעת מתי יגיחו ארבע מאות אנשיו של עשו ההולכים לקראתו להכותו אם על בנים, היה נכון לסכן עצמו ואת שני מחנותיו בעבור זוטי רכוש. בסיפור יש "איש" בגדה הפונה ארמה. הוא חיכה לו. הוא ידע כי יַעֲקֹ֖ב יִּוָּתֵ֥ר לְבַדּ֑וֹ, וכי הוא לבדו, גם הוא לבדו, ולא ארבע מאות אנשיו של עשו, יאבק עימו עד עלות השחר. בסדנת האגדות שם רקעו את הראלייה של הסיפור, לא אמרו מי הוא אותו "איש", אם היה מלאך, אם היה שרו של עשו, אם היה יצור פסיכואנליטי שיצא מהרהורי ליבו של יעקב. הוא נשאר "איש", פלאי, שום שם לא הגדיר אותו כפי ששמות הגדירו את יעקב גם בשמו זה, גם בשמו ישראל.  המאבק בין השניים העלה אבק עד לב השמים, אומרים כי  הגביה והרחיק וחצה את הזמן ועד להיכל ה' שייבנה בארץ הגיע. יעקב לבדו, מול איש לבדו, אז, ולדורות. 

המאבק הזה היה המעבר בין יעקב לישראל. 

בעלות השחר, ידע יעקב כי הוא "ה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֽוֹ " ( שם ל"ב), כי אין מאבק איתנים, גם אם אינו תובע את הנפש, שאינו תובע פגיעה. אבל הוא ישראל מעתה. לא יעקב. לא אדם לנפשו. הוא ישראל ובניו יהיה בני ישראל, ואם ה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֽוֹ, במאבק שהעביר אותו להיות עם, יהיה על יוצאי יְרֵכֽוֹ לזכור את רגע היותם לעם. " עַל כֵּ֡ן לֹֽא יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה" (שם, ל"ג). 

שני מיני זיכרונות לדורות יש. יש זיכרון של מעשה,  כגון שמירת שבת, שזוכרת את הבריאה, כגון מצות שזוכרות את יציאת מצרים, כגון מגילה שזוכרת את אסתר ומרדכי, כגון הדלקת נר חנוכה זוכרת את נס פח השמן ומלחמות המכבי, ויש זיכרון של איסור מעשה, כגון איסור לשוב מצרימה שזוכר את היציאה ביד חזקה משם, כגון איסור אכילה ושתייה ביום תשעה באב שזוכר את חורבן הבית. איסור אכילת גיד הנשה (  ( Nervus ischiadicus  הנוהג בכל בהמה כשרה למאכל ( יש גם בעוף) בין בארץ בין בחוצה לארץ, עושה עם.  הציווי הנשמר באשר שם יש ישראל בכל זמן נועץ את המעבר מיעקב לישראל בליבת הזהות היהודית בכל דור ודור. הוא נועץ בליבת הזהות של עם ישראל את זיכרון המעמד הכמעט סוריאליסטי המופלא הזה, את   עיקר "ויירא - שמא יהרג, ויצר לו -אם יהרוג הוא את אחרים"  לדורות, את העובדה כי האב הוא הגשר עליו עוברת הצלת משפחתו, את התובנה כי יש ודברים גדולים נחשבים פחות מפכים קטנים, את המאבק עד עלות השחר, את הידיעה כי אין מלחמה שאינה מצלקת, וסוף דבר הוא נועץ את התובנה כי  השנאה שהחרידה אחים זה מזה נמסה במפגש השיבה למגורי אביהם של שני האחים, כי הם נופלים זה על צווארו של זה ובוכים, שניהם בוכים, לא על האהבה שנקשרה ביניהם אלא על משמחת השחרור מן השנאה ששיתקה שנים ארוכות מדיי את האחווה ביניהם, ומעתה, אחר הפגישה עמוסת החרדות הנושנות  יכלו להיפרד שוב לשלום, "וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה. וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת" (בראשית פרק ל"גטז-י"ז)

ערב שבת פרשת וישלח התשע"ז