עמוס ונבואותיו על רקע תקופתו

פרופ׳ יאיר הופמן, אוניברסיטת תל אביב

* נוסח ההרצאה בחוג העשירי לתנ״ך שהתקיים בבית נשיא המדינה, מר ראובן רובי ריבלין, במסגרת 929 תנ״ך ביחד. ד׳ בכסלו תשע״ז (4.12.2016)

כבוד הנשיא ראובן רובי ריבלין ורעייתו נחמה

מכובדי כולם,

שאלה: האם בטהובן היה יכול לבטא את גאוניותו פורצת הדרך אלמלא ניצב על כתפיו של מוצרט? האם מוצרט היה יכול לבטא את גאוניותו אלמלא ניצב על כתפיו של היידן? 

שאלות מעין אלו מוצגות לא אחת ביחס לגאונים מכל התחומים – אריסטו, אפלטון, ניוטון, ביאליק, עגנון, איינשטיין. 

דומני שהתשובות לשאלות מסוג זה הן בדרך כלל שליליות: עם כל ייחודו וחד פעמייותו נדרש הגאון לכתפיים של קודמיו כדי לעמוד עליהן ולהוציא מן הכוח אל הפועל את גאוניותו. 

במקרים אחרים, כך אומרים, לא כתפיים של גאון קודם נדרשו לגאון החדש, אלא האקלים הכללי, החברתי, המדעי, התרבותי שבו פעל. 

אני חושב על עמוס. 

עמוס היה גאון-יוצר, פורץ דרך מכמה וכמה היבטים. 

1. הוא יצר, אפשר לומר 'המציא', ז'אנר ספרותי חדש לא רק בישראל:  שירת תוכחה נבואית המבקרת את מציאות זמנו. על כתפיו ניצבו הושע, מיכה, ישעיהו, ירמיהו ונביאים אחרים שאנו נוהגים לכנותם קלאסיים. החידוש היה כה גדול, עד שהוא היה ראשון הנביאים שדבריו הועלו על הכתב, אבי הנביאים המכונים גם "נביאי הכתב". 
2. הוא הראשון שהעלה כמוטיב מרכזי באמונת ישראל את המוסר כערך עליון על פני הפולחן – "שנאתי מאסתי חגיכם ולא אריח בעצרותיכם... ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן. הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל"? (ה 25-21). 
3. הוא הראשון שהפגין את האוניברסליות חוצת הגבולות של הצדק,  בנבאו גם לעמים זרים על פשעיהם המוסריים: מה זה עניינך, שמלך מואב שרף לשיד את עצמות מלך אדום? – זה ענייני, כי המוסר הוא אוניברסלי. כך יצר עמוס לראשונה גם תת-ז'אנר של נבואות שיריות כנגד עמים זרים, גלגול אוניברסלי של נבואות ניצחון לאומניות בטרם קרב על אויבי העם, שהיה קים קודם לכן בישראל. 
4. הוא הראשון שניבא ישירות לעם כולו על מעמדותיו השונים, ולא למלך זה או אחר כדוגמת נתן נביאו של דוד, או אליהו, שהיה במידה רבה נביאו של אחאב, וזאת בלי להידרש למעשי נסים כאליהו ואלישע. 
5. הוא הראשון שמתוך חרדה מן המצב החברתי הגיע באופן אינטואיטיבי למסקנות פוליטיות מרחיקות לכת – חורבן ממלכת שומרון (להזכירכם: הרמב"ם הגדיר את הגאון-הנביא – 'וידע האמיתות מבלי לימוד' כלומר באופן אינטואיטיבי). 
6. הוא הראשון שהעז לערער על  מיתוסים לאומיים מכוננים, ולא חשש מאשמת פרובוקציות בפרשו אותם מחדש. עם סגולה? אכן כן: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה".  אבל אין לכם מה לשמוח על כך, אלא להישמר יותר, כי:  "על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (ג 2), אין הנחות! יציאת מצרים – אות ליחס מועדף של ה' לעם ישראל? – מה פתאום?! -- "הלא כבני כושיים [סליחה שאינני פוליטיקלי קורקט, זה עמוס לא אני...] אתם לי בני ישראל, נאום ה'. הלא את ישראל העליתי מארץ מצריים, ופלישתים מכפתור וארם מקיר" (ט 7)– אז מה ה'ביג דיל' שאתם עושים מיציאת מצרים?

ואני שואל את עצמי: על כתפיו של מי עמד עמוס? 

ככל שאני בוחן את הדברים – על כתפי אף אחד!  הרי גם התורה  עדיין לא הייתה כתובה אז. 

אז איך פרץ לתרבות הישראלית גאון כזה, שיצר ז'אנר חדש, אתוס לאומי חדש? 

אולי צריך לחפש זאת ברקע ההיסטורי לפעולתו?

עמוס, הנוקד, רועה הצאן, והבקר,  בולס השקמים מתקוע שביהודה,  ניבא בממלכת ישראל הצפונית באמצע המאה השמינית לפסה"נ בתקופת מלכותם של עוזיהו מלך יהודה וירבעם השני מלך ישראל.

 [ ויקיפדיה שיודעת הכול מספרת לנו שעמוס נפטר בשנת 745. יפה. חבל רק שאינה מוסרת תאריך מדויק ושעה, היינו יכולים לעשות לו יורצייט...]. 

הכותרת מציינת שפעל "שנתיים לפני הרעש". לפי בדיקות גיאולוגיות וארכיאולוגיות בחצור הכוונה כנראה לרעש האדמה שבשנת 760 לפסה"נ גרם להרס בעיר חצור, בין השאר. הד לרעש אדמה זה יש אולי בדברי מיכה הנביא על חורבן שומרון כמה עשרות שנים אחרי עמוס, המתאר את ה' יורד לארץ "ונמסו ההרים תחתיו והעמקים יתבקעו כדונג מפני האש כמים מוגרים במורד" (א 4)

היו אלו שנים של כוח ועוצמה  לממלכות יהודה וישראל. 

ירבעם בן יואש היה המלך הרביעי בשושלת יהוא – ורצף כזה של שושלת היה  דבר נדיר בממלכת ישראל, שמרידות פנימיות גרמו בה להחלפות תכופות של שושלות. היציבות הביאה לשיא את פריחת הממלכה: 

[יהוא, יואחז, יואש, ירבעם, זכריה- קשר עליו שלם בן יבש] 

לפי התיאור הקצר במל"ב יד 29-23 כבש ירבעם את דמשק, האויב הארמי המסורתי של ישראל עד אז, הרחיב את גבול ישראל "מלבוא חמת עד ים הערבה" תוך ניצחונות על עמון ומואב.  נראה שכבש מחדש, אם תרצו 'שיחרר' את שטחי עבר הירדן שהיו מיושבים בשבטים ישראליים בעבר, כפי שעולה 

ממצבת מישע מלך מואב מאה שנים קודם לזמנו של עמוס: 

"איש גד ישב בארץ עטרות מעולם". 

באותה מצבה מתפאר מישע 

 "ויאמר לי כמוש: לך אחז את נבה... ואהלך בללה ואלתחם בה מבקוע השחרית עד הצהרים... ואהרוג כלה שבעת אלפין גברין וגורין (גורים=טף) וגברות וגורות"

• [זה לא תרגום, אלא מקור. ועכשיו התברר לכם
• שאתם יודעים מואבית...]

 ייתכן שזיכרון רחוק של הטבח הזה מהדהד בדברי עמוס "על שלושה פשעי מואב", ובכלל על הפשעים המוסריים, פשעי המלחמה, של דמשק, עזה, צור, אדום, עמון נבואות שפותחות את הספר. 

לכיבושים מחדש של ירבעם בעבר הירדן מכוון אולי עמוס כשהוא מגנה את זחיחות הדעת של "בית ישראל" "השמחים על לא דבר האומרים הלוא בחזקנו לקחנו לנו קרניים" (ו 13): "לא דבר" ו"קרניים" הם שמות מקומות בעבר הירדן (אולי אום אל דיבר ושיח' סעד כיום] – שימו לב למשחק המלים והמשמעויות! 

גם ממלכת יהודה של עוזיהו המלך התעצמה. אולי הייתי מעז לשיר כאן את  השיר הידוע  של יוחנן זראי "וייבן עוזיהו מגדלים בירושלים ויחזקם... ויחצוב בורות רבים" – אבל לא אתחרה בקובי עוז, שנמצא אתנו כאן...

 המלים לקוחות מתוך דה"ב כו 9, ושם גם מסופר על חציבת בורות בשפלה ובמישור "כִּ֤י מִקְנֶה־רַּב֙ הָ֣יָה ל֔וֹ וּבַשְּׁפֵלָ֖ה וּבַמִּישׁ֑וֹר אִכָּרִ֣ים וְכֹֽרְמִ֗ים בֶּהָרִים֙ וּבַכַּרְמֶ֔ל כִּֽי־אֹהֵ֥ב אֲדָמָ֖ה הָיָֽה הַמֶּֽלֶךְ" (10). – להזכירכם, עמוס היה נוקד [באכדית: naqidu] – בעל עדרים רבים!

עוזיהו ביהודה, ככל המסופר, השקיע בחקלאות לטובת איכרים וכורמים, שיצאו נשכרים מן ההתעצמות של הממלכה. 

נראה שלא זה היה המצב בממלכת שומרון. 

כיבושי ירבעם בארצות רחוקות יכלו להתבצע רק עם גיוס של צבא גדול: מסים כבדים ואיכרים צעירים שהורחקו מאדמתם, שנשארה ללא עיבוד, ונאלצו להעבירה בהחכרה או במכירה לעשירים החדשים של שומרון, והם שיצאו נשכרים מן הניצחונות הבינלאומיים. 

נראה שמציאות זו היא שהביאה את עמוס לנדוד מיהודה צפונה, לבית-אל, לשומרון כדי להתריע על העוולות המוסריות שפשו שם בעקבות הממלכה המתעצמת. בעוד שאת יהודה מאשים עמוס בהאשמות דתיות בעיקרן, ובצורה די נוסחתית "על מאסם את תורת ה' וחוקיו לא שמרו ויתעום כזביהם אשר הלכו אבותם אחריהם" (ב 4)– כלומר אלילות; את ישראל הוא מאשים בעיקר בפשעים מוסריים: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים". בשומרון הוא מוצא "מהומות רבות ועשוקים בקרבה". הוא מגנה את "האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם". בנימה סרקסטית הוא פונה אל "פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם 'הביאה ונשתה'" (ד1). "השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק" (ו 4). 

בשיא עצמתה של ממלכת ישראל, כשהעילית חוגגת,  עמוס, בחוש מוסרי עמוק, שהוא מפרשו  כ'דבר ה'', רואה את הסדקים, את סממני התפרקות הממלכה. "והגליתי אתכם מהלאה לדמשק, אמר ה' אלהי צבאות שמו" (ה27 ). "לכן יגלו בראש גולים, וסר מרזח סרוחים" (ו 7). "ונשמו במות ישחק ומקדשי ישראל יחרבו"; "ומכאן מסקנתו, המצוטטת בפי אמציה כוהן בית אל: "בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו" (ז 11). 

קשה למצוא דוגמא טובה יותר לביטוי "מאיגרא רמה לבירה עמיקתא": חלפו לא יותר מ  30 שנה מנבואות אלו של עמוס עד שבשנת 721 חרבה ממלכת ישראל, ומרבית תושביה הוגלו לאשור, שבימי עמוס עוד לא נראתה כלל כסיכון לממלכת שומרון! לא ניתוח פוליטי ולא קריאת מחקרים סוציולוגיים הביאו את עמוס למסקנתו שהתגשמה במלואה, אלא אינטואיציה גאונית, שכך יקרה, כי אין תקומה לממלכה מושחתת, שמדכאת את מרבית תושביה לטובת עילית מצומצמת של עשירים ומקורבי מלך. לאו דווקא כעונש אלוהי אלא כתוצאה מהתפוררות חברתית פנימית.

ירמיהו, למעלה ממאה שנים לאחר נפילת ממלכת ישראל והגליית תושביה, ניבא על חורבן וגלות של ממלכת יהודה. אבל אצלו הסיבה העיקרית לתובנה זו הייתה בעיקרה פוליטית: מדיניות מטופשת כלפי האימפריה הבבלית. 

לא כן עמוס. 

לעולם לא נוכל לדעת האם בלי עמוס היו קמים ישעיהו, מיכה, ושאר נביאי הכתב. האם ממנו עברה אליהם ההכרה העמוקה שהמחאה והזעקה נגד עוול חברתי ומוסרי אינם משלו אלא הם צוו אלוהי אליו, כלומר – נבואה: "אריה שאג מי לא ירא? ה' דיבר מי לא יינבא?" (ג 8).

גם לא נדע אם הוא היה פורץ לתרבות ולאתוס הישראליים בנסיבות חברתיות אחרות. אבל שאלות ללא מענה אלו אין בהן כדי להעמיד בספק את גאוניותו, ואת הזיקה בינה לבין תקופתו.  

חז"ל אמרו שאין נבואה נשמרת אלא אם כן היא יפה לזמנה ולדורות. אין ספק שהמסרים המוסריים הדתיים והחברתיים של עמוס, כמו גם הערכים הספרותיים של נבואותיו הם על זמניים, הרבה מעבר לתקופתו,

ואפילו אין צורך לומר: די לחכימא ברמיזא!

תודה רבה.