נטיית הלב הראשונה שלי בקוראי כי לבאר שלישת שחפר יצחק בשבתו באדמות ערוץ גרר קרא שם "שִׂטְנָֽה", הייתה פשטני לעילא. הוא קרא לה 'שִׂטְנָֽה' כי הבין כי הבאר הזאת תכלא מימיה תמיד, אבל את השטנה תפיק ותפיק עוד, בלי לאות, אין עוצר. שטנה איננה רק איבה. היא לא שנאה הנקווית בליבו של אדם העלולה אמנם לגאות עד שהיא עוברת על גדותיה וניגרת להזיק, ולפגוע, עד אפילו להמית, אבל עיקר פגיעתה היא בשונא עצמו המורעל על ידה בתוכו. שטנה היא היזק הלכה-למעשה שעילתו שנאה. בספר עזרא פרק ד' פסוק ו', נאמר "וּבְמַלְכוּת֙ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ, בִּתְחִלַּ֖ת מַלְכוּת֑וֹ, כָּתְב֣וּ שִׂטְנָ֔ה עַל יֹשְׁבֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם", העידו עדויות מרשיעות על היהודים ו"השחירו פניהם של ישראל בימיו כפני הקדרה" ( מסכת מגילה י"א, א') כדי להניא את המלך מתמיכה ברעיון הקמת המקדש בירושלים בה שלט. השנאה הכבושה 'הכתיבה' "שִׂטְנָֽה", והשונאים כתבו. "וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ ה' בַּדֶּ֖רֶךְ לשָׂטָ֣ן ל֑וֹ" (במדבר כ"ב,כ"ב) הוא 'מעשה שטן' הבא לסכל את היענותו של בלעם לתחנוני בלק בן ציפור, לא בהדחה משנאה, אלא בפעולת מניעה, בהתערבות אלימה בדרך. השטן, הוא 'מלאך' פעיל, המשוטט בארץ ללקוט ראיות מגובות או בדויות להביאן לפני דינו של דיין עולם כדי שיוציא לחובה דינם של ישרי דרך. נטיית הלב הראשונה שלי הייתה לייחס ליצחק אבינו בגרר כוח נבואה על מה שעתידה אותה באר להפיק עד לקץ שעבוד מלכויות, על שהיא עתידה להיגרר מן הנחל ההוא לכל הנחלים ההולכים אל הים בהם הלכו ישראל בנדודים בעולם. "שִׂטְנָֽה" מאיבה, בכל דור, "שִׂטְנָֽה" בעלילות דם, "שִׂטְנָֽה" מעוינות המתעדת כביכול עדויות שקר על אגודות סתר של זקני ציון המושכים בחוטי העולם והיורדים לתוך נכסי המדינות בהם הם זרים נסבלים בוגדנים. זה נראה היה לי דרש שדברי הימים מוכיחים שכולו פשט. אבל אחר עיון נוסף, לא הלכתי אחר נטיית לבי הראשונה. על פי הכתוב בנרטיב 'הבארי' הזה כולו, לא האמין יצחק בבאר דטרמיניסטית כל כך.
הסיפור מתחיל באברהם. הוא בא מארם אל הארץ "הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ". זה היה שמה. היא לא הייתה ריקה. היו בה פלישתים, וחיתים, ויבוסים, ועוד, רועי צאן בארץ שחונה, שחפרו בארות להשקות עדריהם. הם היו בעיניהם כאדוני המים, והמחשבה שיש בשמים אלוהים שנתנם לכל ברואיו הייתה זרה בעיניהם מכל וכל ומשהושמעה - גם זדונית. הם ראו בו באברהם, שאף הוא רעה צאן וחפר בארות, גזלן. "הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ" לא הייתה בעיניהם אלא בדותה על פיה תבע אברהם לעצמו זכויות בשם האלוהים אותו לא ידעו, על הארץ אליה בא כפולש זר. הם סתמו את הבארות אשר חפר. אבל הוא נתן להם שמות. באר סתומה שיש לה שם, היא באר שבנים יורשים יפתחו בבוא היום ושמם יעיד למי היו בראשונה, מי גילה אותם והיה הכורה האחד. כך אכן הווה. יצחק בנו שנתברך בארץ "... וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי גָדַ֖ל מְאֹֽד וַֽיְהִי ל֤וֹ מִקְנֵה צֹאן֙ וּמִקְנֵ֣ה בָקָ֔ר וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֑ה...." -וממילא, פועל יוצא מן היצרים שהטמין יוצר האדם במרתפי ליבו של יצוריו, "וַיְקַנְא֥וּ אֹת֖וֹ פְּלִשְׁתִּֽים" ( בראשית כ"ו, י"ג-י"ד). סמוך לנכסים מכים סרפדי הקנאה שורש. כמעט חוק טבע. אך בנוסף לקנאה הבאה כצל לרגלי האילן שהשמש מזהבת פירותיו, הייתה גם היסטוריה, היה אברהם, היה האב 'הפולש', העברי הזר ההוא, עבריין הבארות הגזולות כביכול. "וְכָל־הַבְּאֵרֹ֗ת אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ עַבְדֵ֣י אָבִ֔יו בִּימֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יו סִתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְמַלְא֖וּם עָפָֽר" ( שם,ט"ו), דגש על עַבְדֵ֣י אָבִ֔יו, דגש על אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יו. יצחק אינו נרתע. "וַיָּ֨שָׁב יִצְחָ֜ק וַיַּחְפֹּ֣ר אֶת בְּאֵרֹ֣ת הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ בִּימֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יו וַיְסַתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אַבְרָהָ֑ם וַיִּקְרָ֤א לָהֶן֙ שֵׁמ֔וֹת כַּשֵּׁמֹ֕ת אֲשֶׁר־קָרָ֥א לָהֶ֖ן אָבִֽיו", דגש על אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יו. שני דגשים חזקים המתאייתים לתוך הסכסוך ועושים אותו להיסטורי, לחדל פתרון , כי כל הדן את היום שניתן לשינוי, על פי העבר שאינו ניתן לשינוי, גוזר בארות סתומות למחר המפיקות בכל עתיד רק שטנה. יצחק יודע זאת, ומפני שהוא יודע הוא אינו מוכן לקבל את ההיסטוריה כדיין יחיד של המציאות.
הוא עושה מעשה. הוא פותח סתומות. "וַיַּחְפְּר֥וּ עַבְדֵֽי יִצְחָ֖ק בַּנָּ֑חַל וַיִּ֨מְצְאוּ שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים. וַיָּרִ֜יבוּ רֹעֵ֣י גְרָ֗ר עִם רֹעֵ֥י יִצְחָ֛ק לֵאמֹ֖ר לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם וַיִּקְרָ֤א שֵֽׁם הַבְּאֵר֙ עֵ֔שֶׂק כִּ֥י הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ" ( שם,י"ט-כ'). תחילה רבו. " שהיו משתדלים לנצח ולהיות רב ושליט על באר זה" אומר בעל 'הכתב והקבלה', הרב יעקב צבי מקלנבורג (1785 -1865) המריבה הייתה מבוססת על טיעונים רציונליים, סותרים אמנם, אבל עניניים. על פי רבי יצחק קארו,רבה של קושטא בעל "תולדות יצחק" (1458-1535), טענו הפלישתים כי "לפי שהבאר אצל הנחל, ממי הנחל הם, ומתמציתו ימלא הבור והנחל יתמעט מזה" ואו אז " לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם", משמע גם המים שבבאר לנו הם, כי מי הנחל כולם לנו הם. כנגד טענה זאת, מעיד הכתוב כי עבדי יצחק טענו להיפך " והעיד הכתוב כי מי הבאר הזה לא היו מן הנחל כמו שאמרו רועי גרר, אלא וַיִּ֨מְצְאוּ שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים ומאליו נובע". אלה אמרו בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים מפני שהם באים ממי הנחל המתחדשים בזרימה ללא הרף, ואלה אמרו בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים כי מאליהם נובעים המים ומתמלאת מהם הבאר. זה דרכה של מריבה. שני הצדדים נשענים על אותה מציאות אבל מציאות אינה עובדה. העובדה היא מה שכל צד אומר על המציאות.
אחרי שהמריבה לא נסתיימה בהכרעה בהסכמה, עברו הפלישתים לשלב של "הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ". עם יצחק. המריבה היא על המים. אחרי כישלונה היא על האיש. יש ב'עֵ֔שֶׂק' וב'הִֽתְעַשְּׂק֖וּ' אסוציאציה שמעית לעושק, אולם כפי שמעיד אבן עזרא " עֵ֔שֶׂק ידוע בדברי קדמונינו, רק במקרא אין לו ריע", ואילו עושק במובן של גזל יש ריע במקרא כגון "וְהָיָה֘ כִּֽי יֶחֱטָ֣א וְאָשֵׁם֒ וְהֵשִׁ֨יב אֶת הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל א֤וֹ אֶת הָעֹ֙שֶׁק֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׁ֔ק א֚וֹ אֶת הַפִּקָּד֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָפְקַ֖ד אִתּ֑וֹ א֥וֹ אֶתהָאֲבֵדָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מָצָֽא" (ויקרא ה', כ"ג) וגם כגון "עֲרֹ֣ב עַבְדְּךָ֣ לְט֑וֹב אַֽל יַעַשְׁקֻ֥נִי זֵדִֽים" (תהלים קי"ט,קכ"ב). 'מתעשק' ו'מתעסק' קרובים ואחד מן המשמעויות של 'מתעסק' הוא שאדם מחליף בין דבר שנתכוון לו לבין דבר שהוא עושה. יש 'מתעסק' בצרכי ציבור, יש מניח צרכי כלה ו'מתעסק' בקבורה ואמרו "בכל דבר מצוה שאדם הולך ו'מתעסק' בה יש לעמוד מפניו" (אנציקלופדיה תלמודית על פי הגמרא בקידושין). אחרי שכשלה המריבה על המים לגופם והחלה המתקפה לגופו של יצחק, הבין האיש כי בכל מקרה, כשהתכוונו לגופו של יצחק רבו על המים ,וכשרבו על המים לא התכוונו אלא לגופו של יצחק ועל כן קרא לבאר " עֵ֔שֶׂק" ולא 'מריבה' כי בכל מקרה "הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ".
די היה לכאורה בניסיון הקשה הזה כדי להרתיע את יצחק מטפח תקוות של השלמה עם הפלישתים . אבל הוא לא נרתע. הקיום בארץ היה תלוי בבאר. ועל כן " וַֽיַּחְפְּרוּ֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וַיָּרִ֖יבוּ גַּםעָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֥א שְׁמָ֖הּ שִׂטְנָֽה". כאמור, אם רבו על הראשונה כדי לריב עִמּֽוֹ או רבו עִמּֽוֹ כדי לריב על הראשונה, ועכשיו שוב רבו, והשם היחיד שאפשר היה להתאימה לטיבה של הבאר הסתומה הזאת היה "שִׂטְנָֽה", כי הוכח בעליל כי לא חסרון מים ליד נחל זורם וחי הטריד את הפלישתים, אלא עצם נוכחותו של יצחק בארץ ה'עסיקה' אותם, די היה לכאורה לוותר על כל ניסיון של פיוס או של עמידה על עשיית המעשה המתבקש, כריית באר.
על פי כל 'היגיון', לא היה עם מי לדבר. אך גם לא היה מישהו אחר בארץ להידבר עימו ב'היגיון'. הצומת בו עמד יצחק הייה אכזרי, או באר שתיסתם שוב, או עזיבת הארץ. לא משטמה או לא משטמה. על משטמה אין שליטה. היא לא רציונלית. אבל על החיים יש שליטה. ועל כן " וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וְלֹ֥א רָב֖וּ עָלֶ֑יהָ" (שם,כ"ב). הוא לא נסוג בפני פלישתים. אבל עשה מעשה וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וביטל בזה את העילה הלכאורית של הסכסוך, באר מים חיים ליד נחל מים חיים. הוא העתיק את מושבו למקום אחר בויש מים חיים וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת לתוכה ניקוו אותם המים החיים. כמו שאברהם נאמר עליו "וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם" (בראשית י"ב, ח') בתוך הארץ, מאלון מורה "וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה, בֵּֽית אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם" ,כן נאמר על יצחק "וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם". מעשה האב סימן לבנו. הארץ המובטחת בגבולותיה מצטמצמת כשרבים על מקום אחד ממקומותיה עם הכנעני או הפלישתי, ומתרחבת בגבולותיה כשמעתיקים למקום אחר בתוכה והבאר הנחפרת כדי להיאחז בעקשנות בארץ נקראת "רְחֹב֔וֹת" כי בשוך המריבה, בלי ויתור על קדושת ההבטחה, הארץ כמו מגילה נפרשת משתרעת רחבה יותר, אף על פי שגבולותיה אינם משתנים.
מנטיית הלב לא להתעלם מן השטנה המפכה, כמעט מאז, ולבטח עד הנה, ולראותה כבאר כבאר המתגלגלת עם חיינו תמיד שאף על פי שסותמים אותה היא מביעה משטמה, באתי אל נטיית הלב לא להתעלם ממעשי אבותינו שידעו להעתיק עצמם בתוך "הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ" למרחבים מתחתם יש תמיד מים חיים, ולא עזבוה לעולם, לא הם ולא זרעם אחריהם.
ערב שבת תולדות התשע"ז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.