כמות ואיכות בדמוקרטיה או: למה אין זכות בחירה לילדים?

פרופ׳ חמוטל בר-יוסף, משוררת, סופרת, חוקרת ספרות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

הקדמה 

הדברים שלהלן מכוונים להצביע על נקודות חולשה או תורפה של משטרים דמוקרטיים, ובמיוחד על תוצאות מסוכנות לתרבות במדינות דמוקרטיות, שמזניחות ומקפחות את האיכות בשם הכמות, כלומר, משקיעות בעיקר במה שמשרת את הרוב, את המון העם. דברי הביקורת שלי יסתיימו בהצעות חיוביות, כי בעיקרון אני לא מאמינה בתלונות ומחאות שאינן מלוות בהצעות חיוביות מעשיות.

אני גם לא מאמינה ב"אין מה לעשות". תמיד, בכל מצב, אפשר לנסות לעשות משהו, אפילו אם זה רק "אפקט הפרפר". אנחנו חיים במדינה שבאופן יחסי למדינות מסוימות אחרות מאפשרת לנו חופש ביטוי וחופש פעולה, שרובנו לא מנצלים אותו כדי לנסות לשנות את מה שלא מוצא חן בעינינו. רבים מסתפקים בדברי תלונה והתמרמרות שמעכירים את אקלים חיינו. אז אחרי שאסביר מה ומי נראה לי לא רצוי אבהיר מה ומי כן נראה לי רצוי ומה אפשר אולי לעשות לשם כך. ולענייננו: 

כידוע, דמוקרטיה פירושה שלטון העם, כאשר השליטים בפועל או ההחלטות נקבעים על ידי רוב הבוחרים. לכל בוחר יש קול אחד, בלי קשר לאיכות שלו כאדם ולאיכות של הכושר שלו לבחור. שימו לב שכאשר אנו אומרים "שלטון העם" פירושה של המילה "עם" הוא "רוב בעלי זכות הבחירה". אני שואלת: האם "עם" פירושו רוב בעלי זכות הבחירה? 

במאה ה 19 האמינו ב"נפש העם", או "רוח העם", שבלעדיה אין לקבוצת אנשים זכות לדרוש מדינה. ואיך יודעים שלקבוצת האנשים הזאת יש נפש של עם? לפי התפיסה הזאת הנפש של העם נמצאת בלשון, בפולקלור, בשירה, בספרות, באמונות, בדת. "עם" לפי התפיסה הזאת זה לא רק קבוצה אתנית בעלת היסטוריה משותפת, אלא קודם כל קבוצה בעלת תרבות רוחנית-רגשית משותפת. הלשון, המוסיקה, והספרות נחשבו לביטויים הנאמנים והעמוקים ביותר של נפש העם ורוחו, ומי שמבטא באופן העמוק ביותר את נפש העם הם משוררים והוגי דעות. לכן פוליטיקאים אמורים להטות להם אוזן ולהתחשב בדעתם. זה היה המצב בתנועה הציונית מראשיתה וגם עשרות שנים אחדות לאחר קום המדינה. לאלתרמן, לחיים גורי ולעמוס עוז היה חלק בהחלטות פוליטיות, והפוליטיקאים עצמם היו מוטרדים מהאיכות של העם בישראל. זה היה בתקופה שסופרים קיבלו הערכה בהתאם ליכולת שלהם לראות בפרספקטיבה את ובעומק את מצב העם ולבטא אותו בשיריהם. כיום ה"עם" שקובע את השלטון נמדד במכונות חישוב של פתקי הצבעה, ונציגי העם בכנסת, בממשלה ובעיריות מטפחים תרבות שלפני חמישים שנה היו קוראים לה "פולקלור" או "תרבות המונים". תרבות המונים הייתה קיימת תמיד, וכבודה במקומה מונח – מופעי קרקס, שעשועים למיניהם, נגינה ושירה חובבניות בפאבים או בחוצות, ריקודי חוצות, חגיגות רחוב – כל אלה היו תמיד נחוצים להמונים, אבל התרבות שנשמרה לדורות ושימשה מקור גאווה לעם – התנ"ך, הומרוס, דנטה, שקספיר, מוליר, גתה, טולסטוי, באך , מוצרט, רמברנדט, פיקאסו וכדומה - אלה הן יצירות משוכללות, מתוחכמות, כרוכות במאמץ יצירה ובמאמץ הבנה. הצרכנים שלהן לא היו רוב האוכלוסייה, אבל הן ייצגו בגאווה את הרמה התרבותית של הארצות שבהן חיו יוצריהן. משטרים דמוקרטיים הפכו את יוצרי התרבות הזאת, נקרא לה "תרבות גבוהה" לצורך העניין, לקבוצה מקופחת מבחינה כלכלית ומבחינת המעמד החברתי, משום שהן נוצרות ונדרשות על ידי מעט מדי אזרחים. 

נזכיר, אגב, שהדמוקרטיה הייתה במקורה שלטון של מיעוט נבחר, למעשה: ביוון זכות הבחירה ניתנה לכל אזרח זכר בן חורין, בן 20 שנה ומעלה. 3000 איש בלבד היו העם שניהל את אתונה. בדמוקרטיות מודרניות נשים ומיעוטים דתיים ואתניים קיבלו זכות בחירה רק לאחר מאבקים ממושכים. בהרצאה קודמת שמעתי דברי התפעלות מהדמוקרטיה בשוייץ: שווייץ נתנה זכות בחירה לנשים רק לפני 40 שנה, וליהודים רק ב 1874, כמאה שנה אחרי צרפת. באנגליה בתקופה מסוימת ניתן משקל רב יותר לקולות של אנשים בעלי הכנסה גבוהה, שהייתה להם גם השכלה יותר גבוהה. 

בדמוקרטיות המתקדמות ביותר (כולל מדינת ישראל) אין זכות בחירה לילדים מתחת לגיל 18. למה לא? מתוך ההנחה שהם לא מצוידים בכישורים הנחוצים לאדם כדי לבחור. 

כידוע, אפשרות הבחירה החופשית היא בסיס הכרחי למחויבות מוסרית. במצב שאינו מאפשר בחירה אין מקום לשום תביעה מוסרית. אתה לא יכול לתבוע שום התנהגות מוסרית מאדם שאינו מסוגל לבחור, והאדם לא נולד עם הכושר לבחור היטב. אדם וחווה למדו להבדיל בין טוב לרע לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת. כדי שתהיה לאדם יכולת לבחור היטב, לא לעשות בחירות מוטעות, הוא זקוק קודם כל למשהו שהתורה קוראת לו "דעת". הדעת הזאת נקנית בתהליך של התבגרות, של יציאה מגן העדן, לא נולדים איתה. 

ברור שדעת זה קודם כל ידע. בחירה מתוך בורות ובערות אינה יכולה להיות טובה. למשל, קשה לבחור היטב לממשלה ולכנסת בלי לדעת כמעט כלום על תולדות העם היהודי, על מרחב האפשרויות הריאליות של השליטים בהווה, על המצב ועל הצרכים של אזרחי המדינה. אבל "דעת" זה לא רק ידע והשכלה, גם אנשים משכילים עלולים לעשות בחירה גרועה. כי "דעת" זה גם ישוב הדעת : חשיבה ושיקול דעת רציונליים; רוחב אופקים, סבלנות וסובלנות. גישה מציאותית שמבחינה בין wishful thinking למה שהמציאות מאפשרת, שליטה עצמית, הסתגלות למצבים משתנים. 

לא יכולה להיות בחירה טובה אם היא נעשית מתוך דעות קדומות, מתוך נוקשות, פנאטיות, פאניקה, רגשות נקם, כוחניות, אינטרסנטית וחוסר סבלנות. "דעת" זה גם הבנה של טבע האדם, של החולשות האנושיות, של הנטייה האנושית לתוקפנות, לרמייה, לגאוותנות, לצביעות, לעלבון, לנקמה. הידיעה שגם שליטים הם בני אדם עם חולשות כאלה – ההבנה הזאת נקנית במידה רבה מתוך קריאה של ספרות איכותית. ברור ש"דעת" בכל המובנים האלה אינה טבועה באדם מלידה, אלא היא תוצאה א. של חינוך ב. של אקלים תרבותי, שכל אחד מאיתנו נושם ומפנים, לא מתוך מה שאומרים לו, אלא מתוך מה שהוא רואה ושומע בבית, בבית ספר, בטלוויזיה, בין החברים, בצבא, בעבודה. 

בישראל יש כיום יותר ויותר אזרחים בעלי זכות בחירה שאין להם ידע בסיסי, והם גם חסרי כושר בחירה רציונלי, תקועים עמוק בדעות קדומות, אחוזי פאניקה ופנאטיות, מבולבלים, חסרי אונים, מלאים כעס ותלונות, חסרי סבלנות, קולניים ותוקפניים. לקול של כל אחד מהם יש אותו משקל כמו לקול של אנשים משכילים, עתירי ידע רלוונטי, רחבי אופקים ומיושבים בדעתם. בכל תחומי החיים אנו פונים למומחים, אפילו העיצוב האדריכלי של המרחב הציבורי, ערוצי התחבורה, הגינון - כל זה נעשה על ידי מומחים, כלומר על ידי אנשים איכותיים בתחום, אבל את השלטון ואת התרבות אנו משאירים בידי הכמות! שימו לב: אין לזה שום קשר לעדה – בכל עדה יש כל מיני אנשים – יש לזה קשר להידרדרות של רמת התרבות וללגיטימציה של תרבות המונים עצלנית, קולנית, וולגרית אגרסיבית, חסרת תבונה. זה קורה גם בארצות דמוקרטיות אחרות, אבל מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את מה שאכן קורה גם בארצות אחרות, אבל לא מסכן את קיומן. 

מי אשם בהידרדרות הזאת ומי יכול לתקן אותה? אני מזהה שלושה גורמים, ואציג אותם בזה אחר זה, החל ממה שמוכר וידוע וכלה במה שפחות מדברים עליו, ולכן יהיה אולי קשה יותר להסכים לדבריי. ראשית, משרד החינוך של הממשלה הזאת, שמשלים כאילו בלית ברירה עם עצלות, רשלנות, חוסר אחריות ובורות, משקיע במוגבלויות יותר מאשר בכישרונות, נותן פטור ואף טיפוח וטיפול לילדים חסרי בסיס תרבותי שזקוקים בעיקר לגישה יותר בוגרת, יותר סמכותית, פחות עצלנית, משרד חינוך שמאפשר מורים ומורות שאינם מדברים עברית תקנית ואינם יודעים או אינם מעזים להשתמש בבמה היצירתית שהם קיבלו. שוב: לא כולם. תלמידים רבים מדי – לא כולם - מסיימים את בית הספר התיכון עם תעודת בגרות, אבל אינם מסוגלים לדבר עברית תקנית, לקרוא ספר, לקרוא בקול כהלכה (אפילו עם ניקוד), להבין מה שהם שומעים, להביע את עצמם באופן ברור, שלא לדבר על היכולת להבין ולייצר תקשורת מטאפורית. היכולת לתקשר, פשוט לתקשר, הצטמצמה ונעשתה דלה, ענייה, שטוחה, חסרת אמצעים. יש לזה השלכות ברורות על לשון הספרות והשירה שנכתבת אצלנו עכשיו. כי עושר של הלשון ושל המחשבה מחייב השקעה, מחייב מאמץ, ומערכת החינוך כיום ויתרה על התביעה למאמץ של התלמיד ושל המורה. לישראל יש אמנם הישגים בתחום הטכנולוגיה אך הרמה הכללית של הישגי התלמידים ושל האוניברסיטאות הולכת ויורדת משנה לשנה. כמי שישבה שנים רבות במשרד החינוך אני טוענת שהלחץ הפוליטי להוציא כל תלמיד עם בחינת בגרות – לחץ פוליטי של מי שחשבו את עצמם למקופחים בישראל – פשוט הרס את מערכת החינוך ואת ההוראה, בעיקר מחטיבת הביניים ועד כיתה י"ב. בוטלה גם האפשרות להשאיר כיתה ולהקפיץ כיתה. אין כמעט שיעורי בית. שום כושר אינו יכול להתפתח ללא אימון אישי. אבל במערכת החינוך שלנו אין אימון אישי לדיבור, לכתיבה, ולא לחשיבה. התוצאה היא – תסלחו לי על הביטוי – ירידה משמעותית בתרבות, כולל תרבות ההתנהגות. זה נראה כמו עלייה ברמת הטמטום ולגיטימציה של טמטום. אני לא מתכוונת לכולם, כמובן, אלא בעיקר לנושאי משרות ציבוריות צעירים יחסית שאנו פוגשים אותם יום יום. שוב – זה לא כולם. וזה נכון שמערכת החינוך כיום מתיימרת למלא את מקומן של תנועות הנוער ולתת מקום לפעילות חברתית, אבל ברוב בתי הספר – לא בכולם - אין חינוך להתנהגות נאותה, לדיבור מנומס, להתחשבות, ולהכרת תודה. קולניות, גסות ותוקפנות שולטות בכיתה ומחוצה לה. מערכת החינוך נכנעה ברובה לביורוקרטיה, לאווירת התחרותיות ולקריטריון הכמות במקום האיכות. 

שנית, התקשורת, בעיקר הטלוויזיה, אבל גם הרדיו והעיתונות שמתפרנסים מפרסומות - רבות ככל האפשר - וזקוקים עבורן לרייטינג, כלומר לקוראים וצופים רבים ככל האפשר. רוב תוכניות הטלוויזיה מלאות סנסציות זולות, רכילות קטנונית, בישול, פשע – כל מה שמאז ומעולם משך את ההמונים. תוכניות הטלוויזיה - כולל החדשות! - מדגישות את הצד השלילי במציאות חיינו כדי להפחיד (פחד הוא גורם רייטינג ממדרגה ראשונה), וכך הן יוצרות אווירה של פאניקה שכאמור אינה מצב מתאים לבחירה מוצלחת. תוכניות הטלוויזיה בעצם מעוותות את תמונת המציאות של הצופים הבוגרים והצעירים. הן מעצבות בצופה המבוגר והצעיר תפיסת מציאות רעה, מפחידה, מציאות של ג'ונגל, שבה כדי לשרוד יש לגדל בדחיפות שיניים וציפורניים. לכאורה הטלוויזיה רק מדווחת, חושפת ומשקפת את המציאות כמות שהיא, אבל למעשה היא מעצבת את המציאות המנטאלית שלנו ואת הערכים המוסריים או הלא מוסריים שלנו. בגלל הצורך בצופים רבים הטלוויזיה מקצה פחות ופחות מקום לתרבות גבוהה, וכך היא משתתפת בתהליך של צמצום הייצור והצריכה של תרבות גבוהה. 

שלישית – וכאן אני מכניסה את עצמי לשדה מוקשים ומקווה שאצא בשלום – לדעתי ההידרדרות של התרבות הגבוהה היא גם תוצאה של עולם המושגים והאידיאולוגיה הפוסט-מודרניסטית, שנותנת כוח וערך לתרבויות של קבוצות ותרבויות שהוזנחו, שהיו בשוליים, כלומר, הוזנחו או קופחו. כמו כל אידיאולוגיה הפוסט מודרניזם מתבצע על ידי בני אדם, וזאת לא תמיד מחמאה. אין לי שום דבר נגד נשים, כמובן, וגם לא נגד שחורי עור ולא נגד להטבים. אבל אני סבורה שהכוח שיש להם כיום – ויש להם כיום הרבה כוח – נובע לא רק מהצלחתם לשנות את מערכת הערכים בעולם המערבי אלא גם ממספרם הגבוה במדינות דמוקרטיות שבהן השלטון נשען על מספר הבוחרים. ובכן, אני מבינה ומסכימה שבני קבוצות אלה צריכים לקבל זכויות אזרחיות שוות וגם שכר שווה עבור עבודה שווה וגם הזדמנויות שוות לתעסוקה ולקריירה. אני גם מאמינה שלכל בני האדם יש פוטנציאל תרבותי ומוסרי שווה. 

אבל אני גם מאמינה – כמו שהבינו יהודים כאשר ניתנו להם סוף סוף זכויות אזרחיות שוות בארצות הגולה - שבשביל הכבוד צריך לעבוד! שכדי לזכות בהערכה צריך להוכיח הישגים. 

מהפיכת התרבות שחולל העידן הפוסט-מודרניסטי לא הסתפקה באפליה מתקנת. כיום יש עדיפות ברורה למוצרי תרבות של נשים, שחורי עור, מיעוטים למיניהם, הומוסקסואלים ולסביות. הם כבר לא בשוליים. הם עומדים במרכז ההתעניינות, במידה רבה על חשבון ההתעניינות במוצרי תרבות של אחרים. הרי גם התקשורת וגם האוניברסיטאות נרתמו למאבק הזכויות ולטיפוח התרבות של הקבוצות שהיו מקופחות.

אני טוענת שהפמיניזם והאתניות יצאו מפרופורציה, נעשו אלימים וגרמו נזקים קשים לאיכות של התרבות שבה אנו חיים. אני אומרת שאסור להפוך את המאבק לשיווי זכויות לשתלטנות מאיימת או אף לציד מכשפות חסר מעצורים. כשאני אומרת דברים כאלה אומרים לי או שאני מתנשאת או שאני מאד אמיצה, כי הפוסט-מודרניזם הפך כבר מבון טון, מפוליטיקלי קורקט לז'דנוביזם, לטרור תרבותי. "להתנשא" הפך למילת גנאי מאיימת, שגורה בפי כול. אבל אני שואלת, כמו הילד שצעק "המלך עירום": למה לא להתנשא כשיש לזה סיבות טובות? למה לא לאחל לכל אחד שיהיו לו גם כן סיבות טובות להתנשא, ובעיקר שיהיה לו הכוח ובכושר להגיע להישגים מעוררי גאווה? 

מה לעשות? 

בעניין מערכת החינוך: להילחם ביתר עוצמה (הפגנות, שביתות וכולי) על איכות הלמידה והחינוך: להקטין מספר תלמידים בכיתות, לבטל את בחינות בגרות, להעלות משכורות ולשפר תנאי עבודה של מורים (בעיקר בתיכון), לחזור לאפשרות להשאיר כיתה או להקפיץ כיתה, לעודד תחרותיות חיובית, להגדיל את מספר שעות השהייה בבית הספר של המורים והתלמידים, לדאוג למורים בעלי איכות, שמסוגלים לדבר, לכתוב, לקרוא, להבין, לחשוב ולתקשר ברמה גבוהה. ומסוגלים לאמן בזה את תלמידיהם. לטפח עבודה עצמית עם הדרכה אישית. להחזיר את המקצוע "חיבור", ללמד תנ"ך ודקדוק באופן מעמיק, לייסד מועדוני ויכוחים – בגדול: לעשות כל מה שאפשר כדי לטפח את שרירי הרצון ואת כושר הלמידה. 

להילחם על תרבות איכותית, שאינה תלויה ברייטינג (יותר ערוצים ממלכתיים בלתי מפלגתיים). לתבוע תקציבים ממשרד התרבות, מעיריות ומרשויות מקומיות לשם טיפוח תרבות איכותית – שירה, תיאטרון, מוסיקה, ציור. לתקצב סופרים, משוררים, מלחינים, ציירים, הוצאות ספרים, כתבי עת, מופעי שירה, מועדוני ספרות, שירה מולחנת (האחרונה חשובה במיוחד גם להמונים), קונצרטים, קריאת שירה וספרות בתקשורת ובחוצות, סבסוד כתיבה ותרגום, סבסוד מוסיקה קלסית (המקרה של מרכז עדן תמיר) ופעולות אחרות המיועדות למעטים. וגם לתבוע שראשי משרדי תרבות בממשלה ומחלקות תרבות בעיריות ובמועצות המקומיות יהיו אנשים בעלי תרבות גבוהה. לתבוע תקשורת (במיוחד טלוויזיה) שמציגה ומשקפת גילויים אנושיים יפים: התחשבות, נימוס, עדינות, נדיבות, יושר, התנדבות, טלוויזיה שמודעת לאחריות שלה לעיצוב האקלים התרבותי והנפשי בישראל, לגעגועים של העם בישראל לשלווה ולאופטימיות. 

לבטא התנגדות לתרבות שנותנת ציונים גבוהים על סמך השייכות של היוצר לקבוצה שקיבלה תג של קיפוח. הערך של מוצר תרבות אינו תלוי בהשתייכות הקבוצתית של היוצר. שייכות של יוצר - סופר, מוסיקאי, צייר, קולנוען, מי שלא יהיה - לקבוצה מקופחת או סובלת לא הופכת את היצירה ליותר מעניינת או יותר משובחת. בכלל, הגיע הזמן להבין שסבל זה לא הישג. אידיאליזציה של סבל זאת מורשת נוצרית שהעולם המערבי לא משחרר ממנה, גם משום שהסבל מנוצל באופן כוחני למטרות פוליטיות. הגיע הזמן להתגאות בתרבות גבוהה, בלשון תקנית, בהתנהגות מנומסת, בקריאה, הגיע הזמן להכיר בלי חשש בערך של תרבות גבוהה ובמאמץ הכרוך בהשגתה. איש לא יעלה על דעתו לצפות להישגים בספורט רק על ידי טיפוח הביטחון העצמי של התלמידים, השקעה במי שלא ניחן בכושר ספורטיבי על חשבון בעלי היכולת, ומתן תעודות המעידות על הישגים למראית עין. 

הגיע הזמן לא לחשוש להיות במיעוט נבחר ולצפות לכבוד עבור הישגים. הגיע הזמן לדחות הפחדות ופאניקה, לדחות גם את תרבות התלונה, ובמקום זה לקחת על עצמנו אחריות אישית ולאומית על מעשינו ועל מחדלינו. 

הגיע הזמן של כל אחד מאתנו להילחם (לא באלימות אלא בנועם, תוך אמונה באפקט הפרפר, מתוך רצון אמיתי לתקן) בדיבור לא תקני, התנהגות מבולבלת, קולנית, וולגרית ותוקפנית. הגיע הזמן לשבח בקול ברור גילויים של נימוס, עדינות, נדיבות, יושר, התנדבות, אומץ אזרחי, טוהר מידות ואצילות נפש. 

אכן, אפשר לגנות את עמדתי ולטעון שהיא אליטיסטית ומתנשאת. למעשה זוהי אכן עמדה תובענית, מעודדת חריצות, מעודדת אחריות, מעודדת שאפתנות המובן הטוב ביותר של המילה ודוחה שתלטנות על בסיס קיפוח אמיתי או מדומה.