על ״חותם אישי לדורותיי הבאים״ מאת תפארת חקק

חגי קמרט, סופר ומשורר

חותם אישי לדורותיי הבאים עטיפת הספר צילם בלפור חקק

רבקה-תפארת חקק, חותם אישי לדורותיי הבאים (שירים), הוצאת שלהבת, ירושלם תשפ"ב, 108 עמודים

מבוא

עד שלֹא תראה את יופיה חינה ותפארתה של ירושלים, לא תראה את יופיים של שירי רבקה–תפארת חקק בתפארתם.

שאם להזכירך כי ירושלים מצטנעת בהשקט ובנחת, ויופייה מדבר מתוך עצמו, כך השירים מצטנעים תחת ידיה של המשוררת ועולים בזיוום ויופיים מול עיניי הקורא. אם ירושלים נולדה בעצב ובשמחה ממעייני האהבה, כך משפטי שיריה של תפארת מדברים אהבה שיש בה מן התוגה ויש בה מן השמחה. אם ירושלים נוגעת לא נוגעת מכיפת שמיהָ מעל ומאוויר הריה מתחת, כך מלטפים באור זהב מילות השירים, נוגעים לא נוגעים, פוקחים עין ועוצמים אהבה, שיריהָ; בכנות, בתום ושלמות הלב והמעשה.

תבנית נוף רגשותיה וחוויותיה של רבקה תפארת נובעים במלוא הדרם מבין מילות שיריה שכולן אהבה שקטה שלווה חמה מאוד. יפים התיאורים המעלים מסכת חיים עשירה ומעניינת, יפה אהבתה במילותיה. כמו שהיא אומרת בצנעה: "אהבתי נשארה בין סורגי נשמתי ולא נראתה" אך עתה, אנחנו הקוראים רואים אותה את האהבה הגדולה, הכנה, הזורמת לאיטה בנתיבי חייה של רבקה-תפארת חקק.

הכותבת מקדימה את שיריה באמירה שאת כולם כתבה מתוך אהבה, וחדוות הכתיבה. ואכן השירים עדים אמינים ביותר לדבריה היוצאים מלבה, הרך והתמים, מבחינת שלמות המעשה, נכנסים בדרך הקלה הפשוטה והישירה ביותר אל לב הקורא.

ואמנם כמו שרחל המשוררת כתבה שלִבּה אל הניב הפשוט. כך רבקה- תפארת כותבת בפשטות המילה בלא רהב, בלא התנשאותן של מילים, אלא דווקא במילים הפשוטות השוות לכל עין ולכל לב.

השירים בספר חולקו לפי נושאים שונים. והסקירה אף היא תֵעשׂה לפי נושאי השירים כדי להקל על הקורא ולעקוב סקירה לשיר.

כמה מילים על הכותבת: רבקה–תפארת חקק היא משוררת וסופרת ילדים. נולדה בפולין. עד גיל 10 חיה בעיר ליגניצה. בארץ היא התחנכה בקיבוץ גבע. היא גרפיקאית, שימשה כעוזרת פרלמנטרית בכנסת ואח"כ עוזרת לחמישה שרי משפטים (1991-2010). פרסמה ספר שירים וספרי ילדים.

תפארת עם הספר חותם צילם בלפור חקק

שער שירי אהבה

אני הכותב שורות אלו, טוען שהעולם לא היה יכול להחזיק רגע אחד מעמד בלא אהבה. וכמה יפה הוא שהמשוררת פותחת את סיפרה בשער האהבה, השער אשר פתחו מואר כמו באור שבעת הימים של העולם. ומעידים שירת מילותיה אלף מונים שכך הוא: "אני אוהבת את ידך הנוגעת לא נוגעת"(אני אוהבת את ידך, עמ' 8) "גע בי בידיים מלטפות" וכן.. שוב "גע בי כדי שעולמנו יִשאר שלם" (גע בי,  עמ׳ 9) היש לך טוהר אהבה כאור הגנוז יותר מתיאור שכזה?

שיר השירים הוא אחד משבעה פלאי עולם והוא הנבט שממנו פרחה האהבה ומִלאה את עולם השירה ומלואה, כך נראה לי כביטוי מטפורי לעוצמתה של האהבה. כך רואה זאת, מן הסתם רבקה - תפארת כאשר עוצמת מילות שיר השירים זורמים בעורקיהָ, משתלבים ברכּוּת חוכמה והרמוניה בעברית העכשווית, כביטוי לרצונותיה ומאווייהָ.

ויוצאים הם מן הלב אל המילה הנכתבת. כמו "שיר השירים אשר לתפארת" כמו "מָשכני אחריך נרוצה יחדיו" והריצה היא ברחובות ירושלים יחדיו, אל ימי הנעורים, אל היפה והטוב שיופיע גם עתה כשחר בהיר, לשניים שהם אחד (משכני אחריך נרוצה, עמ׳ 13).

בשיר אחר היא שואלת היכן עובר קו האושר? והיא שואלת את שאהבה נפשהּ. והשילוב היפה בסופו של השיר של ביטויֵי שיר השירים בצרוף העברית המודרנית המבטאת משאלות הכותבת "עד שיפוח היום/ונסו הצללים/ נֹאהב אהבתנו / ללא מילים״.

מעֵבר לשילוב ההרמוני היפה, יש לשׂים לב להַקבלה בין שקט הדומם של הצללים הנעלמים, כנגד אהבה עוצמתית, בכך שֶכּולה לב בוער ופיה על סער הלב סוגר.  וראה: הניצנים נראו, עמ׳ 14).

שילוב יפה עוצמתי ניתן לראות במרובּעים שהיא כותבת "בעקבות שיר השירים" (עמ' 15). גם כאן משתלבים ביטויי הקודש של שיר השירים במילות "החול" של המשוררת המביעות תיאור מקום. – "דודי ירד בדרכי עין כּרם", הליכה בדרכים  – "לְכה דודי נצאה בדרכים", "אפּריון עשה לו רעי ודודי/ להביא בתוכו את שאהבה נפשו". ייחול לתקווה: המלך מביא את הדוברת אל חדריו היינו: אל התקווה.

שימו לב לשילוב למשל: "נשכימה בחיבוקנו". במקור "נשכימה לכרמים" בשילוב עם השפה העכשוית "נשכימה בחיבוקנו" נשכימה מילה תנ"כית בחיבוקנו מילת יום יום עכשוִית.

יש לשים לב כמה יפה ועוצמתי הוא המשפט שהיא כותבת: "הֵביאני המלך חדריו אל התקווה" בשיר השירים חדריו הם חדרי הארמון חדרים פיסיים, כאן החדרים הם חדרי הלב של האהוב. ובחדרי לבו של האהוב קיימת התקווה. במילים אחרות השורה התחתונה כאן שהאהוב נוטע בה ביטחון ואורה של תקווה. מלה אחת "תקווה" משנה משמעותם של חדרים; מחדרים דוממים לחדרי לב דינמיים.

לא סָקרנו את כל השירים אך כל שיר בפשטות יש בו עומק, וכל שיר ושיר הוא מעֵין מחרוזת פנינים שהיא קושרת לצווארו של האהוב.

שירי משפחה

מה הם אוצרות חייה של אישה אם לא ילדיהָ ואישהּ, ומי הם מטפחיה ומעצביה לחיים אם לא הוריהָ סבתא וסב ... מי הם בראש מעייניה טרם עיסוקיה בעיסוק בתחביב ובבישול? וכך היא; אֵם הבנים השׂמחה באשר יש לה אוצרותיה כשׂכיות חמדה. בשער זה של הספר מתגלית רבקה-תפארת כאם וכרעיה בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה. אֵם אשר ניצני אושרה באים מילדיה ואישהּ.

בראש ובראשונה בפתיחת שער המשפחה בשורה הראשונה, ובמילים הראשונות, היא מזכירה את שאהבה נפשה; את אישה. "אישי שלי הפקיד שטר ניר חתום וכתוב בקדושה אצל אמי ולקחני עמו להיות לו לאִשה" (שטר של נייר עמ׳ 19).

בהמשך, אישהּ גילה בפניה את עולם הבגרות שמשתמע מכאן: עליית מדרגה מעולם הילדות אל עולם הבגרות, מאבקי חיים, גידול ילדים, טיפוח בית ומלחמת הקיום. וגם כאן יש תחושה של אושר שלֵו וחיים מחויכים כאשר היא יושבת מול צוהר עול חיי היומיום, ורואה את תוצאות העשׂייה שלה קְרי ילדיה שבגרו. ובדומה, בדחק , לשיר כלניות (כֵּן,הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶמֶר /  אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר).

גם כאן: ילדהּ הבכור עוד יֹאחז בידו את כלתו וכתובּה חדשה ייתן למשמרת לחמותו. (שטר ניר, עמ׳ 19).

בשיר השני, "בגני שלי" (עמ׳ 20 ) המוקדש לשלושת ילדיה:  יהלאור נריעד ואנידו, לומדים מה היא אהבַת אם לילדיהָ, ועוצמת הזיקה והדבקות בהם.

לאחר תיאור הופעתם כמטפורה לפרחי הגן, היא מעצימה את הזיקה אליהם כשהיא כותבת: "ואני יודעת / הפרחים שלי הם / גם ניצניהם". נכון שהאב אומר "ברוך שפטרני מעונשו של זה" כי כך נהוג, אך בפועל לא כך קורים הדברים, לא אצל האב על אחת כמה וכמה שלא אצל האם. הם תמיד יישארו ילדיהָ וילדיהם תמיד יהיו נכדיה. חלק ממנה בחומר וברוח.

לאחר זרי אהבה לאישהּ וילדיה היא באה לדבר על אמהּ ואביהָ. אותם לא שוכחת לרגע הן מהיותם בנֵכר והן מהיותם בארץ.

תמונות מספרות לה את סיפורן בשיר "אני זוכרת מה זה להיות צעירה" (עמוד 22). האֵם מעבירה דפים באלבום המשפחה. תיאור יפיפֵה איך האם מסתכלת בתמונות והבת מסתכלת בעיני האם. פני האם מחיות את זיכרון התמונות; "מתוך פניה, מבצבצות שנותיה, מתוך תמונותיה הספורות שנותרו משנות חייהָ" המרטיט בשיר זה הוא הרגש והאהבה הזורמים בשטף בין שורות השיר בלא מעצור כמו מציירת הכותבת תמונות במכחול עשוי מסיבי אהבה. היא מתארת את האם בפולין על שפת הנהר והילדים קמים ומשחקים לפניהָ בשובבות ילדותית וצחקוקים עם החברים. תמונת האם עם אישה. האם עצמה זוכרת מה פירוש לאהוב והבת מקשיבה לאמה וגומעת בלבה את רגשות וזיכרונות האם.

גם כאן מעבה צִלו של מקרא עצמו בדמיון הכותבת וסולם יעקב הוא עכשיו סולמו של אביהָ. ואביה, כיעקב בזמנו, הוא בעל החלומות (רמז גם ליוסף הצדיק) היו לו חלומות ודמיונות והאם הריאליסטית יותר ידעה לכבד את דרכו של האב ולדלות תקווה ואמונה מתוך חלומותיו ודמיונותיו. "את כוחותיה שאבה היא מחלומותיו היפים" וידעה גם ליישם את העיקר והתובנות שלקחה מהן בחיי יומיום כאמור: " ואת חלומות אבי נָטעה בתוך החיים החולפים".

מבין השורות עולה קשר הזוגיות הנארג בחוטי פלדה אצל הזוגות האוהבים, עד כדי כך שגם היום כאשר אוזלים כוחותיה של האם היא לא מוותרת ועדיין זוכרת ובאה אצל אותו סולם של דמיון וחלום, לוקטת ממנו את שורשי האמת שניתן ליישם במציאות, עם פניני התקווה (חלומות אמי, עמ׳ 24).

כאן מופיעים מספר שירים על אביה של רבקה-תפארת חקק. ניתן להתרשם עד כמה אהבה הילדה הקטנה והעלמה הבוגרת והאישה של אחר כך, את אביהָ את דרכיו ואת מה שהיה בשבילה. היא אומרת מפורשות שהיא מלאה אהבה אליו. ואולי גם משתתפת בתוגה שבעיניו כאשר הוא רואה מצד אחד את העֵמק בישראל, ומצד השני את ההרים הגבוהים של ימי ילדותו בארץ הולדתו בפולין. היא חשה את הגעגועים שלו מחד גיסא, ואת המציאות הארצישראלית אותה הוא חי בהווה. והיא מציירת זאת ביד אומן כך: ״כחיָט מנוסה הוא תופר את העמק של ביתו בארץ עם ההרים של פולין הרחוקה...".

דרך שירתה על אביה נוגעת תפארת גם בטראומה שמשפחתה עברה – השואה. על ערש דְווי היא רואה בפני אביהָ החיוורים את פני סבא שמואל במותו. כך היה, לפי הנראה, כאשר נלקח למשׂרפות והיא נבעתת מעיני דמיונה שכמו בא הוא מארץ המתים לראות את נכדתו דרך עיניי אביה העומד להיפרד מהעולם (ופתאום כמו דמות, עמ׳ 29).

בשיר אחר מוּבעים רגשות אביה שאיבד את משפחתו בשואה. הנה הוא מחזיק תמונה של אחיו - שלֹמה - והוא מנסה לסגור פערים בלתי אפשריים, שהרי אחיו נספה בשואה... הרבה רגש יש בשיר זה. אהבה, צער, רחמים, בַּקשה אפילו לשמירה מִשָם - מעולם טמיר ולא נודע, לשמור על המשפחה שנספתה בשואה ברובּה, ומצמרר כאשר האב מבקש לשמור גם מקום בשבילו" (אבא מחזיק תצלום אחיו היפה, עמ׳ 30).

ארכיון משפחתי תפארת מצד שמאל לאחר עליית המשפחה לארץ

בגולה

יש לזכור שפולין הייתה ארץ הולדתה של המשוררת, ועד עליית המשפחה לארץ והיא בת 10 אביבים בִּלתה את ימי ילדותה שם בנכר בעיר לִיגְנִיצָה. לא ייפלא אפוא שקיימים זיכרונות, געגועים, ואפילו כמיהות מה אל המקום שבו הכירה לראשונה את העולם הסובב לה. סביר שהיו לה ימים יפים אך בשירים, היא שמה דגש על המקרים הפחות יפים של ילדותה, כאשר ריח של אנטישמיות מורגש באוויר. ילדות שהתנכלו לילדה בבגדי המַלחים, בשל היותה יהודייה. הַצבעה עליה כשונָה.

מעניין שכשם שאביהָ חיבר בין העמק של קיבוץ גבע לגעגועיו להרים שבפולין, כך העלמה המשוררת לא שוכחת את לִיגְנִיצָה ההולכת עמה כצל "לִיגְנִיצָה הייתה אתי מילדות" (שיר שחלמתי על ליגניצה, עמ׳ 41) לא סתם כצל, אלא כצל מופנם בתוך לבּה. שהרי לא דיברה עם ילדי הקיבוץ על ילדותה בנכר.

בלִיגְנִיצָה חיו יהודי הגלות עם מנטליות של גלות היא קוראת להם "יהודים ישָנים" נראה שמבחינה מסוימת הייתה חצויה ברגשותיה מצד אחד רצתה להיות חדשה עם מכנסים קצרים, בקיבוץ, היינו להיות אחת מן החברֶה, אך מצד שני לִיגְנִיצָה הלכה אתה. וכמעט לכל מקום הלכה: בפינת החי, במחול האומנותי. והיא הגיעה לשם, וכל זיכרונותיה עלו וחיו מול עיניה, והכֹּל נשאר כמעט כשהיה, והזיכרון החזק ביותר היה הטראומה שחוותה שם ומלווה אותה כל החיים: "קסת הדיו השפוכה" (שיר שחלמתי על לִיגְנִיצָה, עמ׳ 41).  המסר הנובע מהשיר הוא שכשם שהאהבה היא עוצמתית וכמעט בלתי נשלטת כך הזיקה לשורשים היא עוצמתית וכמעט בלתי נשלטת. היא מסיימת את השיר וכותבת: "וגם לאחר שחזרתי משם / מנסה לשכוח את פולין בשנתי / השיר שחלמתי על לִיגְנִיצָה נמצא אתי"(כאמור לעיל, עמ׳ 41).

בשיר "עולים לישראל" (עמ׳ 43) מתארת המשוררת את העלייה לארץ ותמימותה של ילדה הנובעת משׂמחה וסקרנות המביאה לגילויי אנטישמיות "אמא אמרה לי אל תספרי... אבל אני... רציתי שידעו כולם כולם כולם" והתוצאה: "חִכּו לי בפינה בריונים / קראו לי זִ'יד והשאירו סימנים" אך באוניה לארץ גברה הכמיהה לארץ היפה, והמבט לאחור כאשר האדם מנותק מאדמת נכר, הביאה לתודעה ששם (בגולה) הרגיש הוא בעצם כמצורע.

בשיר ״קסת הדיו״ (עמ׳ 45) מעלה המשוררת על נס את האנטישמיות הנוראית בגולה אפילו בקרב ילדים. שנאה ושׂטנה כזאת שמשאירה חותמהּ לשנים על הפגוע. בטעות נשפך מעט דיו על מחברת הילדה הפולניה, וזו קול צעקה הרימה "זאת היהודיה! והיכּתה" שלושה יהודים היו בכיתה וכולם בתלבושת מַלחים. למראית עין כולם שווים, אך למעשה זה לא היה כך.

בשיר "קללה" (עמ׳ 47) הדברים חדים וכואבים: "הם קראו לי זִ'יד" היא אומרת.

ומה יכולה הייתה להגיד? במה להגיב? זה היה בארץ נוכרית, העגמומיות שבכך שכאשר הגיעה לארץ וחשבה שהנה התפטרה מעול הגלות וזיכרונות הז'יד עדיין כשהיא הולכת ברחובות העיר משׂתרך אחריה "שובל הריחַ המוכּר של מִכוַת העבר של הקללה הישנה: ז'יד!".

בקיבוץ

חבלי הקליטה מארץ מולדת בנכר אל ארצנו הקטנטונת, בדרך כלל, אינם קלים. ולא מעט נכתבו שירים ודברי פרוזה על הנושא. גם אישהּ 

של רבקה–תפארת, בלפור, ואחיו הרצל, כותבים בשיריהם על העלייה לארץ מעירק, וחבלי הקליטה הקשים פיסית ומנטלית להורים ובני המשפחה. כך גם סופרים אחרים המתארים עליית הוריהם ומשפחותיהם לארץ. המשוררת מתארת את חבלי הקליטה בארץ מנקודת ראות של ילדה בת עשר ואחרי כן כבוגרת.

אנחנו יודעים שעולם הילדים לא קל, לפעמים אכזרי במיוחד במפגש תרבויות. וכך באה לה ילדה קטנה אל הקיבוץ; מצד אחד עם חרדה בפני הבלתי נודע ומצד שני עם שׂמחה בלב להתחלה חדשה, בארץ האבות, ארצה שלה, ארץ ישראל.

ואמנם את אשר המציאות הִכתיבה כך קרה. "הם לא אהבו זרים / ובמיוחד עם מִבטא של פולנים".  הם חיו בבועה של עצמם עם השׂפה שלהם העגה שלהם ולא הכירו וגם לא שׂשׂו לקראת האחר והשונה.

ואם הגיעה ילדה פולניה קטנה והושבה יחד עמם בכיתה, הברירה היא אחת: שינוי. שינוי לצורך התאמה. ומה שלא בא דרך השכל יבוא דרך החומר וכך באה לה צביטה ביד ועוד צביטה ועוד צביטה עד שהילדה למדה לבטא ריש גרונית "כמו שכולם אומרים, כמו שכולם מדברים" (הצביטה, עמ׳ 51).

ובזה זה לא נגמר! הצורה החיצונית בלבוש הזהה לכל ילד לא שינו את הסטטוס, שהנה ילדה בשכיבה עוברית מפוחדת, במיטה שוכבת. ומוּלה שלוש ילדות, קיבוצניקיות, בעיניים אכזריות בלא רחמים בלא הבנה ״מצביעות לעברה אתְ זרה" ולא די בכך, אלא לוקחים את שמלתה המקופלת יפה על הכיסא ובחדוות הרוע הילדותי משחקות בה מסירות מיד ליד, ומידי פעם מסתכל חיוכן המרושע לראות האם בוכָה היא כבר או טרם?

והיא בכתה. ומבוקשן הושג. והמכה הזאת נצרבה כל כך חזק בלבה עד כי: "ואני עודני בכי חרישי על הילדה הזרה שהייתי" (תלבושת אחידה, עמ׳ 53) כלומר גם כבוגרת הזיכרונות הללו צרובים בה.

אך המכות היו לא רק בבחינה הפיסית כמו צביטה, כמו התעללות ברכושה, אך גם ברוח! כך נראה בשיר "עדינה״ (עמ׳ 55). הן "חיות המשק" תוססות. מכירות טוב את הסביבה בה הן פועלות כילדות, והיא? עדינה... כך הם הגדירו אותה "לגבַּי זו הייתה קללה" במילה אחת הן הוציאו אותה מן הכלל. היא באה כילדה קטנה צנומה בשמלה כחולה (לא במכנסיים קצרים ולא בתלבושת אחידה) מפוחדת משהו, עולה חדשה תרתי משמע לארץ ולקיבוץ, מבקשת מילה טובה, מבט אוהב, והנה נזרקת מולה מלה אחת המגדירה אותה יפה אל מחוץ לגדר "עדינה" מלה שבתוכה "ראיתי את התהום . תהום עמוקה".

בשיר "הספרים" (עמ׳  56) מאירה רבקה-תפארת אחת מתופעות חיים שקורית לאו דווקא במקרה שלה, אלא גם במקומות ומצבים אחרים בחיים. כאן היא מדברת על בריחה אל הספרים. אל עולמה של המילה הכתובה שאינה צובטת פיסית ואינה מגנה או מדירה אדם. הספרים נתונים לבחירת המתבונן ומהווים מעין עיר מקלט בעת צרה. וכך היא כותבת: "וכאשר גִליתי את הספרים לא הייתי לבד" הם הם היו חבריהָ לעת צרה, הם לא צבטו כי "הם הושיטו לי יד".

כהערת אגב אומר שכאשר היינו במצבים קשים בצבא כמו אימונים קשים כמו מתח של מלחמה גם אז חלק מאתנו ברח אל הספרים. עולם הרוח המציל מכל דאגה מתח וקשיי השעה.

שער החיים

במילים פשוטות, בעדינות המחשבה, שרים לנו שירים אלו את שירת החיים כפי שקלטו עיניה מהמרחב הפתוח והביאום אל לבּה של המשוררת. היא רואה אנשים בעליבותם כאשר האיש הרעב כאַב טיפּוס למקרים דומים אחרים ("האיש הרעב", עמ׳ 63). המסר הוא שכאשר כואב לך בלב זה כמו רעב שגורם לך להתכנס בתוך עצמך ולהינתק מהבלי העולם ומהסביבה, אתה מתרכז "ברעב" שלך היינו בצרה שנפלה עליך.

היא קוראת מחשבות והרהורים של האדם שעבר את משׂוכת החיים הבוגרת ועתה לעת זקנתו יושב הוא אצל פתח ביתו ומהרהר על הימים ההולכים וכלים אל נגד עיניו (שרשרת החיים, עמ׳ 64) יכול להיות הרהור על הפחד מפני סופם של חיים, יכול להיות פחד מפני האי וודאות שהולכת ומתבהרת כוודאות כאשר השנים מתקרבות אל התמרור האחרון...

בשיר 'עץ החיים״ בהסתמך על הסיפור המקראי של אדם וחווה היא מראה את האדם כיְצור חברתי שהזוגיות כל כך חשובה לו. האדם נברא "בודד בתוך עולמו נרדם" וכך עד כי "בהקיצו לבדו יד רכה - יד חוה - אחזה בו".

בשיר הקצר ״תפילה״ שהוא שיר עוצמתי מאוד, היא מראה את חוסר האונים של האדם מול פלאי הטבע ומול הנשגב והבלתי מובן הגדול ממנו. התחינה באה כמו מלב שהוצא ממקומו, כמו להראות לנמען את גודל הכאב ויזואלית, ולא רק על פי שמיעת התחינה – הדיבור. הבקשה היא לשמוע ולראות לא יותר מזה, היינו אין בקשה לפתור בעיה, והנמען גם הוא לא מוגדר. שאיש באמונתו יחיה, ואיש את מִריו, סבלו, לבטיו , איך שהוא יוציא מקרבו.

סקרלט או'הרה אמרה בסרט ״חלף עם הרוח״: "אחרי הכול, מחר יפציע יום חדש." ותפארת אומרת: "המחר החדש הוא יומי" כלומר לא בהיבט האוניברסלי שהיום יפציע לפי חוקי הטבע, אלא המחר הוא בשבילי! ואמנם התקווה, החלום, הבקשות, תמיד יכולים להתגשם ולמצוא את מקומם במחר החדש. כי המחר החדש נולד בשבילך ההֵלך. וההֵלך "יודע כי בסופו של אותו היום תמיד ימתין לו החלום". היינו, כמו שתפארת כותבת בזיכרונות בפגישה של עליסה עם חתול ציסר "הוֹ את תגיעי", אמר החתול, ״כל עוד תתמידי בהליכה" וזה אומנם קורה. הנַוָד שבדרך "תמיד עמי שיר אוחז בחלומי ואינו מרפה" ובסופה של התמדה מה שקורה הוא שהנה ״איש ועוד איש פוסעים לצדי".  המחר תמיד יהיה בשבילי השיר הזה הוא שיר סיפורי כמשל לדרכו של אדם כיצור חברתי בחיים, בנתיבו, המבקש את המחר. הוא לבד ואנשים מתבוננים בו מהצד, תוהים על קנקנו, על קנקנם, ולבסוף הולכים לצדו.

שער זיכרונות

פרק זה הוא פרוזאי מעיקרו. וכאן עולים כמה זיכרונות שלא אטעה אם אומר שהם כציונֵי דרך חשובים וכבדי משקל בחייה של המשוררת.

הפתיחה היא במסע לפולין. מחד גיסא לראות ולחוות את שנשאר לזיכרון מחורבן ושואת עמה, ומאידך גיסא לראות את שורשי חייה, מקום שנותיה הראשונות בעולם הזה. אף כאן זיכרונות יפים של טבע ושמש ומשחקי ילדות תחת שמי פולין כנגד ניצני אנטישמיות קללות והתנכלויות בעולמם של ילדים קטנים בעיר אחת בפולניה. הסופרת מתארת לבטיהָ טרם הנסיעה לפולין, ומכאן צעד אחד צעד בביקור בארץ הולדתה; יום הטיסה, נחיתה בוורשה, המכללה ללימוד עברית בטורון, הביקור המרגש בבית שבו היא גדלה בעיר ליגניצה, וכן סקירה של המראות הנוראים במחנה ההשמדה באושוויץ. שוב היא חוזרת בשיר ובפרוזה אל אחת מהטראומות הקשות שעברה בילדותה בפולין; בתקרית "קסת הדיו" ממשיכה לספר על המרכז ללימוד עברית, באוניברסיטת ורשה, והמפגש עם הנהלת אגודת הסופרים הפולנית. סיפור מרגש הוא על "יונים וינשופים וחצי נחמה" (לא אקלקל לקורא ולא אספר) אומַר שהסיפור מרגש מאוד במיוחד שהוא מדבר על שלבי חייה האחרונים של אמה של תפארת ושירת הינשופים שנדַמָה.

סיפור מעניין מושך ממקור ראשון הוא "אהבתם של דויד ופולה" ידידות בין פולה בן גוריון לתפארת, ציור קווים בדמותו של בן גוריון ויחסו האוהב לפולה, ובתוך זה הכותבת כמו בת משפחה (בהיותה בביתם בשנת שירות, טרם הצבא) בבית הבנ-גוריונים. את הספר חותֵם השיר "התפוז" (עמ׳ 104) כאשר הַשאיפה היא לעלות לארץ אבא מביא יום אחד תפוז מארץ ישראל. אטרקציה. וכל אחד מקבל פלח מהתפוז כמו קיבל לטעום פלח מארץ ישראל.

אמצעים ספרותיים

א. הניב הפשוט

בשיר "ניב" של המשוררת רחל, היא מדברת על כך שלִבּה אל הניב הפשוט או כדבריה: "אך ליבי לניב התמים כתינוק ועניו כעפר". כך גם המשוררת רבקה-תפארת חקק. אומנותהּ מתבטאת בעיקר בכתיבתה בניב הפשוט. פשטות המילה ודיבור נמוך לא גבוה לא מתנשא ולא ראוותני.

אחד האלמנטים החשובים באמנות השירה הוא מהותו של שיר המבקש מינימום מילים מקסימום רעיונות, ובאמת, במילים מספר מעלה תפארת בפנינו עולם של מחשבות הרהורים ברובד מחשבתי ראשון, שני, ואולי יותר מזה. למשל המילה "צביטה" בשיר "צביטה" כואבת לנו הקוראים לא רק בלב, אלא כמעט מרגישים אנו את הצביטה בבשר.

בסוף השיר היא נותרת עם "עברית צְבוּטה".

וכך בכל שיר ושיר. למשל בשיר "קללה" היא כותבת "הם קראו לי ז'יד ולי לא היה מה להגיד". אני לא מדבר על החרוז; ז'יד/ להגיד, שהוא קישוט צורני. אני מדבר על: "הם קראו לי זיד" הם = כשם שראו אותה זרה, המילה "הם" מבטאת את זרותם כלפיה או בעיניה. מֵעין 'ונהפוך הוא': הם - זו קבוצה של ילדים וילדות. היינו התנכלות קולקטיבית ז'יד - מלת גנאי שיכולה לסמל בדמיון הקורא לא מעט מילות גנאי נוספות.

כשהיא כותבת "ולא היה לי מה להגיד" היא בעצם אומרת לקורא נֶאטמתי! וגם אם לא נאטמתי לא היו מילים בפי כדי לענות להם, כי אני שונָה, אני לא רגילה לקלל, אני לא רגילה לריב, זו לא דרכי. דרכי שונה מדרכם לכן לא היה לי מה להגיד.

זו רק דוגמא אך בכל שיר תמצאו את אומנות המילה העוצמתית היפה.

אם נסתכל על המשפט הראשון בַּספר "אַהֲבתי נשארה בין סורגי נשמתי ולא נראתה", מה אתם רואים אל נגד עיניכם? הנשמה כיֵשות חייה כמו אסירה מאחורי סורג ברזל קשיח. ואין סוהרים שיכולים לעבור ולראות את הישות הזו כי היא בלתי נראית. היא נמצאת ורוחשת בלב הדוברת, אך לא יותר מזה. הנה לכם סיפור! אהבה שהיא מעין ישות כלואה כאסיר מאחורי סורג ברזל של נשמה, שאף היא כעין ישות . ומאחר ואיש לא יכול לראות את הנשמה משמע היא כנראה בצינוק האטום לכל עין.

ב. השפעת התנ"ך

כבר הראינו את השפעת שיר השירים שהוא קודש הקודשים, (ולדעתי אחד מפלאי ספרות העולם), על הכותבת. היא משתמשת בצורה מיוחדת וחכמה, וקושרת בין פסוקי או חצאי פסוקי שיר השירים לעברית המודרנית העכשווית, כדי להביע את רעיונותיה השיריים.

בשיר "עץ החיים" היא כותבת "והאדם בודד בתוך עולמו נרדם". מזכיר לי את הפזמון מתוך שירת הסליחות "בן אדם מה לך נרדם קוּם קרא בתחנונים״ ובאמת בסוף השיר הוא מֵקיץ וידהּ של חווה אוחזת בו.

לפעמים היא משתמשת בפסוק המקראי אך משייכת אליו בהמשכו את רעיונה שלה ואף זאת במילים תנכ"יות וזה מקסים למשל "אפריון עשה לו רעי ודודי". חצי הפסוק הראשון "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון" (שיה״ש ג, ט׳) חצי הפסוק השני "זה דודי וזה רעי בְּנות ירושלים" (שם ה ט"ז).

ג. צבעוניות ססגוניות של מילים ותיאורים

בכוונה השארתי את השיר "שבועות בקיבוץ" לכאן כי הוא בבחינת 'כל עצמותיי תאמרנה'. הוא ססגוני, דינמי מאוד, שוטף כשדה תבואה נשטף גלים ברוח, ומעורר את הקורא בפליאת שימחת החג, התיאורים נפלאים. כל כך פשוטים וציוריים, הפתיחה בשימוש וי״ו ההיפוך כמו פתיחה תנ"כית "וַתצאנה הנערות". המילים ללקט שיבולים להביא ביכּורי חטין ביכּורי עולים מביעים אמירות של שָבועות ומכניסות את הקורא לאווירת החג ולאחר מכן הדינמיות והשמחה: זמר מעגלים מתרחבים במרחב (מעין לשון נופל על לשון המַעצים את תחושת המרחב) הרוח הדינמית המעיפה שׂער ושׂמלות כמו דואות ברוח. ולבסוף חג הנשים המחוללות בשׂדה הקמה, כלומר מרחבים זהובים צהובים וקולות התשואות הנשמעות.

שיר שֶכל פריט בו כל מילה רוקדת ושרה את שיריה בצבעים יפים של אור זיו וזהוב.

ד. אמצעים ספרותיים אחרים והתאמה לז'אנרים מסוימים

וי״ו ההיפוך: למשל כשהיא כותבת על סולם רבקה כדימוי לסולם יעקב היא משתמשת בצורה המקראית הַשכיחה של וי״ו ההיפוך "וַתצא רבקה וַתפגע במקום וַתלן שם וַתחלום...״ . ואפרופו לאותו שיר "סולם רבקה" ישנם עוד מעין שיבוצים תנכ"ים או תזכורת כמו חומות ירושלים (מופיע לא אחת במקרא) "עלם חמודות" 'בגדי החמודות של עשׂו' כמו "וַתשכים קום" מזכיר את אברהם וַישכם אברהם בבוקר וכן "למה זה אנכי" שאומרת רבקה.

האנשה (פרסוניפיקציה):

בשיר ״בגני שלי״ תיאור הולדת הילדים כנבטים שצמחו ובתוך הדימויים נרמזים שמות שלושת הילדים, ובסיום השיר הפרחים הם הילדים ניצניהם הנכדים.

פניני לשון:

למשל: "הדממה אינה נגמרת", " בדממה הנוהרת", "לראות אופרה של אהבה", ויש לא מעט כאלו בשירים.

ה. דימויים מטפורות

למשל האב כחיָט התופר את עמק ביתו עם ההרים של פולין הרחוקה כדימוי לקשר הרגשי בין ארץ ההולדת לארץ המולדת העתיקה החדשה. "אהבָתי נשארה בין סורגי נשמתי" דימוי שכבר דיברנו בו ויש לא מעט דימויים כאלו בשירים.

סיכום קצר

ייחוד שירתה של המשוררת הסופרת רבקה-תפארת חקק הוא בפשטוּת הכתיבה בניב הפשוט (כאמצעי ספרותי של רחל המשוררת) בלי מילים של גבוהה גבוהה, אלא בפשטות בגובה העיניים שווה לכל נפש. השירים נובעים מִנשמת הכותבת מחוויותיה ומהווי עולמה. פשוטים הם אך עמוקים הם בכל שעושים הם במחשבה המרחיקה לכת אצל הקורא. שיֵש משקל למילים במשפט והן עושות את שלהן. שירי אהבה שכמו עשויים וּרקומים הם מחוטי אהבה, נשזרים זה בזה שירי משפחה המעלים את זכר ההורים סבא שמואל וזיכרון הנספים בשואה, ימי הקיבוץ הקשים ("עדינה" "צביטה") והעליזים (שבועות) הילדות העגומה והצוחקת חליפות צוחקת אצל אמא ואבא בבית עם הילדים הקטנים ועגומה מול האנטישמיות הנובטת אט בין שולחנות וכסאות בית הספר. הזיכרונות אף הם נוגעים בנֵכר( פולין) ובימים היפים בשדה בוקר אצל פּולה ודויד בן גוריון ראש ממשלת ישראל לשעבר. בקיצור הספר הוא פינת חמד שופעת אהבה לכל הבאים לבקר בה.