שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית
חוה עציוני-הלוי
טעימת קריאה
פרופ׳ (אמריטה) חוה עציוני־הלוי מאוניברסיטת בר־אילן היא מחברת רבי המכר על נשות המקרא, שבהם הן קמות כביכול לתחיה מבין דפיו של ספר-הספרים. הרומן החדש שלה (2025), שובי שובי השולמית (הוצאת אריה ניר/מודן), הוא השלושה-עשר בסדרה. מגילת שיר-השירים היא יסוד לעלילה הסוחפת על שלושה לבבות, אהבה גדולה ומשחק כוחות המרעיד את הממלכה. המחברת, שהיא אשה בת תשעים ואחת, חודרת עמוק ברומן לנפשה של נערה מאוהבת בת שבע-עשרה, ומגלה את הרגשות הכי כמוסים שלה.
שולמית
היה זה לאחר חצות הלילה והייתי שקועה בשינה. אני ישנתי וליבי היה ער. הוא נשאר ער כי תר אחרי אהובי. פתאום התעוררתי בבהלה, שמעתי רחש מוזר. מיטתי הייתה קרובה לחלון. השקפתי החוצה, וראיתי את מיכא מגיח מבין הצללים.
ראיתי אותו עומד מאחורי הכותל האחורי של הבית, משגיח עליי מן החלון שבחדרי, מציץ עליי מבין החרכים.
שמעתי את קול דודי דופק על החלון בפרקי אצבעותיו, וקורא אליי, "פתחי לי, תַמָּתִי, כי ראשי נמלא טל, שערי מלא רסיסי לילה."
נפשי יצאה אליו בדברו. אבל כבר פשטתי את כותונתי, ואיך אלבש אותה מחדש? רחצתי את רגליי, איך אטנף אותן? שאלות אלה חלפו בי ביעף. אבל הן רק כיסו על ספקות עמוקים יותר שהתעוררו בי.
התיישבתי במיטתי ושאלתי את עצמי: למה הוא בא אליי, ונוהג בי כאילו הוא אוהב אותי ומשתוקק אליי? והלוא כאשר בא לביתי מוקדם יותר בערב, רק הזהיר אותי ולא גילה לי אהבה? מדוע הוא אף פעם לא גילה לי אהבה? האם ליבו נוהה אחריי או אחרי מעכה?
ולמה בא אליי כגנב בלילה? לו אהב אותי, היה נכנס לביתי בדלת הראשית ומבקש מאמי שתיתן אותי לו לאישה.
ומדוע מדמה הוא בליבו כי אך יופיע בחלוני, ומייד אפול שדודה לרגליו? שלמה השפיל אותי דיי. לא אתן לעוד גבר, ואפילו לגבר אהוב, לבזות אותי.
מנגד, אם לא אפתח לו, יחשוב כי אני שוות נפש לגביו, ימאס בי ויעזוב אותי. החלטתי כי למרות הכול אפתח לו את הדלת.
מיכא
ראיתי את שולמית מתיישבת במיטתה, משתהה. לבטיי כמעט שיתקו אותי.
חשבתי כי אין היא נערת שעשועים, ואם אבוא אל חדרה, אליה, יהיה עליי לשאתה לאישה. אם כן, עלינו להיות שלמים זה עם זה. ולא כך היה: לא הייתי שלם עם שולמית, וחשבתי כי היא איננה שלמה איתי. לא בטחתי בכך שאני אוהב אותה, ולא בטחתי בכך שהיא אוהבת אותי.
אמרתי לעצמי כי איטיב לעשות אם אלך משם בטרם יגבר יצרי עליי ויכריע אותי, ואחר כך אתחרט על כך. מנגד, תאוותי הוסיפה לבעור בי. ובעוד הגיגים ורגשות נוגדים אלה מתרוצצים בקרבי, גברה בי התשוקה, ושוב ניסיתי לפתוח את הדלת הסמוכה לחדרה.
שולמית
מיכא עדיין עמד מאחורי הדלת שליד חדרי. הדלת הייתה נעולה, והוא שלח את ידו אל חור המנעול, וכך קיווה לפתוח אותה. ברגע זה, מעיי המו עליו. קמתי לפתוח את הדלת לדודי.
לפני שניגשתי לדלת, עברתי ליד שולחן קטן שעמד למרגלות מיטתי, ועליו הרדידים שנתנו לי אבי ושלמה שנהגתי להתקשט בהם, והבשמים שנהגתי להתבשם בהם. רציתי שכאשר אפתח למיכא את הדלת, אהיה יפה בעיניו, וכרכתי כמה רדידים על צווארי. רציתי שינדוף ממני ריח נעים, ותליתי על עצמי צרור של מור ובישמתי עצמי על גופי ועל ידיי. כך, בהגיעי אל הדלת, נטפו ידיי מור ואצבעותיי העבירו את נוזל המור אל המנעול.
המנעול היה עתה רטוב וחלק, וידיי החליקו ממנו. ניגבתי את ידי בכותונתי ופתחתי את הדלת, אך איחרתי את המועד. דודי חמק עבר.
ואם חמק מביתי, אין ספק שרצה לחמוק גם מחיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.