חוה עציוני-הלוי - רומנים רומנטיים על נשים מקראיות

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

אריה ניר הוצאה לאור

חוה עציוני-הלוי, היא פרופסור אמריטה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בר אילן.

אחרי יציאתה לגמלאות יצרה מהלך מפתיע בחייה המקצועיים, ועברה לכתיבה של רומנים רומנטיים מקראיים. בקצב מסחרר היא פירסמה בשנים האחרונות בזה אחר זה את הספרים: אשת לפידות (2010), אפר על ראשה (2011), ולו שתי נשים (2012), אל אשר תלכי (2013), והמלך לא ידעה (2014), שפחתי בחיקך (2015), כחוט השני (2016), מלכת החידות (2018), ועתה - כי כסתה פניה (2019). כולם ראו אור בהוצאת אריה ניר. ׳אשת לפידות׳, ׳ולו שתי נשים׳ ו׳אל אשר תלכי׳ התפרסמו בגרסאות קצת שונות המותאמות לקהל היעד גם באנגלית. 

גיבורות הרומנים שלה הן הגר ושרה, בנות צלפחד, דבורה הנביאה, תמר אשת יהודה, פנינה וחנה, תמר בת דוד, אבישג השונמית ורות המואביה. אלה נשים שחיו בחברה הנשלטת על ידי גברים, ונאבקו על זכותן לשלוט בגורלן. לא פעם הן אף הצליחו בכך, אך זה לא היה קל. חייהן מתוארים כרוויי סבל, קנאות, נקמות, אהבות, יצרים, השפלות וידידות. 

הרומנים של עציוני-הלוי מתפרסמים על רקע הגאות בספרים על נשים מקראיות, שחלקם אף הפכו לרבי-מכר, כמו למשל ספרה של יוכי ברנדס ׳שבע אמהות׳ (2010) או ספריו של חננאל מאק: ׳ותאמר בלבה: נשים מהמקרא בצומתי חיים׳ (2014), ו׳ותאמר גם היא בלבה: נשים מהמקרא בצומתי חיים׳ (2018). בעניין זה ראו מאמרי: ׳מקרא, ספרות וחינוך בספרו של חחנאל מאק, ותאמר בלבה: נשים מהמקרא בצומתי החיים׳ בית מקרא, 62 א (תשע"ז), עמודים 159-147.

הסיפורת המקראית היא אליפטית, וממעטת במסירת מידע על הדמויות ועולמן: הופעתן החיצונית, רגשותיהן, המרחב שבו הן פעלו ונסיבותיהן החברתיות וההיסטוריות. מה לבשו, מה אכלו, במה בדיוק האמינו, כיצד התנהלו חיי היום יום שלהן: באוהל, ברחוב, בשדה או בחצר המלך - על כל זה כמעט ואין מידע. מי היו האנשים שאיכלסו את עולמן של הדמויות מחוץ לאותן סצינות שבהן הן מבליחות לרגע מן האפילה אל קידמת הבימה, ומה היתה מערכת היחסים שלהן איתן. הפערים המנקדים את הסיפורת המקראית ממגנטים אליהם את הקוראים, והם ממלאים אותם, לרוב בלא יודעין, מידיעותיהם ומאופן הבנתם את הטקסט ואת העולם. סופרים ומשוררים, ציירים ומחזאים, מוסיקאים ודרשנים נשאבו אל הפערים ומילאו אותם על פי צרכיהם וצרכי זמנם ומקומם. 

עציוני-הלוי מילאה את הפערים הללו מתוך תובנותיה שהן פרי משולב של מחקר ודמיון, דברי מקרא ודברי מדרש, תוך הפגנת יכולת מרשימה בתיאור הראליה. היא נכנסת לפרטי הפרטים בתיאורי הסביבה, הלבוש ומיני המזונות של גיבוריה, עד שהם ממש קמים לתחיה מבין דפי הספר. 

הקו המדריך אותה הוא העדפת עולם התשוקה, הרגש והיצר על פני הרהורים עיוניים, היסטוריים ותאולוגיים. הנשים ברומנים שלה מתוארות דרך מיניותן, אהבותיהן, נישואיהן, לידותיהן, ונסיונותיהן לפלס את דרכן בעולם הנשלט על גברים. נשים שקולן במקרא הוא לרוב רפה וחלקי או לא נשמע כלל מקבלות  בספריה של עציוני-הלוי קול ונוכחות.

הגר למשל מעוצבת אצלה כדמות חזקה, שעל אף כל התלאות שפקדו אותה, ומעמדה כשפחה חרופה המנוצלת לפונדקאות, מצליחה בסופו של דבר לנתב את חייה כרצונה.

כזאת היתה גם אבישג השונמית, היפה בבנות ישראל, שהובאה משונם הכפרית לארמונו של המלך הזקן, ובאחת נשאבה למאבקי הכוח, התככים והמזימות שבחצר.

בסדרת הרומנים על נשות המקרא משוך קו בולט של ארוטיות (לא פורנוגרפיה חלילה). הנה קטע, שקל לגלות מי הם הגבר והאשה המעורבים בו: "ידיו שוטטו עליי והרגשתי את גופו ניעור לנגדי ודובר אליי בלשון תשוקה. עצרתי את פיו בחצי הדרך אל שדי. שומה עלינו לשוחח על מה שהיה ועל מה שיהיה, אמרתי” (׳אל אשר תלכי׳ עמוד 214).

ומה פירוש הנאמר בלקוניות אכזרית על תמר בת דוד, שאחיה אמנון שכב איתה וַיְעַנֶּהָ (שמואל ב יג, יד)? עציוני-הלוי מתארת את האונס כך: "מתוך הזוועה, מה שנחקק בזכרונה יותר מכל היו הזעקות הקורעות את האוויר. הצעקות שלה עצמה. והיו המראות והריחות. שערו האדום כשלה, פרוע ולח. ריח הזיעה הדוחה בנחיריה. אדי השיכר העולים מפיו. ידיו כאזיקי ברזל על צווארה. הכאב המפלח אותה" (׳אפר על ראשה׳, עמוד 9). 

הרומנים המקראיים של עציוני-הלוי חוגגים לא רק את קולן של הנשים ואת עולמן הפנימי אלא גם את יופין. גם נשים כמו הגר, שהמקרא אינו אומר דבר על חזותן החיצונית, מאופיינות אצלה כיפיפיות לוהטות ומושכות. 

העלילות שנועדו במקורן לשדר מסרים אמוניים-רעיוניים-היסטוריים הופכות תחת שרביטה של עציוני-הלוי לרומנים רומנטיים שעיקר עניינם היחסים שבינו לבינה, והם שרים שירי הלל לעוצמה שבנשיות.

עציוני-הלוי יודעת לשזור עלילה שוטפת ומושכת. לשונה צלולה, וסגנונה קולח. פה ושם היא שוזרת פסוקים מהמקרא (תמיד בניקוד), אך אין הם בולטים. לא תימצא בכתיבתה שימוש במילים ארכאיות, מקראיות או בלתי מקראיות, או הדהוד של רבדים קדומים של הלשון העברית.

קהל היעד של סדרת הרומנים המקראיים של עציוני-הלוי הוא הקהל הרחב של קוראים, ובעיקר של קוראות, שליבם יוצא למקרא, לעלילות מושכות ולרומנטיקה נשית.