יום שני, 6 במאי 2019

דברים לזכרו של פרופ׳ משה ויינפלד מאת פרופ׳ טובה פורטי

א' אייר תשע"ט, 6 במאי 2019

ערב עיון במלאת עשור למותו של משה ויינפלד

פרופ׳ משה ויינפלד

למורי -   טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה  (קה' ז 11)

בני משפחה יקרים, שושנה,  והילדים, מילכה, עדי, ומלאכי, עמיתים ועמיתות, קהל נכבד. 

כיצד דוחסים רשמים של ידידות רבת שנים שנרקמת בין מורה-מנחה לתלמידתו בדקות ספורות, שהרי טיבה של התקשרות באקדמיה, יותר מעשור שנות לימוד, חקירה, והוראה, שהם נשזרים בחוטי החיים ומעצבים ביוגרפיה אישית.
"והחכמה מאין תמצא"- היה זה הפזמון החוזר הלקוח ממזמור השבח לחכמה באיוב כח, שבו בחרה נילי ואזנה לפתוח את דברי ההספד שלה לפרופ' משה ויינפלד, בשנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום ס"ט- בשנת פטירתו. כתב העת שאותו ייסד וערך המנוח משנת תשל"ו ועד תשנ"ז, היה בן טיפוחיו וביטוי לחזונו המחקרי להציע במה מכובדת לחוקרים שחידושיהם כורכים את חקר המקרא בספרות המזרח הקדום. משה חקר את נבכי החכמה, ראה, הכין וסיפר. נפלה בחלקי הזכות המיוחדת להתוודע למטמוני החכמה, בסמינר שלימד משה על ספרות החכמה במקרא ובמזרח הקדום בשנת תשמ"ו. נמשכתי אל ספרות זו בשל המשקע המחשבתי-אוניברסאלי שבה. לא אתכחש לכך שדווקא העדר זהויות אתניות, צביון לאומי, מסר אידיאולוגי, וזיכרון היסטורי, סלל את דרכי לעולם הייחודי של ספרי החכמה. מכאן ואילך, הבחירה במשה כמנחה שלי לכתיבת עבודת המחקר נראתה בעיני טבעית. מחבילת המכתבים שהחלפנו במהלך שנת השבתון של משה בברקלי, קליפורניה, שלפתי מכתב מה-3 באפריל, 1989 שבו אני מעלה בפניו התלבטויות בנוגע לבחירת הנושא, ממנו אקרא בפניכם בדילוגין: "בבדיקת עולם הדימויים בספרות החכמה, כגון, מתכות, אבנים וחפצים יקרי ערך, עוררו את סקרנותי דווקא דימויי החיות. כ- 20 שמות של בעלי חיים נזכרים בספר משלי בלבד בתבניות סגנוניות שונות ובזיקות רעיוניות מגוונות. בהסתמך על בדיקה ועיון ראשוניים נראה לי שניתן לאפיין את תפקידיהם הרטוריים בהקשרם הצר והרחב". תשובתו של משה לא אחרה להגיע וב- 28 באפריל בשורות קצרות ומדודות, ובלשון בהירה ובוטחת הוא כותב: "הרעיון על דימויי חיות ומטפורות הקשורות לכך הוא בהחלט רעיון קונסטרוקטיבי ובמיוחד חשוב שתוכלי להיבנות ממטפורות של חיות במקורות אשוריים.  עבודתו של ד' מרכוס היא עבודה יסודית ביותר שניתן ללמוד ממנה על המקרא. אכן נושא יפה ומבטיח". הגישה ההשוואתית בין המקרא למזרח הקדום, עמדה לנגד עיניו כמתודת חקירה שאיננה מניחה בהכרח השפעות ישירות ומכוונות, אלא מתחקה אחר זיקות טיפולוגיות, של צורה או רעיון. האופקים העשירים של מי שבקיא היה בספרות החיתית, אוגריתית, אכדית, ארמית ולא פחות בספרות הקלסית של יוון ורומי, העניקו למחקריו רעננות ועומק תרבותי. משה היה חובק עולמות ואיש רנסנס לא רק בידע הנרחב שלו ובסקרנותו האינטלקטואלית, אלא גם ברגישותו ההומנית. במחקרו המכונן על ספר דברים והאסכולה המשנה תורתית שיצא לאור בשנת 1972, שבו הוא חשף את לשונה, סגנונה, ותפיסת עולמה של אסכולה זו הוא מקדיש דיון לבית היוצר של החכמים ותפיסת עולמם ההומניסטית והאנתרופוצנטרית. משה עומד על הזיקה המובהקת שבין יחסו של ספר דברים לזכויות החלש בחברה, העני, היתום והאלמנה לבין זה של ספר משלי ומחדד את רגישותם של חיבורים אלו לאחר.
שאלת הגדרתה של ספרות החכמה כסוגה ספרותית והניסיון לזהות את מחבריה, ממשיכה להעסיק את המחקר כיום. באסופת מאמרים בספר שכותרתו Was There a Wisdom Tradition?  משנת 2015 בעריכת Mark Sneed, מתקיים וויכוח נוקב בין החוקרים השונים שמהדהד את שאלת זהותם של בתי יוצר של קורפוסים ספרותיים במקרא, בדומה למחקריו של משה ויינפלד על זהותן של האסכולה הכוהנית והמשנה תורתית. האם יש להפריד בין נביא, כהן וחכם כרשויות שונות הנבדלות בטיב חיבוריהם ובייחוסם המעמדי בחברה?  בשאלות אלו אני מצטרפת לתפיסתו של מיכאל פוקס, שטוען שבניגוד למצרים ומסופוטמיה שקיימו בתי ספר לסופרים, אין אפשרות להוכיח את קיומם בישראל הקדומה כמו גם קשה לעמוד על זהותם המעמדית של החכמים, כפונקציה מקצועית נבדלת. אך כפי שהניח גם משה, אין להתעלם מקיומה של מסורת של ספרות חכמה.  
גם שאלת גבולותיה של ספרות החכמה ומידת השפעתה של המסורת החכמתית על חיבורים נבואיים, כמו גם על חיבורים היסטוריוגרפיים ומזמורי תהלים, נבחנת בעת הזאת מחדש. וגם בבירור סוגיה זו, דווקא המחקר ההשוואתי שבין המקרא למזרח הקדום שהתווה משה, תורם לטיפוח גישה מתודולוגית זהירה בכל הנוגע לשאלת הסוגה, ה-  Gattung  ושיוכם המובהק של דגמים רטוריים ודפוסי חשיבה למסורת החכמתית. ואמנם, השוואה טיפולוגית בין ספרות החכמה המקראית למקבילתה במזרח הקדום, המסופוטמית והמצרית, תורמת לאבחנה שבין חכמה דידקטית לבין חכמה עיונית ספקנית ולמיונם של הטקסטים לקטגוריות רטוריות נבדלות. 
מצאתי עצמי צועדת לא פעם, בדרכו של מורי בחיפוש אחר שקיעין ומוטיבים חכמתיים מחוץ לספרים המובהקים, משלי, קהלת ואיוב. מאמר משותף לי ולדוד גלעד שהתפרסם ב- VT  בשנת 2015, נושא את הכותרת "השורש שכ"ל ותפקידו בעיצוב דמותו האידאלית של דוד בשמ"א יח". מאמר זה מרחיב את המשמעות של משכיל, מצליח, לתפיסה אידאלית של מלך בחסות האל בהשפעת האסכולה המשנה תורתית. היתה זו רוחו של משה ויינפלד ששרתה עלי בכל אחד משלבי החקירה והכתיבה. לא בכדי הקדשנו אותו למי שהטביע את הזיקה שבין ספרות החכמה לספר דברים וזקק את תפיסת עולמה האידיאולוגית של דוקטרינה זו. 
מטבע הדברים שימת הדגש שלי על תרומת מחקריו של משה, מתייחסת בעיקר לנחלתי אך קשה להתעלם ממניפת כתיבתו העשירה והשראתה על הנכתב כיום.  מאמריו בשנות השמונים, עסקו בהקבלה שבין הספרות המקראית לבין הספרות היוונית, בנוגע לדפוס הספרותי של סיפורי הייסוּד. בספרו החשוב והמרתק של גיא דרשן "אחר המבול: סיפורי מוצא במקרא ובאגן הים התיכון המזרחי" שיצא לאחרונה במוסד ביאליק, ניכר בבירור החותם של גישתו ההשוואתית של ויינפלד, בין הסיפורים על נדודי האבות ועם ישראל והתיישבותם בארץ כנען בתורה ובספרי יהושע ושופטים, לבין סיפורי הייסוּד היווניים. דרשן שנשען על מצע מחקרי שהניח משה, מרחיב את השימוש במקורות היווניים ומציע השוואה שאיננה טיפולוגית בלבד, אלא נקשרת בטיבן של המסורות הגנאלוגיות בתרבויות השונות ובתפקידן הספרותי. 
משה לא היה רק חוקר מחונן אלא אדם במלוא מובן המילה. צניעותו אפשרה לי לפרוח, ליצור ולחדש ללא מורא. תמיכתו הייתה עקבית ומתמדת. בשנים הראשונות נהגנו לשבת בחדרו הקט והעמוס ספרים לעיפה במרתף הבניין. המעבר של משה לחדר עבודה מרווח יותר בדירת ביתם, זימן בפני את ההיכרות רבת השנים עם רעייתו שושנה. שיחות הסלון הנעימות שלנו, שלוו בניחוח קפה בספלי חרסינה מעוטרים ובטעם מאפה מעשה ידיה, הפכו את עלייתי לרגל לירושלים לחוויה מרנינה. ועל כך אני מבקשת במעמד זה להודות לך [לשושנה].  
במכתב שקבלתי ממשה ב- 20 באפריל 1994, שנת הכתרתו כזוכה פרס ישראל, הוא כותב:
"ידידתי טובה,
לפני כמה ימים חזרתי מביקור קצר בארץ מוכתר "בפרס ישראל", ועתה הזמן להודות לכל ידידי אשר ברכוני לרגל קבלת הפרס. חייב אני להודות כי הברכות הכנות אשר הגיעוני מכל קצוות הארץ וגם מחברים בארה"ב גרמו לי שמחה לא פחות מהפרס עצמו.
תודה מקרב לב ומברכתך תבורכי.
בברכות נאמנות, משה"

פרופ׳ טובה פורטי
ככותרת לדברי היום בחרתי לצטט מספר קהלת את הפתגם טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה (פרק ז 11). זכיתי לקבל עלי את המשימה לכתוב פירוש לספר זה, בשיתוף עם קתרין דל מאוניברסיטת קיימברידג', לסדרה  International Exegetical Commentary of the Old Testament בהוצאת קולהמר. קהלת מלווה אותי יום יום ושעה שעה. מן הראוי שארחיב את הציטוט ואשלימו בפסוק 12:   טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ   כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ׃
הזיקה הייחודית שמציע קהלת לחכמה ונחלה, יכולה אומנם להתבאר כיתרון החכמה שיש עמה רכוש ועושר ל"רואי השמש"- כלומר, לבני האדם בחייהם, אך מקריאת הפסוק שאחריו: כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ׃ ניתן לבאר "נחלה" כדעת חכמה שמעניקה חסות ובטחון. כזו הייתה חכמתו של משה מנחיל חכמה לתלמידיו.
אלו הייתי מבקשת לתאר את משה החוקר, המורה והמנחה במונחים הלקוחים מעולם הציור הייתי בוחרת לשייכו לאסכולת הצייר האימפרסיוניסטי, אשר בניגוד לריאליסטי שמבקש לחקות אמת אחת מדוייקת המכבדת מוסכמות אסתטיות מבלי לחרוג מגבולותיהן, מוצא את העולם האמיתי שם בחוץ, ומנסה לתפוס את השפעותיו המשתנות של האור ואת הרושם האמיתי של רגע חולף. 
יהא זכרו ברוך!
  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה