ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
אח נולד ל׳תמיד עכשווי: קובץ מקאמות׳ (תל אביב תשס״ז 2007), ויקרא שמו בישראל ׳תמיד עכשווי 2: מקאמות מקראיות׳, וכמו אחיו הבכור, גם בן (שלמה) בכר זה, משלב עיוני מקרא בהרהורים אקטואליים.
המחבר, ד״ר שלמה בכר, לימד שנים רבות בחוג למקרא של אוניברסיטת חיפה ובמוסדות לימוד רבים נוספים. כתב ספר על ׳רשתות תקשורת ודפוסי שכנוע בישראל בתקופת המקרא׳ (תל אביב תשס״ה 2005) ופירסם מאמרים לרוב בכתבי-עת בארץ ובעולם.
גישתו בספר שלפנינו היא דידקטית מובהקת: הוא מלמד, מחנך, מטיף בשער, מוכיח על עוולות חברתיות ושלטוניות וקורא לצדק ולמוסר. הספר פונה לציבור הכללי, לא רק ליודעי ח״ן, וכדי לסייע לרבים לרדת לעומקם של דברים, הוא מלווה את דבריו בהערות שוליים מלומדות-מבארות.
גישתו בספר שלפנינו היא דידקטית מובהקת: הוא מלמד, מחנך, מטיף בשער, מוכיח על עוולות חברתיות ושלטוניות וקורא לצדק ולמוסר. הספר פונה לציבור הכללי, לא רק ליודעי ח״ן, וכדי לסייע לרבים לרדת לעומקם של דברים, הוא מלווה את דבריו בהערות שוליים מלומדות-מבארות.
הספר בנוי בתבנית ׳על שלושה וארבעה׳. שלוש חטיבות גדולות בו: מקאמות לפי הרצף המקראי, מקאמות על חגים ומועדים ומקאמות על נושאים מגוונים עם ׳קונוטציות מקראיות׳. ועוד נוסף על כל אלה מבוא על התנ״ך, ששלושה חלקים לו: ׳לא ידידותי למשתמש׳, ׳רב מכר עולמי׳, ו׳מנפלאות הסיפור המקראי׳. התנ״ך אמנם ׳לא ידידותי למשתמש׳ אך ׳הנצוץ שממנו ניתז // מעביר גם היום מסר, צורב ונועז׳ (עמ׳ 12).
גישתו של בכר למקרא היא חילונית מובהקת. הוא אומר ש׳יש להתייחס למקרא ביראת כבוד כשם שהאדם המאמין מתייחס אליו ביראת קודש׳ (עמ׳ 11).
בכר מלמד את קוראיו, על המקרא בכלל ועל פרשיות ספציפיות בפרט, בלשון חדה כתער, צלולה וחרוזה. איך קוראים סיפור מקראי? עצה לו: ׳לרוצה במקרא את המסר לחשוף // לא די בקריאה מראש ועד סוף. // כי צריך גם מאחרית לראשית לחזור // וקודקוד עם תחתית ביחד לשזור׳ (עמ׳ 14).
ומהו סיפור יוסף? ׳פואמה פדגוגית חדשנית׳ (עמ׳ 17)! האל חינך את יוסף המפונק באמצעות ייסורים וחולל בו שינוי, ויוסף יישם את השיטה החינוכית הזאת על אחיו, והצליח אף הוא לחולל בהם שינוי.
בכר רואה את ההסטוריה המקראית כספרות מגמתית שנתחברה על ידי בעלי עניין. איך פרח לפתע מטה אהרן (במ׳ יז, כג), תמה הקורא? ובכר מציף את חשדם של ׳המלעיזים׳ נגד הכהנים, שהם במחשך, לאור מנורה מהבהבת החליפו מטה יבש בענף שקדיה מלבלבת (עמ׳ 20).
דוד שחטא והחטיא ׳מצא לו סופר שסיפר לתנ״ך, // איך קיבל חנינה חריגה מהאל. // וכך נעשה גם משיח, גם נעים זמירות ישראל׳ (עמ׳ 19).
שמואל היה מניפולטור חושק שררה. העם שלא סמך לא על בני עלי ולא על בני שמואל תבע מלך. ׳אבל לא רב ראשי כשמואל יותר על סמכות. // הוא ימצא אלמוני שמוצא משפחתו הוא פחות // וירקיד כרצונו את המיועד למלכות. // כבובה התלויה באדוניה על חוט׳. לכן הוא בחר בשאול ׳איש פשוט, פרובינציאלי׳, אך מה גדולה היתה אכזבתו כששאול היכה באלפיו, יותר משפילל, ולכן הוא משח את דוד במחתרת, שיכה את שאול ברבבותיו (עמ׳ 27).
לא קשה לנחש מכאן מה דעתו של בכר על הממסד הדתי… ׳גם היום, הממסד הדתי, כמוהו, // מוביל את העם, בשם האל, אלי תוהו׳ (עמ׳ 30).
בכר מתעב את המרמה. בווריאציה על דברי קהלת ׳כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא׳ (א, ז) הוא כותב: ׳כל הנכלים הולכים אל העם והעם בהם מתמלא׳ (עמ׳ 36). והארץ מלאה מורשעי צמרת: ׳ראש ממשלה, שר אוצר, ושרי מסים // ואיתם גם נשיא, רב ראשי, ועוד בכירים אנסים׳ (עמ׳ 36).
ומי עומד בראש הפירמידה? ׳קברניט סכסכן ויהיר שסבור שאין לו תחליף. אבל… ׳מי שלא פרש בשיא כיאות // עלול לפרוש מתפקיד בסיוט // זהו לקח ברור וכמעט אוטומטי // ונכון בכל עת גם למנהיג כריזמטי׳ (עמ׳ 29). ומעיניה של מלכת שבא החכמה לא נעלם שהשב״כ העביר למלך מסמך ׳שירבעם בן נבט זומם מהפך׳ (עמ׳ 33).
בכר מבכה את רצח גדליהו. האיש ש׳הנר שהדליק עודנו מאיר // בככר שעל שמו, באמצע העיר׳ (עמ׳ 34). ׳ובמצפה, עיר בנימין, בן נתניהו (יר׳ מ, ח; מא, ט) כיבה את שביב התקוה מבית׳ (עמ׳ 34).
אין שלום. העורב נשלח ׳מכלי השיט // למנוע מהיונה להביא עלה זית׳ (עמ׳ 34). אבל את האחריות לשלום הנכסף הוא לא מטיל רק על כתפי האדם. הוא מבקר גם את האל העושה שלום במרומים וקורא לו לעשות שלום בתבל מתחתיו (עמ׳ 50).
מה שבאמת ראוי ללמוד מן המקרא, אליבא דבכר, הוא מוסר, צדק וחמלה. המקרא, הוא אומר, חולל מהפך בעולם העתיק בהשמיעו ׳זעקת מחאה מול שרירות הרשות, // החומסת כבשה של איש רש ופשוט׳ (עמ׳ 31). סיפור יוסף והשיעבוד בא ללמד אמת כלכלית: ׳שמדינה גם אם רוב עושר צוברת, // אם לא תחדל בה עוולה מצטברת, // לא תיכון בה חברה חפשית ומאושרת, // ומכאן נלמד עוד חוק כללי כלכלי: // שצמיחה חמרנית היא לא מדד בלעדי // לשגשוג המשק ולאושר עתידי׳ (עמ׳ 44).
בכר מכנה את הידוענים קציני סדום, שרים סוררים, רודפי שלמונים וחברי גנבים. אנשים האוהבים לשבץ פסוקים בנאומיהם אך ספק אם למדו דבר מתורת הנביאים.
בכר אינו מפיק מהמקרא רק תובנות ישראליות אקטואליות. הוא גם עוסק בסוגיות הגותיות על-זמניות. כאלה שברומו של עולם. ׳החנם ירא איוב את אלהים׳ הוא שואל? ומשיב שסיפורו של איוב מוכיח ׳שהאדם, גם בין המצרים // לא תמיד יתנהג רק לפי דחפים יצריים׳ (עמ׳ 37). זו העת, הוא אומר ׳לעלות בסולם יעקב עוד שלב. // להתנער ולקום מדריכה במקום // לחשב מסלול מחדש ולהתכוונן למרום׳ (עמ׳ 55).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.