לכו לטייל בשבילי בתי הקברות

בס"ד

גתית הרמן, מחנכת

הר הרצל תשע״ט 2019

פעם. פחדתי מבתי קברות.

פעם. הייתי ילדה קטנה.

פעם. חייתי בעולם של אגדות.

ובעולם הזה, שבו פיות מתעופפות באוויר וקוסמים ומכשפות גרים בטירות גדולות –

גם בעולם הזה – יש בתי קברות.

בלילה, כך מספרים, בית הקברות קם לתחייה; ערפדים ונשמות טועות עולים ומסתובבים שם בחושך הנורא.

ילדים – אל תכנסו לבד בלילה לבתי קברות, כך אמרו לי כל הגדולים.

עד שקצת גדלתי. למדתי בכיתה ט', בתיכון. וביום הזיכרון יש טקס גדול וחשוב בבית הקברות הצבאי המרכזי שבהר הרצל. (אל דאגה, זה בשעה שהשמש זורחת במרום) אז הלכתי.

עד היום, בכל שנה אני נזכרת באותה הליכה.

המוני אנשים, עם או בלי מדים. פרחים, אבנים מסוגים שונים, צפירה ארוכה שחודרת לכל הלבבות ומטח יריות של כבוד שמצליח לנער כל אבן מתרדמתה.

וביציאה מהר הרצל, שם ליד הברזיות, פגשתי את חגי אחי. כיף, שמחה גדולה. גאה הייתי לפגוש ליד חברותיי את אחי החייל. שלחו אותו למשימת אבטחה, כך סיפר לי, כל הלילה הוא שמר שם בגלל האירועים הרבים שיש במקום. 'ואיפה ישנת בלילה?' שאלתי אותו. 'כאן, בין הקברים. נורא נח כאן' הוא ענה לי.

שבר. זעקה. חגי. חצית קו אדום.

כל השנה אנחנו זוכרים. חיינו הם בעצם אסופה של זיכרונות.

'זכור את יום השבת לקודשו'

זכרו את ששת מליון היהודים שנרצחו בשואה.

זכור את אשר אמרה לך הגננת בגיל 4.

'זכור את אשר עשה לך עמלק'

זכור את רצח ראש הממשלה.

זכור את 'מה נשתנה' בעל פה.

ואנחנו משתדלים לעשות עוד משהו מעבר לזיכרונות הגדולים האלה- אנחנו גם תמיד משתדלים גם לזכור אנשים.

זכרו את לאה ומוישי הקטן מהעיירה טיקוצ'ין שבפולין,

זכרו את ירוחם, אורי, עמיקם, אופיר, שרה, ברוך, דבורה, אסתר, חגי, ברק ויוסף.

הרי הם מגש הכסף עליו הוגשה לנו מדינת היהודים.

ואז אנחנו עוד מבטיחים: שלא רק שנזכור אלא שגם לא נשכח.

איך בכלל אפשר לשכוח כשכל חייך אתה רק זוכר? מה יש בחיים האלה שעטופים בכל כך הרבה זיכרונות? האם, מרוב זיכרונות אנחנו חיים בחיים של אחרים? איפה הגבול? מה המציאות ומה הזיכרון.

הר הרצל תשע"ד 2014

בהולכי בבתי הקברות, גם ביום וגם בלילה. אני תמיד נזכרת.

כשפורצת הצפירה – אני נזכרת בעצמי.

מי אני, מה אני, מה אני רוצה להיות ובעיקר איך הגעתי למקום שלי.

והתשובה, התשובה היא תמיד אותה תשובה. אני מי שאני היום בגלל הזיכרונות של אתמול.

לאה ומוישי הקטן מהעיירה טיקוצ'ין שבפולין, ויציאת מצרים, והשבת וירוחם, אורי, עמיקם, אופיר, שרה, ברוך, דבורה, אסתר, חגי, ברק ויוסף. הם. הזיכרונות שלי- הם הראי הכי טוב שלי לעצמי.

אנשים יקרים. גדולים, קטנים, עמוסי זיכרונות או קטנים בדעות רק בקשה אחת לי ביום הזה:

זיכרו את המתים. אבל לא רק בשבילם, ולא כי כך אמרו או כך כולם עושים.

אנחנו לא מתביישים שאנחנו חיים.

הם האנשים שנותנים בנו את היכולת להסתכל על עצמנו לרגע אחד מבחוץ, לא להיות שיפוטיים, רק לראות, להקשיב ולהבין כמה כוחות בנו טמונים. להבין לאן אנחנו ממשיכים.

הם לא שונים. הם בני אדם. הם צמחו כאן. איתנו. בינינו.

לכו לטייל בשבילי בתי הקברות, ותלמדו על החברה שבה אתם חיים, תקראו את הסיפורים ותבינו שהכוחות האלה גם בכם טמונים. ואנחנו לא שוכחים. אנחנו ממשיכים. כי אנחנו יכולים.

אל תתנו לאף אחד שיגיד לכם אחרת.

אז היום, כשאני הולכת לבתי קברות, אפילו בלילות- אני כבר לא מפחדת.

כי הם, זה הראי הכי טוב שלי לעצמי.

יום הזיכרון תשס"ז

הר הרצל תשע"ד 2014