יום שישי, 25 בפברואר 2011

דיבייט בבית הספר

רענן אייכלר
רענן אייכלר, האוניברסיטה העברית


'שמעו, שמים! והאזיני, ארץ!' כך פתח ישעיהו בן אמוץ (ישעיה א, ב), וכבר בארבע מילים אלו ניכרים ארבעה כלים רטוריים שבהם השתמש הנביא על מנת להעצים את המסר שלו ולהבטיח את קשב שומעיו. שניים מהכלים, תקבולת ומקצב המנעימים לאוזן ועוזרים לזיכרון, ניכרים בקלות יחסית. הכלי השלישי, הנקרא הֶרמז או אלוזיה, מגייס את סמכותו של מקור קדום לטובת המסר החדש. הוא מתבטא בפתיחה כולה, המזכירה את פתיחתו של שיר ישראלי שהיה עתיק כבר בימיו של ישעיהו, 'האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי' (דברים לב, א). נוסף על כך, מסתבר שהדמיון הצלילי בין המילים 'שמעו' ו'שמים' מכוון, ואם כן השתמש החוזה הירושלמי גם באליטרציה, והרי לנו כלי רביעי. בהמשך נאומו משתמש הנביא בחריזה ('הוי גוי', פסוק ד), בשאלה רטורית ('על מה תכו עוד תוסיפו סרה?', פסוק ה), במטאפורה ('מכף רגל ועד ראש אין בו מתם', פסוק ו), בדימוי ('ונותרה בת ציון כסכה בכרם', פסוק ח), בלשון נופל של לשון ('שנאה נפשי...נלאיתי נשא', פסוק יד), ועוד. ברי כי אצל ישעיהו ונביאים אחרים, אמנות השכנוע בדיבור היתה למלאכת מחשבת.  הנביאים לא הפעילו את כשרונותיהם בבועה, ולשונם החדה היתה להם לעזר גם בוויכוחים עם אחרים, כפי שמראים סיפורי מיכיהו וצדקיה בן כנענה (מלכים-א כב, יא-כה), עמוס ואמציה כהן בית-אל (עמ'וס ז, י-יז), ירמיה וחנניה בן עזור (ירמיה כח), ועוד. כך, מאות שנים לפני עליית הסופיסטים ביוון, המזוהים בדרך כלל עם פיתוח הרטוריקה (שהיא מילה יוונית) ואמנות הוויכוח.

בעולם המערבי היום אמנות הדיבור הכרוכה יחד עם תרבות הדיון נחשבת כחלק בלתי נפרד מחינוך טוב. שני הנושאים נלמדים לרוב באמצעות פעילות של ויכוח פורמלי בעל פה הנקרא 'דיבייט' או 'דיבייטינג'. בתי ספר בכל העולם מיישמים את הדיבייט במערכת הלימודים, אם כמגמה נפרדת ואם כחלק מלימודי אזרחות או מקצוע אחר, וגם אוניברסיטאות מקיימות מועדונים המוקדשים לפעילות זו. המשתתפים בדיבייט נדרשים לייצג שני צדדים מנוגדים של דיון מסוים, בדרך כלל חיקוי של דיון פרלמנטרי,  על פי כללים מוגדרים מראש, כאשר כל דובר צריך לשכנע שופט נייטרלי שהצד שלו צודק.
נושא הדיון, שאורכו כשעה, יכול להיות נושא פוליטי אקטואלי, המגולם במקרים רבים בהצעת חוק ("האם יש להתיר צריכת סמים קלים"), או שאלה מופשטת יותר ("האם כדאי להתחתן"). נציגי הצדדים נואמים לסירוגין למשך זמן קצוב. כל דובר אמור לקדם את טיעוני הצד שלו, להפריך את טיעוני הדובר שלפניו, לאפשר ליריביו להעיר מספר מוגבל של הערות תוך כדי נאומו ולהתייחס אליהן. מרכיבים שעוזרים לקבוצה לנצח כוללים קו קבוצתי עקבי וברור, טיעונים בעלי חוסן הגיוני, והפרכה מבוססת של טיעוני הצד השני. 
בישראל, הדיבייט החל לתפוס תאוצה בשנות התשעים והיום הוא פופולרי למדי. קיימת תכנית דיבייט בכל אוניברסיטה בארץ (מלבד מכון וייצמן, שאינו מעניק תואר ראשון) ובמספר מכללות אקדמיות. כך גם בעשרות בתי ספר תיכוניים מערים שונות, חלקם במסגרת ליגה שמנהלת עמותת 'שיח ושיג' ומשרד החינוך. בכל שנה מתקיימות תחרויות כלל-ארציות, הן של הליגה הבית-ספרית והן של הליגה האוניברסיטאית. לשתי הליגות הצלחות משמעותיות בתחרויות בינלאומיות, ובשנת 1998 ארחה ירושלים את אליפות העולם בדיבייט לבתי ספר. 
מדוע הדיבייט חביב כל כך במערכות חינוך? התרומה הראשונה והבסיסית ביותר שהדיבייט מעניק לתלמיד היא היכולת להביע רעיונות בצורה בהירה ומעניינת, שהיא כישור חשוב בכל מקצוע כמעט. גם היכולת לדבר בפני קהל בלי להתעלף חשובה בהקשרים רבים, במיוחד בהקשרים של הנהגה והשפעה. אך הפחד גדול כל כך שג'רי סיינפלד העיר בהומור שחור, 'לפי רוב המחקרים, הפחד הראשון במעלה של בני אדם הוא לדבר בפני קהל. מוות הוא מספר שתיים... זאת אומרת, לאדם הממוצע, אם אתה הולך להלוויה, עדיף לך להיות בארון מלהיות המספיד.' שינוי המצב הזה הוא אחד הדברים הראשונים שבוגרי הדיבייט מזכירים כשהם מדברים על התועלת שהרוויחו ממנו.
שנית, כמו בכל פעילות קבוצתית, התלמידים מתרגלים שיתוף פעולה ועבודת צוות עם בני קבוצתם. שלישית, ההקשר התחרותי של הדיבייט מעודד זיהוי וחשיפה של הכשלים הלוגיים בדברי היריב. בכך הוא מעניק לתלמיד חיסון נגד השפעתן של תעמולה ודמגוגיה ומכין אותו להיות אזרח וצרכן נבון. 
כאן אנו מגיעים לתרומה רביעית ואולי החשובה ביותר של הדיבייט. הוא מכריח את התלמיד להקשיב באמת ובזהירות לדברי היריב ולהגיב להם באופן ענייני. בכך מתחזקת היכולת להיות פרגמטי ומנומס בהקשר של מחלוקת, או במילים אחרת, תרבות הדיון. 'אין דעתם של בני האדם שווה זה לזה', וההשלכה של עובדה יסודית ובלתי משתנה זו היא שבחברה, על מנת שהיא תוכל לתפקד כחברה, יש צורך להתחשב בדעתו של כל מי שחפץ בטובתה ולפעמים אף להתפשר ולפעול על פיה למרות שהיא (בעינינו) לא נכונה. בשביל זה צריך קודם כל להקשיב בנימוס ובכבוד. 
תכנית דיבייט בבית ספר ניתנת להפעלה על ידי מורה בצוות שהוכשר לכך או על ידי מורה מן החוץ המתמקצע בנושא.

רענן אייכלר (ימין) וד"ר הרן פלפל
*הכותב הוא דוקטורנט במקרא באוניברסיטה העברית, אלוף דיבייט בינלאומי לשעבר. הרצה על רטוריקה במכללה האקדמית הדסה ובמכללה האקדמית להנדסה ירושלים.


2 comments:

  1. היה מועיל לקבל גם את רשימת הכללים, משהו שאפשר לבוא איתו לתלמידים - זמנים, מספר דוברים וסדר הדוברים וכו'

    השבמחק
  2. ראשית, לא הייתי ממליץ לנסות ללמד דיבייט לתלמידים לאחר קריאת רשימת כללים. זה יהיה כמו לנסות לאמן קבוצת כדורסל לאחר קריאת חוקי הכדורסל. כמו שכתבתי ברשומה, צריך מורה שהוכשר לכך.

    לאחר ההקדמה הזאת -- יש חוברת של אן סברסקי, הדיון המובנה: שיטת דיון לתלמידי בית ספר ולסטודנטים, שמציגה בעברית את כללי הדיבייט לבתי ספר. (הכללים של סוגי הדיבייט הנהוגים באוניברסיטאות שונים.) החוברת נמצאת במספר ספריות אקדמיות ארץ.

    השבמחק