ד״ר רוביק רוזנטל על תרגום התנ״ך לעברית בהוצאת החברה לכתבי הקודש בישראל

ד״ר רוביק רוזנטל, בלשן, לשונאי, מילונאי, עיתונאי, סופר וסופר ילדים, מחבר הספר ״מדברים בשפת התנ"ך״, הוצאת כתר 2018, 402 עמודים

מפתח הספר

מתרגמים את התנ"ך לעברית חדשה

לפני כעשור פנה אלי אדם שלא הכרתי, ישראלי מנס מציונה. הוא הציג את עצמו כאיש היהודים המשיחיים, המאמינים בישוע ואינם רואים בכך סתירה לאמונתם וזהותם כיהודים. הדיון התאולוגי הזה רחוק ממני והאיש ידע זאת, אבל לא לשם כך הוא הגיע אליי. מזה זמן עובדים אנשי הקהילה, שיש לה בישראל כמה עשרות אלפי חסידים, בתרגום, כהגדרתם, של התנ"ך לקורא מודרני. צעירי הקהילה, הוא אומר, מתלוננים שאינם מבינים את התנ"ך. הרעיון הוא ליצור תנ"ך שייקרא בכל עמוד בשני טורים. מימין: בעברית בת ימינו, משמאל, הטקסט המקורי. העיקרון המכונן היה שיש לשמור על המקור המקראי ככל הניתן. בכך נעזרו אנשי הקהילה גם בפרשניויות ובמדרשים, וגם אלה היוו שיקול בנוסח הסופי. התנ"ך המונגש יצא במהדורה אסתטית בהוצאת החברה לכתבי הקודש בישראל. אין כל סיבה שלא ישמש גם את מי שאינו מאמין באל האחד והיחיד ו/או בבנו יחידו.

ד״ר רוביק רוזנטל, תמונת AI

על הנוסח המונגש עמלו חמש נשים מן הקהילה, וממני התבקש לנסח את כללי ההנגשה ולהעניק לנוסח את צורתו הסופית. נעניתי, אבל ההחלטה לא הייתה מובנת מאליה. לא אהבתי את תנ"ך רם, ואני מודע להתנגדות הלגיטימית לעצם הרעיון. רוב הטענות נובעות מעמדה המקדשת את הטקסט ומכאן שאין לגעת בו, ומחזקת את הטענה שהתנ"ך הוא שפה זרה לישראלי מן השורה. על כף הזכות עומדות טענות כבדות משקל. הפרויקט מקרב קוראים חדשים לתכני התנ"ך, מאפשר הבנה של מילים נדירות, מאפשר דיון פתוח בתכני התנ"ך ומאפשר היכרות עם האופי המיוחד של השפה המקראית. אם בכל עמוד ניתן להכיר את שני הנוסחים זה לצד זה אין בכך פסול.

כדי לגשת לפרויקט כזה מן הראוי להבין את הקושי בנוסח המקורי והמקודש. במחקר שנעשה בין סטודנטים בבר אילן הם טענו שהמכשלה היא מילים נדירות שאינן מוכרות להם. באוצר המילים של המקרא אכן מילים רבות כאלה, אך מדובר בשליש בלבד, בעוד רובו של הטקסט הוא במילים המשמשות בעברית המודרנית בחיי היומיום. לטעמי, הקושי המכריע בקריאת התנ"ך הוא התחביר המהודק הבנוי על תפיסת זמן שונה מזו שאנו רגילים בה, וכן צורות ארכאיות והיעדר פיסוק (בטקסט שהוא ללא טעמים). כל אלה הן תובנות שמהן ניתן לגשת לעבודת התרגום.

הנוסח המונגש נערך על פי ההנחיות שניסחתי יחד עם המזמינים עבור חבר המתרגמות. לכל הנחיה מובא כאן להמחשה פסוק בנוסח המקראי, ולאחר הלוכסן התרגום בהיבט שבו ניתנת ההנחיה. הנוסח הסופי התחשב בהנחיות אחרות.

אוצר המילים במקור המקרא ובנוסח המונגש

ההנחיה היא שכאשר המילה רווחת יש לשמור עליה. כאשר המילה משמשת במשלב הספרותי יש לשקול לגופה, ובמידת הצורך להמיר אותה במילה רווחת.

שופטים ד, ט: אֶפֶס כִּי לֹא תִֽהְיֶה תִּֽפְאַרְתְּךָ עַל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵ֔ךְ / אֲבָל לֹא תִֽהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵ֔ךְ.

כאשר למילה רווחת או לצירוף משמעות נדירה, יש להמיר למילה או לצירוף במשמעות הרווחת.

במדבר טז, יג : הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ / לֹא דַּי בְּכָךְ שֶׁהֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ?

בתקבולות יש לשמור שלפחות אחת המילים המקבילות תהיה רווחת.

יחזקאל לא, ו : בִּסְעַפֹּתָיו קִֽנְנוּ כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָֽלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה / בַּעֲנָפָיו קִֽנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה.

מילים שנעלמו מהשימוש יש להמיר במילה רווחת.

יחזקאל מא, טז: הַסִּפִּים וְהַחַלּוֹנִים הָאֲטֻמוֹת וְהָאַתִּיקִים סָבִיב לִשְׁלָשְׁתָּם / הַסִּפִּים וְהַחַלּוֹנִים הָאֲטֻמוֹת וְהַעֲמוּדִים סָבִיב לִשְׁלָשְׁתָּם.

מילים ששינו את משמעותן יש לבחון על פי ההקשר. למשל, הפועל חנף פירושו במקרא חטא, בעברית המודרנית פירושו אמר דברי שבח צבועים. במקרה כזה יש להמיר למשמעות המוכרת:

ירמיהו כג, יא: כִּי־גַם־נָבִיא גַם־כֹּהֵן חָנֵפוּ / כִּי־גַם־נָבִיא גַם־כֹּהֵן חָטְאוּ.

יש לשמור על מטבעות לשון, אך בצורתם היום.

איוב ל, ב: עָלֵ֗ימוֹ אָבַד כָּֽלַח / אָבַד עָלֵיהֶם כֶּלַח.

פעלים גנריים ניתן להמיר בפעלים המייצגים פעולה ספציפית. הפועל הגנרי 'אמר' עשוי להיות מומר בפעלים ביקש, שאל, ענה, סיפר וכו'. הפועל הגנרי 'עשה' עשוי להיות מומר בפעלים על פי ההקשר.

בראשית כז, ז: הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים / הָבֵא לִי צַיִד וְהָכֵן לִי מַטְעַמִּים.

שמות פרטיים נשמרים כנתינתם.

צורות דקדוקיות במקרא ובנוסח המונגש

97% מהופעות הפועל במקרא הן בשבעת הבניינים המוכרים בדקדוק העברי. לצד זה יש הופעות של בניינים או בנייני משנה שנעלמו, ויש להמיר אותן בבניין המשמש היום. צורות פועליות נדירות יש להמיר לצורות רווחות.

שמואל ב ז: כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל / כַּאֲשֶׁר הֵסַרְתִּי מֵעִם שָׁאוּל.

ירמיהו כה, לד: וּתְפוֹצוֹתִיכֶם וּנְפַלְתֶּם כִּכְלִי חֶמְדָּה / וְהֵפַצְתִּי אֶתְכֶם וּנְפַלְתֶּם כִּכְלִי חֶמְדָּה.

ירמיהו כב, כג: ישַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים / הַיּוֹשֶׁבֶת בַּלְּבָנוֹן הַמְּקַנֶּנֶת בָּאֲרָזִים.

עתיד וציווי מוארך יש להמיר לצורות רווחות.

שיר השירים ז, יב-יג: נָלִינָה בַּכְּפָרִים ... נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים / נָלוּן בַּכְּפָרִים ... נַשְׁכִּים לַכְּרָמִים.

צורות הפסק יש להמיר לצורות רווחות.

משלי יב, יא: עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם / עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִֽשְׂבַּע לֶחֶם.

ה״א המגמה, פרט לצורות שאומצו בעברית החדשה כמו פנימה, קדימה, יש לפתוח.

בראשית יד, י: וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ / וְהַנִּשְׁאָרִים נָסוּ אֶל הָהָר.

מקור מוחלט ונטוי יש להמיר בפועל רגיל.

ירמיהו לב, יד: לָקוֹחַ אֶת־הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה / קַח אֶת־הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה.

יהושע ה, א: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל־מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן / וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.

השלמות מושא חבורות רצוי להמיר להשלמות פרודות.

ויקרא כד, יח: וּמַכֵּה נֶפֶשׁ־בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה / וּמַכֵּה נֶפֶשׁ־בְּהֵמָה יְשַׁלֵּם עָלֶיהָ.

השלמות המייצגות יחסות (מקובלות בעיקר בשירה) יש להמיר לצורה רווחת.

בראשית מט, יא: אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ / הָאוֹסֵר לַגֶּפֶן עִירוֹ.

השלמות קניין חבורות יישארו חבורות.

כאשר שם מופיע בצורת רבים שאינה מקובלת היום, יש להמיר לצורה הרווחת.

ישעיהו טז, יד: בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנֵי שָׂכִיר / בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנוֹת שָׂכִיר.

כללי תחביר בטקסט המקראי ובטקסט המונגש

ברירת המחדל היא נושא+נשוא+משלימים.

בראשית א, י: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים / אֱלֹהִים קָרָא לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים.

במקרים רבים אחרים ניתן ורצוי לסטות מן הסדר מטעמי מקצב, משמעות וכדומה.

התחביר המקראי מהודק, ומוותר על הרחבות ומילות יחס. בשעת הצורך ניתן להרחיב.

יחזקאל כא, ט: לָ֠כֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל־כָּל־בָּשָׂר מִנֶּגֶב צָפוֹן / לָ֠כֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל כָּל בָּשָׂר מִנֶּגֶב וְעַד צָפוֹן.

פעלים בוי״ו ההיפוך יומרו לזמן רגיל.

שמות יט, כ: וַיִּקְרָא יהוה לְמֹשֶׁה אֶל־רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה / יהוה קָרָא לְמֹשֶׁה אֶל־רֹאשׁ הָהָר, ומֹשֶׁה עָלָה.

שמואל ב ז, ה: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל־עַבְדִּי אֶל־דָּוִד / לֵךְ וֶאֱמֹר אֶל־עַבְדִּי אֶל־דָּוִד.

שמירה על חוק התאם המין והמספר גם אם אינו נשמר במקור.

יחזקאל מא, טז: הַסִּפִּים וְהַחַלּוֹנִים הָאֲטֻמוֹת וְהָאַתִּיקִים סָבִיב לִשְׁלָשְׁתָּם / הַסִּפִּים וְהַחַלּוֹנוֹת הָאֲטֻמִים וְהָאַתִּיקִים סָבִיב לִשְׁלָשְׁתָּם.

כאשר חסר מידע להשלמת משפט אפשרית הרחבה, על פי המסופר בהקשר.

בראשית כז, יג: וַתֹּ֤אמֶר לוֹ ... שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח־לִי / אמרה לו אימו: "... שְׁמַע בְּקוֹלִי וְלֵךְ הָבֵא לִי אֶת הַגְּדָיִים אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי".

ניקוד ופיסוק בטקסט המקראי ובטקסט המונגש

שמירה על הכתיב והניקוד על פי הכללים הנהוגים היום.

שמואל א יב, יז-יח: וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר ... וַיִּתֵּן יהוה קֹלֹת וּמָטָר / וְיִתֵּן קוֹלוֹת וּמָטָר.

בג"ד כפ"ת אחרי מילה המסתיימת בתנועה יקבלו דגש קל.

משלי ה, ד: וְֽאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה / וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַּלַּעֲנָה.

'מה' מנוקדת תמיד בקמץ ואין אחריה דגש. זו, אגב, גם הנחיה של האקדמיה ללשון.

בראשית ד, י: וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ / וַיֹּאמֶר מָה עָשִׂיתָ.

דגשים חריגים מבוטלים.

שמואל א א: וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם־כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ / וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבור הַרְעִימָהּ.

אין שימוש בטעמי המקרא. הפיסוק הוא עברי מודרני. אין כללים נוקשים של פיסוק,ההתחשבות היא בזרימת הטקסט. ברירת המחדל היא פסיק או נקודה. נקודה-פסיק על פי שיקול דעת. מירכאות ונקודתיים משמשות לציטוט. אין שימוש בסימנים כגון מקפים, קווים מפרידים וסוגריים. סימני שאלה מוצבים על פי ההקשר, סימני קריאה מוצבים במקרים שבהם יש לכך הצדקה מובהקת.

בראשית א, ו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם: וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֘ אֶת־הָרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן: / וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִ֑יעַ. וַיְהִי כֵּן".

מלכים ב ו: וַיֹּ֙אמֶר֙ אַל־יוֹשִׁעֵ֣ךְ ה' מֵאַ֖יִן אֽוֹשִׁיעֵ֑ךְ הֲמִן־הַגֹּ֖רֶן א֥וֹ מִן־הַיָּֽקֶב / וַיֹּאמֶר: "אַל־יוֹשִׁעֵךְ ה'! מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ? הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב?"

הטקסט המונגש מחולק לפסקאות על פי מבנה הטקסט והקצב הנדרש.

לאחר השלמת הפרויקט הוסיפו אנשי הקהילה לתנ"ך השלם כותרות משנה משותפות לשני הנוסחים, על פי תוכן הטקסט.

*

דוגמה ממגילת רות, ב, א-ט. הפרק קיבל את כותרת המשנה המשותפת 'רות מלקטת בשדה בועז'.

הטקסט המקראי:

(1) וּֽלְנָעֳמִ֞י מוֹדַ֣ע לְאִישָׁ֗הּ אִ֚ישׁ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל מִמִּשְׁפַּ֖חַת אֱלִימֶ֑לֶךְ וּשְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז: (2) וַתֹּאמֶר֩ ר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל־נָעֳמִ֗י אֵֽלְכָה־נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙ וַאֲלַקֳטָ֣ה בַשִּׁבֳּלִ֔ים אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ לְכִ֥י בִתִּֽי: (3) וַתֵּ֤לֶךְ וַתָּבוֹא֙ וַתְּלַקֵּ֣ט בַּשָּׂדֶ֔ה אַחֲרֵ֖י הַקֹּצְרִ֑ים וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ לְבֹ֔עַז אֲשֶׁ֖ר מִמִּשְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ: (4) וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּוֹצְרִ֖ים ה' עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָרֶכְךָ֥ ה': (5) וַיֹּ֤אמֶר בֹּ֙עַז֙ לְנַעֲר֔וֹ הַנִּצָּ֖ב עַל־הַקּֽוֹצְרִ֑ים לְמִ֖י הַנַּעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת: (6) וַיַּ֗עַן הַנַּ֛עַר הַנִּצָּ֥ב עַל־הַקּוֹצְרִ֖ים וַיֹּאמַ֑ר נַעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּה֙ הִ֔יא הַשָּׁ֥בָה עִֽם־נָעֳמִ֖י מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב: (7) וַתֹּ֗אמֶר אֲלַקֳטָה־נָּא֙ וְאָסַפְתִּ֣י בָֽעֳמָרִ֔ים אַחֲרֵ֖י הַקּוֹצְרִ֑ים וַתָּב֣וֹא וַֽתַּעֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֙קֶר֙ וְעַד־עַ֔תָּה זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖יִת מְעָֽט: (8) וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל־ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗י אַל־תֵּלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר וְגַ֛ם לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה וְכֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם־נַעֲרֹתָֽי: (9) עֵינַ֜יִךְ בַּשָּׂדֶ֤ה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן֙ וְהָלַ֣כְתְּ אַחֲרֵיהֶ֔ן הֲל֥וֹא צִוִּ֛יתִי אֶת־הַנְּעָרִ֖ים לְבִלְתִּ֣י נָגְעֵ֑ךְ וְצָמִ֗ת וְהָלַכְתְּ֙ אֶל־הַכֵּלִ֔ים וְשָׁתִ֕ית מֵאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּעָרִֽים:

הטקסט המונגש:

(1) לְנָעֳמִי הָיָה קְרוֹב מִשְׁפָּחָה מִצַּד בַּעֲלָהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמוֹ בֹּעַז. (2) אָמְרָה רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה לְנָעֳמִי: "אֵלֵךְ נָא אֶל הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט מִן הַשִּׁבּוֹלִים אֵצֶל מִי שֶׁאֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו". הֵשִׁיבָה לָהּ נָעֳמִי: "לְכִי, בִּתִּי".

(3) הָלְכָה רוּת וּבָאָה לַשָּׂדֶה, וְלִקְּטָה אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים. רָצָה הַמִּקְרֶה וְהִיא הִגִּיעָה לְחֶלְקַת הַשָּׂדֶה שֶׁל בֹּעַז מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ. (4) וְהִנֵּה בֹּעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם. בֵּרֵךְ בֹּעַז אֶת הַקּוֹצְרִים: "ה' עִמָּכֶם!", וְהֵם עָנוּ לוֹ: "יְבָרֶכְךָ ה'". (5) שָׁאַל בֹּעַז אֶת מְשָׁרְתוֹ, הַמְּמֻנֶּה עַל הַקּוֹצְרִים: "שֶׁל מִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?" (6) עָנָה הַמְּמֻנֶּה עַל הַקּוֹצְרִים וְאָמַר: "הִיא הַנַּעֲרָה הַמּוֹאֲבִיָּה שֶׁשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב. (7) כָּךְ אָמְרָה: 'הַרְשֵׁה נָא לִי לְלַקֵּט, וְאֶאֱסֹף אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים בֵּין צְרוֹרוֹת הַשִּׁבּוֹלִים שֶׁנִּקְצְרוּ'. הִיא בָּאָה בַּבֹּקֶר, וּמֵאָז וְעַד עַכְשָׁו הִיא מְלַקֶּטֶת, רַק נָחָה כָּעֵת מְעַט בְּסֻכַּת הַמְּנוּחָה".

(8) אָמַר בֹּעַז לְרוּת: "שִׁמְעִי לִי בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לְלַקֵּט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְאַל תַּעַבְרִי מִפֹּה. הִשָּׁאֲרִי תָּמִיד עִם הַמְּשָׁרְתוֹת שֶׁלִּי. (9) הַבִּיטִי בְּאֵיזֶה שָׂדֶה הֵן קוֹצְרוֹת, וּלְכִי אַחֲרֵיהֶן. הֲרֵי צִוִּיתִי עַל הַקּוֹצְרִים לֹא לָגַעַת בָּךְ. כְּשֶׁתִּהְיִי צְמֵאָה, לְכִי אֶל כְּלֵי הַשְּׁתִיָּה, וּשְׁתִי מִמָּה שֶׁשָּׁאֲבוּ הַמְּשָׁרְתִים".