׳ולא יכל יוסף להתאפק׳: כיצד שכנע נאום יהודה שכוון בכלל למשנה למלך מצרים... את יוסף

ד״ר שולה אברמסקי, מכללת גבעת ושינגטון

תוצאות הנאום של יהודה: בר' מד, טז, יח–לד 

מתוך: שולה אברמסקי, נאומי מנהיגים באוזני מנהיגים: רטוריקה ומנהיגות במקרא, הוצאת כרמל, ירושלים תש״ף 2019, עמ' 468–471

נאום יכול לשנות את דעתו של מאזין רק אם דעתו איננה מגובשת בנושא הנאום, אם עודנו מתלבט או אם יש לו רק העדפה קלושה לאיזה כיוון. לעומת זאת כאשר כבר מגובשת דעתו של מאזין, המרב שיכול נאום לעשות הוא לתת לה חיזוק, וגם זאת רק אם הוא בכיוון דעתו של המאזין.[1] נראה אפוא כי משימה בלתי אפשרית ניצבת בפני יהודה. ליוסף יש דעה מגובשת נגד יהודה ותשעת אחיהם. דעתו היא שהם אנוכיים ורצחניים ועלולים להרוג את בנימין. איך יצליח יהודה להבקיע בנאומו את חומת הדעות הקדומות המקיפה את ליבו של המאזין ולשנות את דעתו מן הקצה אל הקצה בלי שהוא יודע שעליו לעשות כן? והינה, הפלא ופלא! אף־על־פי שמיועדת הפנייה אל נמען א [הנמען הגלוי – המשנה למלך מצרים], משתכנע ממנה דווקא נמען ב [הנמען הסמוי – יוסף, אחִי הנואם], ואף־על־פי שמגובשת דעת נמען ב לרעת הנואם ואֶחיו הוא משתכנע לטובת אֶחיו ומוצאם זכאים להתוודעות. 

מהן הסיבות לכך? נאומו של יהודה מהווה חריגה חיובית מציפיותיו של מאזין ב. חריגה חיובית נוצרת כאשר יוצר נואם רושם טוב יותר מן המצופה ממנו,[2] וככזאת היא מקדמת שכנוע.[3] יוסף מצפה לנאום גרוע מבחינה מוסרית והינה נישא לפניו נאום טוב מן הבחינה הזאת. יוסף מצפה כי בשל ההר שגבה ביניהם לא ימצא בנאום דבר משותף עם אָחיו, והינה, מתברר לו כי מאחר שגם הוא וגם הנואם השתנו במהלך עשרים ושתיים השנים שנקפו מאז ראו זה את זה, הם חולקים דאגות וערכים משותפים והם כיבוד אב וערבות לאח. לא זו אף זו. שניהם עושים קטסטרופיזציה של מצב שנתון בו אותו האח – בנימין – ומוכנים לעשות הכול כדי להבטיח את שלומו. אומנם כל אחד מהם עושה זאת לפי דרכו: יהודה צופה את הרע מכול במצב שבו יישאר בנימין עם המשנה למלך, ויוסף צופה את הרע מכול במצב שבו יישאר בנימין עם אֶחיו. לפיכך מטרת הנאום של יהודה בפנותו אל מאזין א היא לשחרר את בנימין מעבדות למאזין א ולאפשר לו לעלות עם אֶחיו אל ארץ כנען אל אביהם. לעומת זאת תוצאת הפנייה מבחינת מאזין ב איננה לשחרר את בנימין מעבדות, שהרי מעולם לא התכוון שיהיה בנימין עבד, אלא שיישאר עימו במצרים כאיש חופשי. רק כך, הוא סובר, יהיה בנימין חופשי באמת, כי רק כך יעלה בידו להגן עליו מפני אֶחיו, וכך יחיה לצידו בכבוד מלכים. לאחר שיעלו אחיהם לשלום אל אביהם יתוודע אליו ואז יחלו חייהם המשותפים של שני האחים יחדיו. יתר על כן, יוסף מצפה לנאום אנוכיי ותחתיו הוא שומע נאום מלא רגש, אמפתיה והתחשבות בזולת. לא עוד מנהיגות שמקורה בכוחניות אלא מנהיגות שמקורה בהקרבה. לא עוד התעללות בחלש, אלא בחירה להיות החלש. יוסף רואה ביהודה מנהיג הרואי העומס את גורל כל המשפחה על כתפיו ומתנדב לקבל עליו בלבד את הגורל המר, ובלבד שאיש מחבריה האחרים לא ייפגע. 

נראה שהאסטרטגיות שהשתמש בהן יהודה בנאום המיועד למאזין א פעלו את פעולתן דווקא על מאזין ב. בנאומו מבקש יהודה להבנות את המציאות מחדש למאזין א, ונמצא כי בבלי דעת הוא מַבנה אותה מחדש לנמען ב, וכפועל יוצא מכך הוא מַבנה מחדש גם את יחסו אליה. במציאות החדשה שחושף הנואם בפני מאזינו האחים אינם עוד אותם אנשים רעים שהיו. היות שכך, הגיעה העת לשנות את הגישה אל הסכסוך הממושך שבינו לבינם: מן הראוי לפותרו. בבלי דעת מַבנה הנואם במאזין גם תחושת ביטחון לגבי מצבו של בנימין כשהוא מצוי בחברת האחים. גם האסטרטגיה של הפנייה לרחמים פועלת את פעולתה על מאזין ב. הנואם סובר לתומו כי עליו למצוא מסילות לליבו של המאזין שהוא אדם זר, ועל כן הוא מרבה מלל, מעלה טיעונים מגוּונים ומשתמש בסוגי רטוריקות שונות ובאסטרטגיות ובטקטיקות מרובות. כך אולי משהו מכל מה שיאמר ייגע בלבבו; כך אולי יגלה המאזין מעט רחמים כלפי משפחה שמעולם לא שמע עליה ואשר למעשה לא אמור להיות לו כל עניין בה. 

כל האמצעים כשרים בעיני הנואם כדי לעורר במאזין רחמים על המשפחה כולה, אפילו "שליפת" זכר רחל באמצעות המילים "אִמּוֹ" ו"אִשְׁתִּי" מ"מחסן החירום" לנרטיבים וסמלים של כאב ושכול משפחתיים. במציאות הייתה רחל צרתה של אימו. בחייה גרם עצם קיומה ולאחר מותה גרם עצם אינותה לחייה האומללים של אימו של הנואם. בעטייה הייתה אשתו הדחויה והשנואה של אביהם. אך דבר מכל אלה אין הנואם אומר, אלא הוא מדבר עליה דווקא בכבוד ובחמלה, ואין הוא יודע כי בדברו כך על רחל הוא מעלה לפני המאזין האמיתי את זכר אימו שלו שנלקחה ממנו בחטף והוא ילד רך בשנים, שיתום היה ואין אם, אביו כאלמן. בדבריו הוא מעורר את רחמי המאזין האמיתי על כל משפחתו הקטנה: על אימו שמתה בדמי ימיה, על אביו שהתהלך מאז כמי שחסר ממנו חלק, על אחיו הקטון בנימין שגדל כל ימיו בלי אם ולאחר זמן גם בלי אחיו הגדול, ויותר מכול עליו שנתייתם מאימו. כך גם בהציג יהודה את משפחתו המורחבת כמשפחה שַׁכולה ובדברו בכאב על האח הנעלם. בהציגו כאֵב משפחתי על האח הזה, מעורר הנואם את רחמי המאזין על עצמו, על גורלו בנעוריו, על שנתלש ממשפחתו הקטנה. הוא מעורר בו את הרחמים גם על אביו הסובל מחמת היעלמו, ובראותו את כאבו של אָחיו הנואם עליו, על יוסף, כאֵב הנראה לו אמיתי, אותנטי, הוא מעורר בו רחמים גם עליו, על הנואם הסובל. הוא נוכח לדעת כי ערך האחווה הוא עתה ערך משותף להם. שיקום האתוס בנאום מקים לתחייה גם את הלוגוס והפתוס האבודים שבו.

מצד אחד, כמו שאומר אריסטו, דעת הקהל על הנואם משפיעה על דעתו על הנאום, והדבר אכן מלכתחילה מעמיד את הנחיצות בנאומו של יהודה בסימן שאלה. אך מצד אחר, כמו שאומר פרלמן, דעתו של הקהל על הנאום משפיעה על דעתו על הנואם, בהיות הנאום פעולה של הנואם, פעולה שהוא אחראי לה.[4] לפיכך חרף דעתו הקדומה של יוסף על יהודה דווקא הנאום הוא שמשנה את דעתו עליו ועל האחים ובעקבותיו הוא מוצא אותם זכאים להתוודעות. 

בנאומו חותר יהודה לפתרון הסכסוך עם מאזין א, והינה גם מן הבחינה הזאת יש לנאומו תוצאות מוצלחות מעל למשוער. בנאומו מביא יהודה את מאזין ב לרצון לפתור את הסכסוך ארוך השנים עם אֶחיו ולאחות את הקרע ביניהם. קודם כל פותר הנמען את הסכסוך בינם לבינו כנמען א ואז הוא פותר את הסכסוך בינם לבינו כמאזין ב. המעשה שעושה יוסף כדי לסיים את הסכסוך הממושך בינו כמשנה למלך לבינם כקוני תבואה מארץ כנען הוא הפיכתו לעיניהם ההלומות ממאזין א למאזין ב, היינו ההתוודעות. המעשה שהוא עושה כדי לסיים את הסכסוך בינו כיוסף לבינם כאֶחיו הוא הבטחתו להם שמעתה לא יאונה להם כל רע, וכי מעתה ידאג להם הוא בארץ מצרים, היינו מעתה יהיה הוא מנהיגם ולא יהודה.

הערות

1. רבובסקי, ערכיות אלקטורלית, עמ' 51-50, 91, 127.

2. שם, עמ' 46.

3. פפאו, "ויכוחים פנים־מפלגתיים", עמ' 688.

4. פרלמן, הלוגיקה המשפטית, עמ' 114.