יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר
הר הוא לעולם בתווך. הוא ניכר מפני שהוא בתווך. לא מפני שהוא גבוה הוא הר, אלא מפני שהוא מוקף שפלה וגאיות ומתנשא מעליהם, הוא הר. יש רמות שגובהם מעל פני הים עולה על גובהם של הרים הרבה, אבל כיוון שאינן בתווך, הן לא הרים ולא גבעות. כשמן כן הן, מישור ברמה.
אברהם בן השבעים וחמש היוצא את ארצו ואת מולדתו ללכת בפמליא קטנה שאיננה אלא הוא ואשתו שרה ולוט בן אחיו ארצה כנען בציווי "לֶךְ־לְךָ֛" (בראשית י"ב א'). נלווית אליו "...הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־ עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן" ( שם ,ה'). על פי פירושו של אונקלוס, הנלווים הם " נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן, ונפקו למיזל לארעא דכנען" האנשים ששיעבדו עצמן לתורה, בחרן, ויצאו משם ללכת ארצה כנען. נטיית הלב של היום היא לומר כי פשוטם של דברי אונקלוס הוא שאברהם ושרה ולוט גיירו את עובדי הכוכבים והמזלות שצורפו למסע, או לא צרפו מלווים אלא מתוך מי ששיעבד עצמו לאורייתא. אבל לא הייתה עוד אורייתא במובן של תורה שירדה בסיני בימי אברהם בחרן, לא הייתה עוד אמונה באלוהים שנגלה לאברהם בארץ כנען שם בנה מזבח ל י.ק. ו.ק ו "ויִּֽבֶן שם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽ י.קֹ.וָ֔.ק וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם י.קֹ.וָ֔.ק " (שם ח'). למה נשתעבדו אפוא? למי? לאיזו אמונה לא נודעת הצטרפו בעוזבם אמונה נפוצה ונודעת במרחב המסופוטמי כולו שנשענה על אלים ועל אלות מוכרים ששלטו בעונות השנה ובגורלות בני האדם, ואיך זה לא נבהלו מזעמם של הכוחות העליונים שנטשו, והשתעבדו לאורייתא שטרם הייתה, ואם הייתה לא הייתה אלא של איש זקן אחד שתלש עצמו מארצו וממולדתו ומבית אביו ללכת אל הבלתי נודע?
אילו שאלו את אברהם מה שמו של האלוהים לו הוא מציית, כלומר מה ממש יש בו, מה הכוח שמתפרש בשמו, לא יכול היה האיש לענות להם כי הרי הוא עצמו לא החל לקרא בשם ה' בצאתו למסע אלא רק אחרי שהגיע לתעודתו, ובמפורש "וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ. וַיֵּרָ֤א יְ.קֹ.וָ.ק֙ אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַי.קֹ.וָ֖.ק הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו.... וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם יְ.קֹ.וָֽ.ק " (שם, ו') כל זה אירע אחרי חרן
האם, גם אחרי " לֶךְ־לְךָ֛". למי, לאיזה 'שם', ציית אברהם עד שקם לעקור עצמו מבית גידולו, ולאיזה שם החלו "...הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־ עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן" לסגוד?
על פי המקרא לא קראו צאצאיו הראשונים של האדם לשום כוח עליון בשם. האנושות חיכתה שלושה דורות עד שפתרה את סוד הכוחות האדירים הפועלים בטבע כמכשירים מונחים על ידי כוחות עליונים. אנוש, בן שת, בן אדם וחוה נקרא כנראה אנוש מפני שבימיו בשלה התובנה כי יש שמים בעולם וצאצאי אדם וחוה הם לא בשמים, ולא שולטים בשמים, והם אחרים לשמים, ושונים, ויש להם שם כשלעצמם מפני שלשמים יש שם כשלעצמם " וּלְשֵׁ֤ת גַּם־הוּא֙ יֻלַּד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְ.קֹ.וָֽ.ק."(שם,ד',כ"ו). לכל הכוחות הפועלים במרחב בו חיו הם קראו בשם אלוקים. " אָ֣ז הוּחַ֔ל " אומר רש"י בעקבות מדרשים הרבה, "הוא מלשון 'חולין' כי לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות". דקויות ברש"י! לא רק למפגני הטבע כגון השמש, והירח, והכוכבים, והרוחות, והשיטפונות, ורעידות האדמה, והשפע, והרעב לאדם, לתקיפים שבהם, למלכים, לשולטים על גוום של אחיהם ועל רוחם קראו שם אלוהים.
אברהם, או אברם עדיין, ושרה, עדיין שרי, חידשו חידוש גדול בחרן, הם התבוננו בעולמם - בעל שני לוחות הברית, הל"ה אומר " שאברהם אבינו הלך מחקירה לחקירה" (דרוש שלישי על הלכות מצה במסכת פסחים) והגיעו לשתי מסקנות, האחת כי דור בני אנוש זיהו נכון שיש שמים שמתחתם נעשה מין האדם אנוש, והשנייה כי אין ולא יכול להיות היגיון באמונה שעל מפל מים אחד ממונה אלוהי המים, ואלוהי הגרביטציה, ואלוהי הקצף, ואלוהי הקולות העולים מתחתית הנחל, ואלוהי הסלעים שהמים לא יכולים לו, ואלוהי היום כשהכל רואים את המפל, ואלוהי הלילה כשרעשי התפוצצותו על הארץ מטילים אימה מקצה היער ועד קצהו, ואלוהי הנחל שבא ואלוהי הים שאליו הולכים, כאילו המפל הוא העושה שלום בין כל האלוהויות האלה ולמרות שהם מריבים אלה עם אלה יש מפל שאינו חדל לרגע להיכנע למה שאיננו מפל. זאת הרחבה של מה שאמרו במדרשים כגון במשנת רבי אליעזר פרשה ט"ו המתארת את הדרך של אברהם אבינו מן הפוליתאיזם למונותאיזם "כך היה אברהם אבינו מקיש בדעתו ואומר, אלו אדם היה מהלך במדבר ומצא בירה דולקת, שמא יכול לומר שהבירה הזאת בלא בעלים? כך אי אפשר לעולם הזה ולשמים בלא מנהיג ובלא יוצר. ועוד היה מקיש בדעתו ואומר, אלו היתה החמה הזאת ברשותה, הייתה יוצאה פעם ומאירה לעולם, ופעמים אינה יוצאה, או שהייתה עולה פעם מן המזרח ופעם מן המערב". אבל אין, השמש מצייתת לחוקים שהיא לא חוקקה ,אין זה הגיוני כי היא עומדת מעל לחוקים האלה, אין סבירות שיש כוח אלוהי המושל בגורלו של אדם והוא -גורלו נתון כולו למי שעשה שמים וארץ.
החקירה של אברהם הובילה אותו לקבוע כי עבודת הפסילים והצלמים היא אבסורד. ידועים מדרשי האגדה בהם מנתץ אברהם את הצלמים של אביו ואומר לו כי הגדול בהם הוא שנטל פטיש וניפץ ראשיהם של האלילים הקטנים ממנו, ואפילו אביו עובד האלילים לא יכול היה להאמין בכך. ההיגיון מחד והאבסורד מאידך כבשו את דעתו ואת ליבו של אברהם ולהיגיון ולאבסורד זה הצטרפו גם "...הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־ עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן". אי אפשר לומר כי נתגיירו, לא היה לתוך מה להתגייר, לא אמונה ממוסדת, לא אלוהים שיש לו שם. אבל היה מספיק שכנוע פנימי כי מן האבסורד שהמליך עצמו על כל המרחב האלילי צריך אדם להיבדל, ואם הוא מבדל עצמו - עליו ללכת, כי להישאר במרחב ולכפור באלוהויות שלו, לא ייסלח, לא האלילים יעשו בו שפטים אלא אלה שנחשפו כשוטים על שעבדו אותם.
עקירה מארץ הולדת וממשפחה ומקרוב ומגואל היא קשה כשאול. ההיגיון והאבסורד לחנו בפתחם של רבים, אולם המסקנה, הבידול מן המרחב האלילי, לא יכולה הייתה לתהיות נחלת רבים. רק אברהם ועמו שרה ולוט בן אחיו וחבורה קטנה נטלו על עצמם את העול הכבד של המסקנה ויצאו לחפש את הארץ בה יחיו חופשיים מן הדיסוננס האלילי ובה יחתרו למצוא שם לכוח האחד המושל בבירה, לבעליה. אבל האירוניה לא פסחה עליהם . " וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ" (שם,ו') האלילות מפניה יצאו מחרן חיכתה להם בכנען. ההבדל האחד היה כי בחרן ובאור כשדים הייתה גם מולדת. אלילות במשפחה קשה מאלילות במתחמי ניכר. הבידול מן האלילות הייתה גם עקירה מן הבית. בכנען לא היה בית. אפשר היה לבא בה ולהיבדל ממנה בתוכה.
ואכן, כך היה התוואי בו הלך אברהם " וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם" (שם,ח'). הוא הלך ההרה. הוא הגביה עצמו מעל המרחב מעל האבסורד הכנעני. הוא לא ישב בעיר. הוא ישב בין שתי ערים. בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם. שם נטה אהלה. בלב הארץ ומחוצה לה. רק כאן יכול היה להמשיך "מחקירה לחקירה" חופשי מן הלפיתה של סביבה שלא הייתה יכולה לקלוט זר אלא אם כן ינסה להתערות בה, ושהייתה דוחה אותו גם אילו ניסה. היו בוודאי עוד הרים בארץ כנען. אפשר היה לעלות בהם ולקיים שם את מצוות הבידול מן האוכלוסיות הסרות לבליל המצוות והפחדים האליליים. אבל אברהם לא רצה להיבדל דרך קבע. הוא לא רצה להגדיר עצמו לאורך ימים כמי שישוב על ההר וכל שתחתיו אינו לו. הוא חי עם האמונה כי " לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את", (שם ז'), כל הארץ, על עמקיה וגאיותיה, וימה ונהרותיה, וכפריה ועריה. הבידול לא היה אידיאל. הוא היה כורח זמני. בהר הוא הוא טיפח את השעה בה יירד מן ההר, בה "...הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־ עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן" תהיה לעם רב.
יהיו בה שיישבו בהעי. קריית שוחד. קריית גזל. קריית חרם. יהיו שיישבו בבית אל, קריית הסולם בו עולים מלאכים ויורדים, קריית החסד והצדקה. ההר שבחר לשבת בו היה בתווך. הוא נתגבה גם מעל לבית אל וגם מעל להעי. משם אי אפשר היה לבטל את העי ומשם אי אפשר היה לקדש רק את בית אל. משם אפשר היה להתכונן למשול בחטאה מפני הקרבה לבית אל, ולגזור צניעות על בית אל משום הקרבה להעי. שם קרא אברהם בשם ה'. שם גילה כי החיפוש אחר האלוהים הוא החיפוש אחר מי שנתן לאדם חירות לבחור בין טוב לרע, בין העי לבין בית אל, ובתווך, על ההר, מקים אברהם מזבח לא רק לאלוהים המושל גם בהעי וגם בבית אל אלא ביותר להעי ולבית אל הנקראים למשול בעצמם כדי לעבוד את האלוהים.
בימי אברהם לא הייתה העי אלא משל. היא חטאה רק בימי יהושוע. גם בית אל לא הייתה אלא משל. יעקב גילה כי היא שער השמים רק שני דורות מאוחר יותר. אולם, גם העי וגם בית אל, עברו מן המשל לריאליה. הן קיימות גם דורות הרבה אחרי אברהם ויעקב ויהושוע. בספר עזרא, פרק ב' פסוק א' אומר הכתוב " וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלים וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירו".והוא מונה את בני המשפחות שעלו ושבוי לעיירות שלהם ביניהם " אַנְשֵׁי בֵית אֵל וְהָעָי מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה." העי מזה ובית אל מזה, הם חזות תמיד. בעולם הזה, ביניהם, בתווך, על הר, עומד עדיין המזבח שבנה אברהם, שם קרא בשם ה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה