על קטינים וקטינות בזנות - בעקבות ספרו של ארנון אדלשטיין

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

ארנון אדלשטיין, קטינים בזנות, הסדרה למדעי החברה, הוצאת רסלינג, 2020 תש״ף, 260 עמודים

זיקני הדור זוכרים, שלפני שנים רבות רבות צפו בתקשורת הזרה סיפורים עסיסיים על אישים עתירי ממון ודרג מארצות הים שקיימו יחסי מין עם קטינות. אמות הסיפים נעו. גינויים התעופפו מקיר לקיר. תחושת זעזוע ורצון קדוש להעניש הפעימו את הלבבות בחזקת ׳ובערת הרע מקרבך׳. וכל זה כשבחצר האחורית של אותו ציבור ממש התקיימו מאות, אלפים ורבבות מקרים חמורים פי כמה. אופל שקוף הסתובב שם. צל שטני, רווי אלימות וסבל של קטינים וקטינות בזנות. 

ספרו החדש של פרופ׳ ארנון אדלשטיין מהמכללה האקדמית אשקלון, נכתב כדי לקדם את הטיפול בקטינים העוסקים בזנות למחייתם, תוך סיכון בריאותם, חייהם והתפתחותם התקינה. קטינים שאיבדו את האמון בחברת המבוגרים בגלל מגוון התעללויות, מניפולציות וקונפליקטים. אלה קטינים הרחוקים ת״ק פרסה ממה שנהוג לחשוב על ילדים ונוער שחן של תמימות משוך עליהם והורים מגוננים מרעיפים עליהם מטובם. 

מעט מאד מחקרים סוציולוגיים נכתבו על זנות הקטינים, בין השאר משום שקשה להשיג נתונים על התופעה: בגלל הבושה, ההסתרה, הפחד והשימוש הדיסקרטי באינטרנט. הספר שלפנינו הוא על כן מחקר כמעט חלוצי בנושא. רובו עוסק בתופעה כפי שהיא מתקיימת בחברה המערבית של זמננו ורק פרקו האחרון עוסק בישראל. 

הספר שלפנינו הוא מחקר בינתחומי שמשלב קרימינולוגיה עם סוציולוגיה ופסיכולוגיה. כתוב בלשון מדוייקת ובהירה, אך למי שאינו קרימינולוג, עובד רווחה או איש משטרה קשה לקרוא אותו, כי הניתוח הקר חושף את הזוועות במלוא כיעורן. המחקר הקרימינולוגי שלפנינו הוא בעת ובעונה אחת גם מסע אל מחוזות סוציולוגים שלא מרבים להגיע אליהם וגם מסע לנפש האדם על הרגשות והיצרים הבסיסיים המפעילים אותה: הכמיהה לאהבה, למעמד ולריגושים כמו גם הפחד, האלימות, ונתיב הבריחה לאבדון. 

יש חברות שבהן זנות קטינים היא תופעה שגרתית, מוכרת ואפילו מקובלת (כגון בדרום מזרח אסיה). לא כן בארצות המערב. בהן מתייחסים לתופעה כאל בעיה חברתית שיש למגר אותה. יש המגדירים זנות קטינים כהתעללות מינית בקטינים על ידי גברים המוכנים לשלם על הזכות לתקוף אותם. אבל ההגדרה הדומיננטית היא פעילות מינית מסחרית של קטינים כדרך להשגת צרכים חיוניים, כמו מחסה, מזון, לבוש או תחבורה. האו"ם קבע את גיל הקטינות כצעיר מ–18 שנים. בישראל, המחוקק קבע את גיל המינימום לקיום יחסי מין ל–14 (חוק העונשין, התשל"ז, סעיף 345).

גורמי הסיכון למעורבות בזנות קטינים הם משפחות הרוסות; הזנחה הורית; בריחה מהבית, ממשפחות אומנה או ממוסדות עקב התעללות פיזית ומינית; התנהגות אנטי חברתית והתמכרות לשימוש בחומרים פסיכו–אקטיביים. אבל יש להדגיש, שיש לא מעט אנשים, שעל אף גורמי הסיכון הללו, לא התדרדרו, ואף הצליחו להחלץ מהמצוקות. 

לאדם הנורמטיבי קשה לדמיין מהם חיים ׳ללא׳: ללא אמצעי תשלום, ללא אוכל ביתי, ללא מקלחת חמה וללא בגדים נקיים להחלפה. קשה לו לדמיין מהם חיים של שינה טרופה בגן ציבורי או בחדר מדרגות עם חשש תמידי משוד, אונס, אלימות ואפילו רצח. בגלקסיית ה״ללא״ הזנות עלולה להיות אמצעי להשגת משאבי ההישרדות הבסיסיים. 

הקטינים עוסקים בזנות בתמורה לקבלת מקלט, אוכל, כסף, תכשיטים, ביגוד או אשליה של אהבה. ויש גם קטינים אחרים, מהמעמד הבינוני המבוסס המגיעים לזנות לשם הגשמת החלום של תרבות הצריכה המודרנית. הם לומדים שמוצרים מסוימים - בעיקר מותגים, ולא משפחה, קהילה והישגים אישיים - הם שיעשו אותם למקובלים, בעלי סטטוס חברתי גבוה ולבעלי ערך עצמי.  

לא כל הקטינים בזנות נושרים מבית הספר. חלקם ממשיכים לבקר בו באופן מלא או חלקי ועל כן ממצאי המחקר צריכים להדליק נורת אזהרה אדומה אצל העוסקים במערכת החינוך. 

מרבית העוסקים בזנות הם בנות. הבנים הנשאבים לכך הם ברובם הומוסקסואלים או ביסקסואליים. ויש גם טרנסג‘נדרים. בניגוד לקטינות, למרבית הקטינים אין סרסור. הקטינים משני המינים נחשפים ללקוחות הרואים בהם אובייקטים לסיפוק צרכיהם, חלקם מסוכנים, מכורים לסמים, חסרי בית, אלימים ובעלי הפרעות נפשיות.

הקטינים סובלים מבעיות בריאות עקב תזונה לקויה, מחסור בשינה, מחלות מין ופציעות ממעשי אלימות. בדרך כלל הם נמנעים מפנייה לשירותים רפואיים בגלל בושה, ופחד מפני רשויות החוק. אצל קטינים רבים מגלים התנהגויות פוסט-טראומטיות, דיכאון, תחושת ריקנות, נטיות אובדניות והתמכרות לחומרים פסיכו–אקטיביים: אלכוהול, הרואין ואקסטזי. הסמים פוגעים ביכולתם לחשוב על מצבם, מסווים את הדחייה ממכירת גופם ויוצרים אצלם תחושה מוטעית של אופוריה.

שיטות הגיוס לזנות של קטינות הן מגוונות: החל מרומנטיקה לכאורה ופיתוי מצד סרסור/סוחר המתנהג כגבר מאוהב המרעיף על הקטינה תשומת לב ומתנות, דרך ניצול התמכרותן של הקטינות על ידי סוחרי סמים ועד לאלימות ברוטלית וכפיה. לעתים השיטות השונות מתקיימות בו–זמנית אצל אותו מגייס. הסוחרים והסרסורים מעסיקים לא פעם קטינות מגייסות שתפקידן לאתר קטינות בורחות וחסרות בית. וישנה המדאם שיכולה להיות שותפה עסקית לקטינה או דמות סמכותית המספקת לה הגנה, או דמות אלימה המשתמשת באיומים, מכות, חטיפה ואונס קבוצתי.

האנשים ביקום של זנות הקטינים - מוחפצים. עבור הסרסורים והזונות הלקוח הוא אובייקט. “ארנק מהלך על שתיים" אשר יש לנצלו עד תום, ואם אפשר גם לשדוד או לסחוט אותו. ועבור הלקוחות, הזונות הקטינות הן אובייקט, וחלק מהם לא יהסס לאנוס, להכות, לשדוד ואף לרצוח אותן. 

לפי הספר, רוב הלקוחות הם גברים המגיעים מכל שדרות החברה. ההנחה היא שמדובר בפדופילים שמצאו שוק מוסתר ונוח יחסית למימוש סטייתם. אחרים מחפשים תחושה של כוח ושליטה או מעוניינים בתחושה של חידוש הנעורים. וישנם כמובן המניעים השכיחים: חיפוש יחסי מין ללא מחויבות, בדידות, ופיצוי על חיים זוגיים לא מספקים. 

מחקריו של אדלשטיין העלו, שבישראל, ניצול מיני מסחרי של קטינים קיים בכל מגזרי האוכלוסייה: יהודים וערבים, חילונים ודתיים, עולים וותיקים, שוהים בלתי חוקיים, מסתננים ומבקשי מקלט, הטרוסקסואלים וחברי הקהילה הגאה (להט"ב). ההערכה היא שבארץ, בעיקר בתל אביב, קיימים כ–1000 קטינים בזנות, חלקם קטינים בני 13 לערך.

על השאלה האם הקטינים בזנות הם קורבנות או שהם עושים כן מבחירה חופשית, אין תשובה אחת. באופן טבעי יש רצון להגן ולומר שכל הקטינים בזנות הם קורבנות אבל זו תהיה קביעה לא מדויקת ולא נכונה, אומר המחבר. 

הספר מסתיים בקריאה הערכית, להעלות את המודעות הציבורית לנושא הקטינים בזנות ולדרוש טיפול ממשלתי רחב היקף, מלווה במחקרים, במטרה לשנות את גורלם של הקטינים האלה ולהבטיח להם עתיד טוב יותר.