הערת שוליים
אֲנִי נִדְחֶקֶת לַשּׁוּלַיִם
עִם הַמּוּסִיקָה הַקְּלָאסִית בְּ"קוֹל הַמּוּסִיקָה",
הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהָיָה חָסֵר לִי
בְּחוּץ לָאָרֶץ, חוּץ מִסַּלַט יְרָקוֹת.הַתַּבְלִינִים שֶׁבָּהֶם אֲנִי מִשְׁתַּמֶּשֶׁת
נֶעֶלְמוּ מֵהַמַּדָּף בַּסוּפֶּר. כָּמוּן? שׁוֹאֵל הַמּוֹכֵר.
כָּמוֹן, קִימֶל, אֲנִי אוֹמֶרֶת וְהוּא מוֹשֵׁךְ בִּכְתֵפָיו.
מַדָּפֵי הַשִּׁירָה נֶעֶלְמוּ מֵרֹב חֲנוּיוֹת הַסְּפָרִים,
וְלֹא רַק בִּשְׂדוֹת הַתְּעוּפָה.
הָעִבְרִית הַמְיֻחֶסֶת שֶׁלִּי נֶעֶלְמָה מִכָּל הַפִּיּוֹת,
וְהַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁלִּי לְתַקֵּן אוֹתָהּ מוּזָרִים, מְגֹחֲכִים, מִתְנַשְּׁאִים.
הָאֲדָמָה שֶׁסִּקַּלְתִּי נֶעֶלְמָה מִסִּפְרֵי הַמְקַרְקְעִין.
מַצִיעִים לִי לִקְנוֹת אוֹתָהּ בְּהוֹן עָתֵק
אֲבָל הֲרֵי אֲנִי וִתַּרְתִּי עַל הָרְכוּשׁ כְּשֶׁבָּאתִי הֵנָה!
בֵּית הַיְלָדִים נֶעֱלַם, חֲדַר הָאֹכֶל נֶעֱלַם, הַדֶּשֶׁא הַגָּדוֹל
בַּחֲזִית חֲדַר הָאֹכֶל הִתְיַבֵּשׁ לְגַמְרֵי.
נֶעֶלְמוּ יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר
וּבִמְקוֹמָם צָצוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת שׁוֹחֲרֵי יִדִּישׁ
שֶׁקּוֹמָתָם וּבִטְחוֹנָם הָעַצְמִי הוֹלְכִים וּקְטֵנִים.
רַק כִּתְמֵי הַזִּקְנָה עַל פָּנַי וְעַל יָדַי
הוֹלְכִים וּמִתְפַּשְּׁטִים בְּהַתְמָדָה.
אֵין סָפֵק שֶׁהַעוֹר שֶׁלִּי אֵינוֹ מַתְאִים
לָאַקְלִים הַזֶּה, אֲבָל כָּאן לְפַחוֹת
לֹא יְנַסּוּ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ אָהִיל.
האהיל הוא פואנטה מאירה באור יקרות את טראסת האכזבות של המשוררת ממציאות חיי הרוח והחומר המקיפה אותה בארצנו
השבמחקחשבתי שזה רפרנס לשואה
מחקתודה לך אסתר.
השבמחקלא נעלמו יפי הבלורית והתאר. הם עדיין כאן. זאת הזיקנה, וכתמי הזיקנה, שהיא כל כך עסוקה בהם, שמסתירים לה אותם. שיר עצוב, של אשה מאוכזבת, שעולמה נשמט, נעלם, התייבש והדבר היחיד שהיא יכולה להיאחז בו הוא הבטחון בארץ בו היא חיה.
השבמחקועל יד זה - התהילה לחיים של טוביה ריבנר בעשור העשירי לחייו.
השבמחק