גילי בסון, אמנית יוצרת. משמשת כמנטורית לנשים טרנסיות במרכז הגאה בפרויקט לולה
ארנון אדלשטיין, קטינים בזנות, הסדרה למדעי החברה, הוצאת רסלינג, 2020 תש״ף, 260 עמודים
ספרו של הפרופסור לקרימינולוגיה, קטינים בזנות, מתפרש על 260 עמודים וגולל בתוכו נתונים שהופכים את הבטן.
כבר מהכותרת אפשר להבין שלא מדובר בספר קל לעיכול.
ספק אם מישהו שאינו מתעניין בקרימינולוגיה או נמצא בתחום הסוציאלי היה מרים ספר שזו כותרתו.
ואכן הספר מציג את הנתונים שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לשמוע. בדיוק בזה בין השורות עוסק הספר.
האם דמות הזונה היא אותו סטריאוטיפ, נרטיב שחוזר על עצמו? כנראה שלא.
הספר מציג את העיסוק הזה ׳שנחשב לעתיק ביותר בעולם ואת הנכנסות לתוכו, את המניעים, והשיקולים, הסכנות כמו גם הניסיונות הרבים של חברי האקדמיה לצפות, להראות נתונים על איך ומי תבחר למכור את גופה ואיך תגיע לשם בגיל שמוגדר "קטינה"׳.
הספר לדעתי, לא מגיע למסקנה אחת, בדיוק להפך, הוא מראה כיצד התופעה הזו קיימת בכל אורחות החיים והמגדרים. זונה אינה רק מי שגדלה בבית מתעלל, נזרקה לרחוב והשתמשה בגופה כדי לשרוד. חוסר בעורף משפחתי, פגישה בדמויות מבוגרות שאינן מטיבות, בהחלט יעלו את הסיכויים של אותה צעירה להגיע לכך, אך לא תמיד זהו המקרה. יתרה מכך, הספר מציג גם גברים, או נכון יותר יותר קטינים המגיעים למקומות האלו ומשלל סיבות.
לדעתי, הספר אינו עושה הבחנה גדולה בין מבוגרים לקטינים. אולי במכוון ואולי לא, אבל הרי כל אישה ואיש שבחרו לעבוד בזנות התחילו בגיל מסויים, גם אם הם לא היו קטינים כשהתחילו, עדיין ככל הנראה היו סימנים בדרך והליכה במסלול הזה.
כמי שעוסקת בליווי של נשים טרנסג'נדריות, בעיקר במעגל הזנות, יכולתי לראות ולהזדהות עם הרבה ממה שאני רואה ביציאה אל הרחוב בו אני פוגשת ומשוחחת עם הבנות. אין נרטיב אחד, והוויכוח על האם זו בחירה או לא לעסוק בכך, הוא נצחי ולא נראה לי שאי פעם יזכה לתשובה אחת ברורה.
כמו בחיים כך גם הספר אינו לוקח צד, הוא מספר את דרך הליכתן של נשים אחרי אורח החיים הזה, תשומת הלב והכסף. חישוב מסלול לאהבה ואושר שבסופו של דבר כולם היו רוצים. יש מחירים להיות פרופסור שכותב ספר, יש מחירים להיות עקרת בית, מנכ"לית ארגון או חברה, ויש מחירים להיות זונה.
הספר אינו שופט או מכבס מילים, הוא מציג את התופעה והנתונים, מתייחס לאמירות פמיניסטיות בדבר השימוש בגוף, אך גם מפריך טענות קלישאתיות צפויות בנושא ומראה תמונה רחבה יותר.
ישנה התייחסות יפה לקהילת הלהט"ב וטרנסג'נדריות. ואכן כפי שמתואר מנתוני המחקר, שי פעמים רבות שבהן נשים צעירות מאוד מגיעות לרחוב לחפש חברה, מקוות למצוא קבוצות שוות לחוויה שלהן, ומוצאות נחמה בידי חברותיהן, וכך בתוך כל זה מטשטשות את מה שאולי חשבו עד היום שהוא מוסרי ונכון. הפיתוי גדול, כמו גם הכסף. לא תמיד יהיה שימוש בסמים או במשני תודעה אחרים. מי שתצליח לשרוד ולקחת ברצינות את מצבה, כמו בתחומים אחרים, תגיע להישגים חומריים שיקנו לה מעמד שווה ורף גבוה ביחס לשאר החברה, ובכך תוכל לדרוש כבוד ראוי בעולם שבו מותגים, ומעמד סוציו-אקונומי משחקים תפקיד גדול וקובעים מחדש עבור כולם מה נכון ונחוץ על מנת להשיגו.
אין דרך אחת לחיות. את אמות המידה של המוסר קבענו בסופו של דבר אנחנו בני האדם. לאורך ההיסטוריה גם השתנו הדברים, קרי עבדות, מיניות, פמיניזם ועוד. זונות בהרבה מקרים מערערות על ההחלטה הרווחת הנוגעת למה מוסרי ונכון ומה לא, ועל כן הרבה פעמים דמותה של הזונה או הטרנסית משולה לדמותן של מכשפות שעונו על ידי האינקוויזיציה והועלו על המוקד, רק כי צבע השיער האדמוני הזכיר לאיזה גבר דתי עם המון כוח בידיים את השטן.
ובכך גורם לנו לשאול: מיהו למעשה פה השטן?
הספר אינו מגיע לשינוי ועדכון החקיקה בישראל. כיום זנות הינה חוקית אך צריכת זנות הוצאה אל מחוץ לחוק. כך הזונה אינה נתפשת כעבריינית אלא כקורבן נסיבות ואילו מי שצורך, או אגב צורכת, שירותים מסוג זה הם אלו העוברים את הגבול.
במצב זה נאמר בעצם למי שהחליטה למכור את גופה שאין לכבד את החלטתה ולהשאיר את מה שהיא רואה לנכון לעשות עם עצמה מתוך נסיבות החיים והפתרונות הקיימים עבור מצבה, עם חישוב על המחיר שתשלם ומעל הכל הזכות לטעות בחישובים אלו שלה.
במצב זה, אומרים כי אין כנראה הבנה מלאה, ועל כן צריך למנוע ממנה את הפיתוי ולשדר לצרכנים שאין זה מוסרי לנצל אישה או איש לפורקן שלהם, ומצביעים על כך שהיא או הוא העוסקים בכך לא יודעים מה טוב להם.
בדרך כלל קובעי החוקים ואמות המוסר כאמור, לא התמודדו בעצמם במצבים, בשאלה מה נכון ומה לא לעשות עם הגוף הפרטי שלי ומתי.
הם אלו הרוצים לראות חברה לכאורה מתוקנת וערכית צריכים לשאול את עצמם על הערכים של עצמם קודם כל ומה המניעים שלהם לדבר, והאם אותם המניעים לגיטימיים יותר משל אחרים?
קשה עוד יותר לעמוד על השאלות האלו כשמדובר בקטינים בהם עוסק הספר. קשה וכואב.
בסופו של דבר אחרי מצג כל הנתונים, התיאוריות, והעיסוק האקדמי, עדיין נותרת השאלה:
מיהו המבוגר האחראי ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.