על הרמב״ם ורפואה - ספרה של לימור שריר

ד"ר לימור שריר, רופאה וסופרת, מתכננת ומנהלת קורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב

 דר׳ עדו נתניהו, דר׳ לימור שריר, פרופ׳ יוסף אגסי

לימור שריר, על הרמב"ם והרפואה, כרך חמישי בסדרה: הרהורים על ספרות ורפואה - דילמות ביחסי רופא-חולה, הוצאת הפקולטה לרפואה עש סאקלר והוצאת כרמל, 277 עמודים 

בימים אלה ראה אור הספר על "הרמב"ם והרפואה" והוא מהווה כרך חמישי בסדרה: "הרהורים על ספרות ורפואה- דילמות ביחסי רופא-חולה" בהוצאת הפקולטה לרפואה עש סאקלר- אוניברסיטת תל-אביב. ארבעת הכרכים הקודמים מהווים ספר הגות, המציג היבטים רפואיים-מדעיים ואתים ביחסי רופא-חולה, והם משולבים בקטעים פואטיים. המכלול סוקר השתקפויות של נושאים אלה בעולם העתיק, בקורפוס ההיפוקרטי, בימי הביניים, ובתרבות היהודית והעברית. הכרך החמישי, כאמור, עוסק ברמב״ם וברפואה. 

כיום, בעידן שבו הטכנולוגיות החדשות מתפתחות בקצב אקספוננציאלי ומתנגשות ברפואה השמרנית, ישנה סכנה להפיכת האדם לנתון סטטיסטי וחסר נשמה. לכן החלטתי לחזור 800 שנה אחורנית ולשוב ולעיין בגישתו הרפואית-חינוכית של הרמב"ם שהיה פורץ דרך יחסית לרקע התרבותי-מדעי של תקופתו. כל דור של רופאים, חוקרים ומדענים נסמך על אלה שקדמו לו. הרפואה של היום ממשיכה במידה רבה את גישתו הרציונליסטית, הפוזיטיביסטית וההוליסטית של הרמב"ם, ולכן בעידן החדש ברפואה, אני רואה חשיבות רבה לעיון בכתביי הרפואה של הרמב"ם ובדרך שסלל בגישתו לבריאות, לאבחנה ולטיפול אל מול אלה המקובלים כיום שעל בסיסם תקום "הרפואה החדשה".

הרמב"ם היה פורץ דרך. התפיסה הרפואית הרווחת בתקופתו התבססה על תורת ארבע הליחות של היפוקרטס וגלנוס ועל אמונות תפלות. מדע האנטומיה הפיזיולוגית עוד לא היה קיים אז. הישגיו של הרמב"ם בתחום הרפואה התבססו על תצפיות מדוקדקות, אנמנזה, תגובות החולים, התבוננות במכלול חייהם, ועיון בכתביהם של הרופאים היוניים והערבים בני דורו ואלה שקדמו לו. כל אלה הובילו אותו לשלול גישות רפואיות מוטעות ולהסיק כללים מסוימים על האטיולוגיה הרפואית, תהליכי המחלות ודרך ריפוין, שחלקם מקובלים אף בימינו. 

הספר עוסק בהיבטים ביוגרפיים, היסטוריים ורפואיים הנוגעים לרמב״ם: בדמותו של הרמב"ם כרופא, בגישתו לרפואה ובהשקפותיו לגבי הרופא, החולה והקשר ביניהם.

הרמב"ם ראה את עצמו כמבקר ראשון של גלנוס בחוכמת הרפואה. הוא מצא בכתביו של גלנוס למעלה מארבעים סתירות בנושאי רפואה שונים. רוב רובו של ״פרקי משה״ מכיל רפואה רציונלית ותצפיות רפואיות עצמיות של הרמב"ם. רק פה ושם התגנבו לספר כמה "סגולות" שלמד ממורהו אבן זוהר. מלבד הדרבון למחקר עצמאי וביקורתי מנסה הרמב"ם בכתביו לשרש דעות קדומות ואמונות תפלות שכינה "שטות והבל רוח". הוא ראה בחקירת הסיבה של המחלה חשיבות מהמעלה הראשונה והעמדת האבחנה הנכונה היתה דרישתו העיקרית ("עיון והשגחה"). הוא הטיף לעצמאות המחקר ולשחרורו מכל אוטוריטה, מיסטיקה ואי-רציונליות. 

הרמב"ם העלה על נס את הקשר בין גוף ונפש ברפואה, כשהתלות ביניהם היא קומפלימנטרית גם בחיי היום יום ואף בעת מחלה ובתהליך הריפוי. לפיכך ניתן לראות ברמב"ם את אבי הפסיכוסומאטולוגיה. כך למשל, הרמב“ם התייחס למחלת הקצרת כמחלת עצבים שניתן לטפל בה באמצעות דיאטה וטיפול נפשי לא פחות מאשר בתרופות.

בפרק ג' של "הנהגת הבריאות" וב״שמונה פרקים״ הוא אומר: "הרי היא הנפש, היוצרת את גופה" וכן: "הפועליות הנפשיות ישנו את הגוף שינויים גדולים". 

הרפואה לפי הרמב"ם "אינה חוכמה בלבד, ולא מעשה בלבד, ולא אמנות מופשטת, ולא ידיעת הקורות, ולא פסיכולוגיה וכו' אלא כל הדברים יחד כי אין מלאכת הרפואות כמלאכת הנגרות והאריגה שתיוודע על ידי ההרגל וישיגם (רק) בהשתנות המעשים. כי המעשה במלאכה הזאת הוא הולך אחרי העיון וההשגחה וכל איש שיחלה צריך בהכרח חדוש עיון ולא יאמר החולי הזה כחולי ההוא" (ספר הקצרת, פרק' י"ג). 

לרמב"ם היתה הכרות עם מצבים רפואיים ומחלות המוכרות בימינו, בקיאות בטוקסיקולוגיה ובהרעלות וכן במיני קדחת, שחפת, גאוט, אסתמה, סוכרת, מיגרנה, בריאות הנפש, רפואה מונעת וחשיבות השמירה על היגיינה אישית וציבורית. "דע כי הרפואה חכמה הכרחית לאדם מאוד, בכל זמן ובכל מקום, לא בעת החולי בלבד, אלא אפילו בזמן הבריאות" (ספר הקצרת, שם). 

יש פערים בין גישת הרמב"ם למחלות השונות ולמה שמקובל בתקופתנו. דוגמה אחת מיני רבות מתייחסת לסוכרת (״פרקי משה״ פרק ח' עמוד 69). בדיון במחלה ניכר אצלו ידע עצום הנובע ממחקרים העוסקים באטיולוגיה ובפתופיזיולוגיה האחראים למחלה. 

נושא נוסף בספר הוא הקנאביס ביהדות - בתקופת הרמב"ם וכיום.

הרופא הצטייר בעיני הרמב"ם כמורם מעם ובעל השכלה רחבה. אדם שעליו להתבסס על לוגיקה, אמנות ואינטואיציה. לרופא השלם בעיני הרמב"ם - "הרופא באשר הוא רופא" - דרושה סינתזה של ידיעות מעמיקות במדע הרפואה ובמלאכת הרפואה, חזון אמנותי נפלא הכרוך בהשקפת עולם ורצון תמידי לעזור לכל חולה.

הרמב"ם מדגיש את גודל השפעתו של הרופא על החולה באמצעות הבנה לסבלו, לקיחת אחריות והפגנת חמלה. מלאכת הרפואה היא מתנת אלוהים ועל כן יש להדגיש את חשיבותה של השפעת האישיות המטפיזית של הרופא על החולה, שלא משתנה גם כיום, כאשר השיטות והאמצעים העומדים לרשות הרפואה הולכים ומשתכללים. 

על פי הרמב"ם, על הרופא להקדיש את חייו לאומנותו ולגלות צניעות וענווה. אלו היו דרישות החכמים והרופאים הגדולים, החל מהיפוקרטס ועד ימינו. ואכן, מושגים אלה מהווים גם כיום ערכי מופת שאליהם צריך לשאוף הרופא.

הרמב"ם דיבר על טעויות הרופא, על התייעצות עם מספר רופאים והטיף ליחס של כבוד בין רופאים לעמיתיהם. הוא קבע שעל הרופא להתייחס למטופל כאינדיבידואל, והטיפול חייב להיות "לפי איש איש", מה שאנו מכנים כיום רפואה מותאמת אישית..

.