ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
ד״ר רות רוזנברג 1997
התצלום באדיבות יפעת גור-אריה
עַל כָּל גְּבָעוֹת
מְנוּחָה,
סְבִיבְךָ
אֵין אַף אִוְשָׁה;
בַּיַּעַר הַצִּיוּץ שָׁבַת.
הַמְתֵּן,
עוֹד מְעַט
תָּנוּחַ גַּם אַתָּה.
(שיר לילה לנודד, יוהאן וולפגאנג פון גתה. תרגום: פרופ׳ אבינעם מן)
ד"ר רות רוזנברג ז״ל היתה אשת מחקר וחינוך בתחומי המקרא והספרות. הדברים דלהלן הם מעשה פסיפס מזכרונות מכבדיה, והם מובאים כלשון נתינתם ובסדר ביוגרפי: שורשים משפחתיים, הוראה בתיכון ליד האוניברסיטה, מחקר והוראה באוניברסיטה העברית בחוג למקרא ובחוג לחינוך, הכשרת מורים במכון כרם לחינוך הומניסטי יהודי ובמכללה האקדמית לחינוך ע״ש דוד ילין בירושלים, והימים שאחריהם.
יפעת גור-אריה, אחיינית:
רות רוזנברג נולדה בפולין, בגליציה. ב-טז' בכסלו תר"צ 18.12.1929, להוריה, יפה ומיכאל רוזנברג. לאחר מספר חודשים, האם יפה ושתי בנותיה, שולמית ורות, חזרו לוינה שבאוסטריה התאחדו עם האב מיכאל, וגרו כולם בעיר אוברוואכט. מכאן הגרמנית המושלמת שהייתה שגורה בפיה. מיכאל היה חזן ושוחט בקהילה עד עליית היטלר לשלטון. הם עלו ארצה ב1939 והתיישבו בקריית מוצקין. יפה עבדה במוסד "אהבה" ומיכאל נפטר צעיר מאוד. רות הקפידה כל חייה לא לרכוש מוצרים תוצאת גרמניה.
רות לא נשאה מעולם, לא היו לה ילדים, והלכה לעולמה ביום ג' מנחם אב תש"ף 24.7.20, דודה אהובה, אישה מיוחדת שאהבה ללמד, אהבה את הבריות ודאגה לאחרים גם בסתר. דורות התלמידים שלימדה וחינכה היו לה מעין משפחה רוחנית, והם העריכו אותה מאד.
פרופ׳ גלעד ברעלי, האוניברסיטה העברית:
רות רוזנברג היתה המחנכת והמורה לספרות ותנך שלי בתיכון ליד האוניברסיטה בשנת 1961.
אני זוכר את דמותה ואת עיניה הגדולות ובעיקר את קולה – קול שקט, מרוסק-משהו ומתוח. לזיכרוני, התכונה הבולטת של רוזנברג כמורה, היתה ההקפדה על קיצור (זה אולי מרכיב של הכבוד שלה לשפה ולמילים). היא לא סבלה פטפטת ואריכות דברים והקפידה על ניסוח מדויק וקצר – עם עצמה ועם תלמידיה. אני זוכר למשל מקרה בכיתה שתלמידה הקריאה שיעורי בית שכתבה. זו היתה מגילה די ארוכה – הרבה יותר מהמקובל אצלנו, והיא קראה עמוד ועוד עמוד...ונהיה בכיתה חוסר שקט. רוזנברג התערבה מיד, השתיקה את כולנו וחייבה אותנו בחומרה להקשיב עד הסוף. היא אף התקרבה לתלמידה לשמוע היטב כל מילה. היינו בטוחים שהיא ממש מתלהבת. כשההיא סיימה, רוזנברג הסתכלה בה מקרוב, עם הגרון המוטה קדימה, ואמרה בקולה השקט והמתוח : עצלנית! אלמלא היית מתעצלת היית מקצרת זאת בהרבה כפי שהיה צריך...
מיכאל, הזכרת בדבריך היפים את ההפניה שהפנתה אותנו לקירקגור. אוסיף שכל הפרוייקט הזה שערכה על עקידת יצחק זכור לי כמופת של הוראה (שאני זוכר עד היום) – לא רק לקירקגור, גם לאוארבך ולרמב"ם הפנתה – כל זה לילדים בני 15 במגמה "ריאלית" שתנך לא עניין אותם כל כך....
אני זוכר גם את השיעורים שלה על מזמורי תהילים, אנטיגונה של סופוקלס, יל"ג ועוד הרבה. וכמובן אי אפשר לשכוח את שיעור המחנך שנתנה לנו על הכומר גריבר (?) במשפט אייכמן, בו ביקרה יום לפני כן. זו היתה שעה מתוחה שאיש לא צייץ בה ובסיומה לכמה מאיתנו היו דמעות בעיניים.
פרופ׳ דליה עופר, האוניברסיטה העברית:
רות רוזנברג הגיעה ללמד אותנו [בתיכון ליד האוניברסיטה] לאחר פרישתו של מורה נערץ למקרא, הלמן. זה לא היה קל להגיע לכיתה שלנו בשמינית כאשר זיכרון של מורה זקן אוטוריטטיבי ונערץ נמצא ברקע. ואולם זו היתה הצלחה מסחררת של הוראה מעמיקה, גישה ביקורתית, פתח למחשבות מרעננות על פרשנות המקרא בתקופות שונות. רות פתחה עולמות עשירים, מרתקים, מעוררי ויכוח והרבה פולמוס. שבתה אותנו ואת ליבנו. רבים שמרו על קשרים איתה גם לאחר שסיימנו את בית הספר.
יהיה זכרה ברוך
יהיה זכרה ברוך
מני גל, איש עין-גדי:
היתה מחנכת שלי בכתה י' בבית הספר בירושלים [התיכון ליד האוניברסיטה]. מורה נערצת, רצינית וקפדנית, אך מלאה השראה.
 |
| רות בשורה השניה מלמעלה, רביעית משמאל. |
 |
| תמונת רות מתצלום המחזור, והיא בת 29 |
פרופ׳ יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית:
רות ז״ל היתה מורה בכל רמ״ח ושס״ה, מורה למורים, מורה לחיים. יסודית, קפדנית, מעוררת סקרנות, יודעת לשאול ויודעת להשיב.
פרופ׳ ברוך יעקב שורץ, האוניברסיטה העברית:
הכרתי את רות רוזנברג כשעליתי ארצה והתחלתי את לימודי המ"א במקרא. רות לימדה אז בחוג, והכל גמרו את ההלל על שיעוריה. מכיוון שהיא לא לימדה קורסי מוסמך, ואילו אני לא הייתי רשאי להירשם לקורסי ב"א, לא זכיתי לשבת בשיעוריה. אולם, בבוא היום, כהתחלתי ללמד בחוג – עדיין כעולה יחסית חדש – פניתי אל רות וביקשתי שתרשה לי רק לשבת ולצפות בכמה שיעורים, כדי ללמוד איך מלמדים באוניברסיטה. תחילה היא הסכימה, אבל במחשבה שנייה חזרה בה והעדיפה שאתאמץ ואפלס את דרכי שלי.
רות כתבה את עבודת הדוקטור שלה באוניברסיטת הרווארד בהנחייתו של פרופ' פרנק מוּר קרוס המיתולוגי, כאחת מנבחרת הכוכבים שסיימו את לימודיהם אצלו באותה התקופה. כשהעבודה אושרה, רות כבר היתה בחזרה בארץ. בערב חגיגי שהתקיים לכבודה, היא הרצתה על ממצאיה – בשטף, ברהיטות, בצורה מרתקת, וכדרכה, בעל פה, ללא כל טקסט כתוב. גמרתי אומר בלבי לקרוא את עבודתה, אך חלפו שנים והעבודה לא התפרסמה ולא מצאה את דרכה לספריות שבארץ. כך אירע שרק כשהגעתי להרווארד בעצמי בשבתון, כעשרים שנה לאחר מכן, זכיתי לשבת בספריה ולקרוא, בהשתאות ובהתפעלות, את דבריה.
בעבודתה The Concept of Biblical Sheol Within the Context of Ancient Near Eastern Beliefs (Ph.D. diss., Harvard University, March 1981), רות פורסת תיאוריה חדשה ביחס למושג 'שְׁאוׂל' בספרות המקראית. מעיקרי הצעתה החדשנית אציין שניים:
1. בניגוד לתפישות הרווחות, המבוססות בין השאר על תמונת 'עולם המתים' העולה מחקר התרבות המסופוטמית, ה'שְׁאוׂל' במקרא איננה 'בֵּית מוׂעֵד לְכָל־חָי', מקום שכל המתים מגיעים אליו. לדבריה, לשאול מגיעים המתים 'מוות רע': מוות בטרם עת, מוות אלים ובכלל זה הרוגי חרב, מוות כגזר דין אלוהי על רשעתם ובכלל זה מוות ממחלה – בתנאי שה' הוא ששלח אותה. לשאול יורדים אלה שה' מחה אותם מספרו, אך המתים מזקנה, בשיבה טובה, 'כמות כל האדם', לפי המקרא, אינם יורדים שאולה. לדברי רות, גם אם הנאמר בקהלת ט, י, 'כִּי אֵין מַעֲשֶֹה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה,' נראה סותר קביעה זו, אין זאת אלא שמחשבתו הקיצונית של קהלת בנושא זה, כבנושאים אחרים, חורגת מהמקובל באמונה המקראית, שלפיה אפילו החוטא רשאי להתחנן לה' שלא יוריד אותו שאולה, ותחינתו עשויה להתקבל.
2. שורה ארוכה של מקראות מלמדים שהירידה לשאול איננה בהכרח סופית. השאול נתפשת במקרא כמקום שאפשר, ורצוי, להיוושע ולעלות ממנו. האל במקרא מוצג כמי שהשליטה אף על גורלם של המתים בשאול נתונה בידו, וכדברי חנה הוא 'מוׂרִיד שְׁאוׂל וַיָּעַל'. את הראויים לכך אפוא, עשוי ה' לחלץ משאול, ורות גם מציעה את האפשרות שאחת המשמעויות שיוחסה במקרא למונח 'בֶּן־בְּלִיַעַל' היא אדם 'בלי עלייה': מי שראוי לרדת שאולה ואינו ראוי, מחמת רשעתו המופלגת, לעלות משם עוד.
המעיין ימצא בעבודה הרבה חידושים ועשרות רבות של כתובים המוּארים באור חדש. דומני שליחם של הדברים לא נס עם השנים ושהשלכותיהם החשובות לחקר האמונה המקראית בעינן עומדות.
שליטתה של רות בשפות היתה לשם דבר: הגרמנית מהבית, החל בשנות הילדות בווינה; העברית הרהוטה שדורות של סטודנטים התפעלו ממנה; האנגלית, שלמדה בה וכתבה בה את עבודת הדוקטור. הפרפקציוניזם והדייקנות שלה בענייני ניסוח היו ביטוי לאהבת המלה, הנאמרת והכתובה. מדי פעם במהלך ליטוש עבודת הדוקטור, היא פנתה אלי (האנגלופון המקומי של אז) וביקשה שאבדוק פרט זה או אחר; מעולם לא מצאתי דבר המצריך תיקון.
כשכתבתי לה שהגעתי להרווארד, שקראתי סוף סוף את העבודה שלה, ושמרוב עניין והנאה הזמנתי צילום שלה, רות ביקשה ממני שאזמין שניים—אחד לי ואחד לה, כי העותק שלה נשאר שם כדי שיתוקנו אי-אלו שגיאות דפוס בטקסטים האכדיים. עשרים שנה לאחר שחזרה ארצה עם דוקטורט, זכיתי אפוא למסור לידיה עותק של עבודת הדוקטור שלה.
יהי זכרה ברוך
פרופ׳ אלכסנדר רופא, האוניברסיטה העברית:
רות רוזנברג הייתה אישה יקרה ומורה מסורה. בגלל מסירותה לעבודה לא הצליחה לסיים את הדוקטוראט בזמן הנדרש. ראש הפקולטה, פרופ' נחמיה לב-ציון דרש ממני, כראש החוג למקרא, להשמיט את שמה מרשימת השיעורים. אני ביקשתי מלב-ציון שינהג בדרך הפוכה: יעניק לה מילגה, כדי שבחודשי הקיץ רות לא תצטרך להזדקק לחאלטורות, אלא תוכל להתמסר לסיום עבודת הדוקטור. זכותו הגדולה של לב-ציון שנענה לי, ובאותו קיץ סיימה רות את עבודתה. אמנם היא פוטרה אחרי כן (כשהייתי בשבתון בשנת תשמ"ד), אך לפחות הייתה ד"ר רות רוזנברג. נזכיר אותה לטובה, ויחד עמה את פרופ' נחמיה לב-ציון, שהוכיח כי הוא איש-רוח אמיתי!
מתוך מודעת האבל שפירסמה המכללת האקדמית לחינוך ע״ש דוד ילין בירושלים:
ד״ר רות רוזנברג ז״ל. לשעבר ראש החוג למקרא. מורה דגולה שהטביעה את חותמה על דורות תלמידיה. רודפת צדק ואשת חסד (הביאה: פרופ׳ חוה גיא, משנה לנשיא לעניינים אקדמיים).
פרופ׳ חוה גיא כתבה לסגל החוג למקרא במכללת דוד ילין לאחר שנודע לה על מותה של רות:
נודע לי היום כי ד"ר רות רוזנברג, לשעבר ראש החוג למקרא במכללה ומרצה במכון כרם, נפטרה. הלווייתה התקיימה היום בשעות אחה"צ. ד"ר רוזנברג לימדה בחוג למקרא ובבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית וכן בתיכון שליד האוניברסיטה.
ד"ר רוזנברג, כתבה את עבודת הדוקטור שלה על השאול במקרא בהנחייתו של פרופ' פ"מ קרוס באוניברסיטת הרווארד. העבודה זכתה לציון מעולה.
היא הניחה את היסודות של החוג למקרא במכללת דוד ילין, שהעיקריים ביניהם: השאיפה לרמה אקדמית גבוהה, גיבוש גישה בין תחומית בתכנית הלימודים ושילוב מיטבי בין לימודים עיוניים להכשרה להוראה, כשהסדנה למקרא וארכיאולוגיה בליווי סדנה יוצרת, או הסדנה לעיבוד דרמטי של טקסטים מקראיים הם שניים מגילוייו. גם הסדנה "המקרא ועולמו", הכוללת סיורים באתרים היסטוריים, במוזאונים, הרצאות אורח ומפגשי מורים-תלמידים, הוקמה על ידי ד"ר רות רוזנברג.
ד"ר רוזנברג התבלטה ברוחב השכלתה, בכישורי ההוראה שלה, ביושרה, בהגינותה, בגישתה השוויונית לבני האדם, ברדיפת צדק ובעשיית מעשי חסד.
היא הייתה דמות משמעותית בעבורי ובעבור רבים.
יהא זכרה ברוך
ד"ר יאיר שיפמן, לשעבר ראש החוג להיסטוריה ומחשבת ישראל במכללת דוד ילין, עמית קרוב של רות רוזנברג ז"ל. דבריו משקפים את דמותה של רות כמורה ומחנכת דגולה של דורות תלמידים. (הביאה: פרופ׳ חוה גיא):
היו לי הזכות והכבוד לעבוד שנים במחיצתה של רות. היו בינינו יחסים קרובים והיינו מרבים בשיחות על עניני חינוך, יהדות ושאר עניני עולמנו.
רות היתה מחנכת ברמה שקשה למצוא היום. אשת עקרונות הדואגת לתלמידיה כאל בניה.
גם אחרי יציאתה לגימלאות הייתי מתקשר אליה לפחות פעמיים בשנה – לפני פסח לאחל לה חג כשר ושמח ולפני ראש השנה לאחל לה שנה טובה.
כאשר יצאה רות לגימלאות ארחה חוה גיא את כל מוקיריה של רות לפרידה ממנה ואני זוכר בבהירות את דבריי באותה הזדמנות.
וכך אמרתי:
בסוף ספר דברים אומר משה לבני ישראל: ״יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי־הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם״ (דברים לא, כט).
שואל רש"י: והרי כל ימי יהושע לא השחיתו? כיצד משה שהיה נביא וידע את העתיד פספס במקרה זה? האם לא ידע ברוחו הנבואית שבימי יהושע ימשיכו בני ישראל ללכת בדרך הישר?
עונה רש"י: מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, שכל זמן שיהושע היה חי היה נראה למשה כאילו הוא חי.
סביר שלא ניתן לראות בדברים אלו אמת הסטורית, אבל הם משקפים דמות של מחנך מעולה הרואה את תלמידיו כבניו.
גופה אינו בינינו אך רוחה ומורשתה ימשיכו להאיר את דרכנו.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים
ד״ר רות רוזנברג 2019. התצלום באדיבות יפעת גור-אריה
פרופ' יהושע בלאו, האוניברסיטה העברית. יליד 1919. כיהן כנשיא השלישי של האקדמיה ללשון העברית:
שתי התכונות המרכזיות של רות היו, הבנה עמוקה של המקרא וענווה רבה. יש אנשים ענווים ויש אנשים המצטיינים במקצוע רוחני. אולם מועטים האנשים הענווים המצטיינים במקצוע. רות רוזנברג הייתה אחת מהדמויות הנדירות האלה.
את רות הכרתי בשנת 1967 בברקלי, שם שהיתי בשבתון עם אשתי ובתי.
בתי יעל למדה באוניברסיטה וגם השתתפה בשיעוריה של רות. למדתי דרך בתי להעריך את עומק ידיעותיה של רות ואת התנהגותה האצילית.
אחרי שהמשיכה בלימודיה בהרווארד חזרה ארצה ואז זכיתי להיפגש אתה לא אחת.
כאשר הצטרפנו אשתי ואני לדיור המוגן, 'אחוזת בית הכרם', הייתה לנו שמחה גדולה לפגוש כאן מכר יקר כמו רות. היה נעים ומשמח לשוחח איתה והשתתפותה בשיעורי מקרא הייתה אופיינית לרות. בשקט בשקט היא העירה את הערותיה מה שאפשר לפעמים למרצה להבין את הבעיה בצורה חדשה ועמוקה.
היה עוד דבר משותף בינינו. שנינו עלינו מאוסטריה. אני כבחור והיא כילדה.
השהיה הלא ארוכה במיוחד באוסטריה של היטלר שינה את שנינו ואת יחסינו לאירופה בכלל ולאוסטריה בפרט. לא אחת ישבנו 'באחוזה' ודברנו על פרטים שונים ועל התנהגותם של בני אדם.
חבל על דאבדין ולא משתכחין
יהי זכרה ברוך
יפה רוזנבלום קלנר, אשת חינוך ומנהל, מעמודי התווך של ארגון ׳קולך׳:
בשבת יא' מנחם אב, תש"פ, (1 באוגוסט 2020) נציין שבוע למותה של ד״ר רות רוזנברג היקרה.
מרגישה צורך לשתף אתכן ולהעלות את זיכרונה לפניכן.
רות ז"ל בת יפה ומיכאל, הייתה תלמידת חכמים, משכילה וענווה. היא למדה מקרא ואף השתלמה באוניברסיטת הרווארד באשורולוגיה. היא הייתה אשה צנועה, עדינה ומופנמת, על אף ידיעותיה הרבות והשכלתה הרחבה; היא השתתפה בשיעורי התנ"ך אצל ד״ר ברקאי ומורדי כהן. כאשר היו לה הערות (חשובות ומשמעותיות, וגם תיקונים.) הן נאמרו בצניעות ובעדינות רבה, כאילו אגב התנצלות. כל המרצים הקשיבו לה בתשומת לב ובהערכה רבה. היא זכרה בע"פ פסוקים ומקורות. והיא כיבדה והתייחסה בשוויוניות רבה ובגובה העיניים, לכל אחת/ד מדיירות/ים האחוזה.
הייתה לי הזכות להכיר אותה מקרוב. כי מיד עם בואי לאחוזה, בתיה לוין הציגה אותי לפניה. ותוך כדי שיחה, נקשרה בינינו אחווה וידידות והיא ספרה לי את קורות חייה.
אימה של רות היא צאצאית של האדמו"ר מצאנז', בעל 'דברי החיים', משפחה חרדית מגליציה. היא עלתה ארצה כציונית בתחילת שנות ה -20 של המאה הקודמת, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. וכאן היא נפגשה עם אביה של רות. יחד הם צעדו כזוג צעיר לאחד המאורעות החשובים של תחילת 120 בארץ. הקמת האוניברסיטה העברית בהר הצופים.
אביה, עלה לארץ, באותה תקופה מגבול רוסיה. שם הוא למד בישיבה. הוריה זכו: שהרב קוק הרא"ה קידש אותם בברית הנישואים. לאחר נשואי ההורים, התברר שעליהם לחזור לווינה לטיפול רפואי. שם נרשם אביה ללמוד בבית המדרש לרבנים של וינה. לאחר הסמיכה הוא כיהן כרב מחוזי של אזור בורגנלד. והם עברו להתגורר לעיירה בסביבת וינה. ושם גם נולדה אחותה ורות קצת אחריה. אחותה הלכה לעולמה לפני כמה שנים, ועכשיו רות החזירה את נשמתה לבורא עולם.
לאחר האנשלוס בין גרמניה ואוסטריה; ותלאות רבות קיבלה המשפחה סרטיפיקטים, מטעם הוועד הלאומי. זה היה במסגרת הצלת - 300 רבנים מארצות דוברות גרמנית. משפחת רוזנברג הגיעה לארץ ב - 2 בפברואר 1939.
בשיחתנו נזכרתי, שבאקראי לפני שנים פגשתי אותה באוניברסיטה העברית; ואף שמעתי הרצאה אחת בלבד, שלה. זכרתי בבהירות רבה את נושא הרצאתה. מכיוון שהוא העלה בזיכרוני אירוע מכונן מחיי כילדה בבית הספר היסודי בו למדתי. שהשפיע מאד על חיי ומחשבותיי. בגללו אף גורשתי לשבוע ימים מבית הספר; מכיוון שהעזתי להעלות בכתה נושא ששמעתי בבית הורי. (בגיל 8) הנושא שדובר בו, ההתנגשות בין מוסר לבין הציווי האלוקי שבפרשת עמלק. (״תִּמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם״, דברים כה, יט) כמובן שהיא לא זכרה אותי, לצערי לא הייתי בין תלמידותיה. פשוט היה לי 'חלון', ונכנסתי לשיעור שלה כאורחת, כמובן ברשותה.
השיעור היה במקרא, הנושא היה פרשת עמלק. רות הציגה תמונה (על אבן) עם כתובת בכתב יתדות; שעסקה 'באמנה בין לאומית של העולם העתיק'. "על איסור לזנב ולפגוע בזקנים, ילדים ונשים, שהלכו אחרי הלוחמים" שהשתלבה והסבירה היטב את המתח בין מוסר וצו אלוקי. המידע היה כמובן כתוצאה מלימודיה בהרווארד אשורולוגיה. הסבריה המקיפים של רות הבהירו מדוע הקב"ה מצווה אותנו לזכור ולא לשכוח ולמחות את זכר עמלק: ״כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר״ (שמות יז, טז) (משפט שהיא חזרה עליו כמה פעמים בהדגשה). העמלקים הפרו את האמנה הבין לאומית, והיו גם הראשונים שלחמו בבני ישראל בצאתם ממצרים. בלי כל התגרות של בני ישראל. ניתן להוסיף ולציין שגם המשיכו ולחמו בבני ישראל במשך שנים רבות. (ראו במקורות) מאז כל אדם פרטי וכל עם שרצה להשמידנו הפך להיות "עמלק". ראו המן, והיטלר וכו׳.
ההסבר שלה היה מקיף, עמוק ומעניין ביותר.
צר לי עליה מאד .
יהי זכרה של רות ברוך
דברים שרות כתבה לטקס הדלקת המשואות שהתקיים בדיור המוגן, ׳אחוזת בית הכרם׳, במאי 2019 (הביאה: יפעת גור-אריה).
* ראו לזכרם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה