יום חמישי, 30 ביולי 2020

הומאז׳ לעמק: אתוס, מיתוס, דמויות

אוריאל בן עמי, סופר, משורר ואיש תקשורת

העמק: האתוס, המיתוס והדמויות שהשפיעו עליו והושפעו ממנו  


על נראטיב ונראטיב משתנה 

* ראשוניות, חלוציות, עקשנות ואינדיווידואילזם
* לשלוט ולהשפיע, תודעת המחוייבות
* "הבעיה של נהלל, שהיו בה יותר מנהיגים ממונהגים"
* האינדיווידום התפרץ ובא לביטוי מחוץ למושב ולקיבוץ. במגוון כשרונות וכישורים, או בהשתלטות מבפנים. 
* מנהיגי הקיבוץ והמושב הם השליטים בו, במפעליו או במכסות ייצוריו. מי שביקש לעצמו ביטוי עזב והשפיע על פי דרכו. הלך ללמוד, להתפתח ולהתמקצע, מבלי שיפריעו לו או יאשרו לו תנאים באסיפה.
* השכול כחוויית חיים מצמיתה. אין שלם מלב שבור. השבר השתוק וההזדהות הקולקטיבית. כולם מכירים את כולם.
* הדמויות שזכו לתהילה היו בחייהן שנויות במחלוקת. רובן זכו לתהילה בחוץ ועוררו קנאה או גאווה מבפנים.
* המיתוס צמח רק אחר כך. לא היו נביאים בעירם, למרות שהמדינה מחאה להם כפיים. השפעת החינוך נגזרת מהקירבה המשפחתית: מה עשו סביך והוריך, מה עשו להם? האם היו משפיעים או מושפעים?

העמק הוא חלום שהתגשם. ומרוב שהתגשם החליטו לקבע אותו כחלום. כי מה טוב מחלום? להמשיך ולחלום אותו. כי המציאות תמיד תהיה אפורה יותר ונוצצת פחות מחלום שפינטזנו עליו, המשכנו לערוג אליו, אפילו שעברו יותר מ- 60 שנה. גם המייסדים ובניהם שהם הורינו - כבר מתים הרבה שנים. כולם שבעי מעשים והישגים ואכזבות, כמו החיים בכללם. 

ובכל זאת המיתוג של העמק כחלום, בשדות היפים והחומים, והירוקים והצהובים שלו, לפי עונות השנה – מסייעים לו. היופי שלו, אחרי 100 שנות התיישבות, עדיין מהיפים בארץ ואולי גם בעולם.

אז מה עושים עם החלום הזה, שלא יכולים כבר לחלום אותו מחדש, אלא להתרפק עליו, כאילו הוא מוסיף להתקיים מגן העדן של ילדות. מה עושה את העמק עד היום למביני דבר, לסוג של אצולת הארץ, שנשמר לה מקום של כבוד וזכויות בספר הזהב של קרן הקיימת לישראל?

הקרן כבר השתנתה מזמן, מייסדי העמק שתרמו מכספם הפרטי לאדמתו כדי שתהיה קרקע הלאום – לפי עקרונותיהם – גם הם מתו מזמן. איש מהם לא הרוויח מהאדמה שלו זהב וגם כסף לא צמח ממנה בקלות, לרוב המתיישבים. ואם צמח הכסף - בא בעיקר מעסקי ציבור.

היום ואולי בדרך כל הארץ, נחשב העמק גם כן לסגולת נדל"ן, אך אין בו את הייחוד הראשוני, שנרשם בידי מייסדיו. ייחוד הקשור כנראה בתקופה שהיה היה מוביל חברתי ופורץ דרך בציונות, בהתיישבות ובביטחון המדינה.


ייחוד הראשוניות – אבן יסוד בשיבת ציון בכלל

אם לחפש להם מכנה משותף, למייסדי נהלל המושב הראשון ב-1921 ולעין חרוד, הקיבוץ שנוסד באותה שנה, עשר שנים אחרי דגניה בעמק הירדן – הרי לפני הכל הוא הראשוניות ותחושת השליחות. בלי פראזה. 

למרות שדגניה וכנרת קמו קודם, כשאומרים "העמק" בה״א הידיעה, כולם מתכוונים לעמק יזרעאל. לימים שבו נסעה בו רכבת העמק מחיפה לדמשק והושבתה לעשרות שנים. עד ששבה לעלות על הפסים רק לפני שנים אחדות. 

בינתיים היא שוב מגיעה לבית שאן בלבד. מייסדי נהלל ועין חרוד קמו כדי לעשות מעשה שונה בתכלית. רעיון הקיבוץ הגדול מהקבוצה הקטנה – ורעיון המושב, בעיקרו של יוצאי קבוצת דגניה, המשלב חיים אינדוידואליים של נחלות חקלאיות פרטיות – בחיי חינוך ושיווק מאורגן. אך הקרקע היא קרקע הלאום. שייכת כפיקדון תמים לקרן הקיימת לישראל.

וכל אלה, מתוך ההכרה והתודעה הברורה, שהם עצמם מבצעים את גאולת האדמה. שהתלם הראשון בשיבת ציון שייך להם. אפילו שהעלייה הראשונה של הבילו"יים, אנשי המושבות, קדמה להם. אך אלה היו אנשי נחלות חקלאיות פרטיות, שהתבססו על פועלים ערבים ויהודים. בעוד אנשי הקיבוצים והמושבים עבדו בתחילת הדרך בעצמם בלבד, יבודה עברית בלבד וללא עבודה שכירה. 

הם החליטו להיות הממסד ההתיישבותי הראשון, שפועלים כמושב או כקיבוץ, השלם מסך כל חבריו. העקרונות שקבעו לעצמם היו חזקים מהם כפרטים והם נדרשו לפעול לפיהם בנוקשות אדוקה. בטוחים, שאיש לא יזיז אותם מהמעשה הזה, 

בלב הביצות וסביבת פדאיונים עויינים. לימים יכנה זאת ד"ר יאיר כספי, מומחה לפסיכולוגיה יהודית, "מרד לשם שמים".

אלה, אנשי העלייה השנייה והשלישית, שעזבו את הוריהם החרדים בעיקר ברוסיה ומזרח אירופה. השאירו אותם ואת הדת מאחוריהם ובאו במיוחד לכאן, לארץ ישראל. לעבוד את אדמתה כיהודים חדשים עקשנים, חדורי אמונה שזהו המעשה החשוב ביותר בשיבת ציון. איכרים עבריים בחיים שיתופיים, שמצמיחים את חייהם, מתוך הצמחת האדמה. מוציאים לחם מן הארץ באופן הפיזי והמוחשי ביותר. בעלי אדמה משלהם, לראשונה מאז הגולה, שלא הורשו להחזיק בה, כיהודים. 

במשך שנים רבות ראשונות הם רעבים כאן ללחם. מסתפקים בפת שגידלו בעצמם עם ביצה מהתרנגולת שגידלו בעצמם ושותים חלב מהפרה שגידלו בעצמם.

ממש לא חיים רומנטיים, כפי שנוטים היום לייחס להם. מרד חילוני, אך לא יכול היה להתקיים על ידם בלהט הזה, באוגנדה, או בשום מקום אחר בעולם. גם אם עזבו את הדת, רבים מהם היו משכילים שידעו תורה והתכחשו לה בחיי העבודה. הם היו משוכנעים ששיבת ציון חייבת לקרות רק בחיי המעשה שלהם. בבניית משקים חקלאיים, במשמעת עצמית מברזל ומתוך התודעה שהם הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית.

לימים, ותוך ויכוח פנימי קשה, יבנו את בית הכנסת בנהלל למען הוריהם הזקנים החרדים, שהעלו לארץ, אחריהם, לביתם מרוסיה.

בן גוריון ווייצמן ואחר כך גם אלתרמן ותיאטרון "הבימה" היו באים אליהם להתפעל ולהתעודד מהם, מדווחים להם על המתרחש בזירה המדינית-ציונית - והופכים אותם לשותפי סוד. הם חוזרים לתל אביב והמושבניקים והקיבוצניקים החלוצים נשארים על האדמה, בחיים אפורים. משוכנעים שהמציאו עולם חדש יש מאין. המלחמה על האדמה ועבודתה, בהקמת הישוב, לצד טיפוח יחסי שכנות עם הערבים – היא מקור לחמם וטעם קיום חייהם.

שיר העמק. ובעוד ביצוע כאן


תודעת הערך העצמי – העקרונות הנוקשים

הראשוניות הזו, הופכת אותם בעיני עצמם ובעיני המוסדות המיישבים לגולת הכותרת של הציונות בכל העולם. לאצולת היישוב העברי כמודל לחיקוי. של אליטה מייסדת ומשרתת ונותנת טון. משקלה הסגולי ותרומתה, גדול לאין שיעור מגודל אוכלוסייתה בישוב. 

גרעינים ציוניים בעולם, מתחנכים על המיתוס, שהם עצמם יוצרים אותו, הלכה למעשה במו ידיהם. האמונה הזו, הופכת לאמונה דתית סוציאליסטית לא פחות נוקשה. אין צודק בעיניהם, מעקרונותיהם שהמציאו לעצמם בחיי השיתוף ומעמד החבר מול הקהילה. 

הם מפתחים עקרונות של שוויון ושיתוף מה מותר ומה אסור, עד כדי שמוכנים כמעט להרוג וליהרג עליהם באסיפות החברים. עד כדי תגרות ידיים, עד כדי ויכוחים לוהטים ונכונות לפילוג. הם יגיעו בלהט הויכוחים לפילוג שבו חדר האוכל של עין חרוד נחצה באמצע לשניים. לשני קיבוצים, האחד עין חרוד איחוד והשני עין חרוד מאוחד. 

עד כדי קרע בתוך משפחות. בין גברים לנשים, בין הורים לילדים ובין אחים לאחים. שעברו מביתם הקיבוצי לקיבוצים אחרים של זרמים שונים לכאורה. 

ויכוחים אידיאולוגיים, שקשה להם עצמם להסביר אותם – ורק מקץ שנים רבות, יתברר שאלה היו קרבות על שליטה בתוך מפא"י ההיסטורית. בין האגו של בן גוריון לזה של טבנקין מאחדות העבודה. ובין המבקשים לשלוט בתנועת המושבים - ובאמצעותה בכל מושב וחבר - לבין הדורשים את זכויות הפרט שלהם כחברים.

אלה אנשים קשים וגאים. לא פעם אכזרים לעצמם ולשכניהם, אבל בכל זאת, איש מהם לא מוותר על גאוות השורש. כל מי שנטל בו חלק, אינו מוכן שינשלו אותו משייכותו למקום. לפעמים "שונאים, סיפור אהבה" כמו בספר של בשביס זינגר. לפעמים "נאמנים פצעי אוהב" כמו בספר של אהרון מגד.


הדמויות המובילות – ואיפיונן השונה / ממסד/אנטי ממסד ושכול


חיים שטורמן

הדמויות המובילות את נהלל ועין חרוד, הופכות למובילות הרעיון והגשמתו בהנהגת הישוב כולו. שלמה לביא מעין חרוד ממובילי רעיון הקיבוץ הגדול ואהרון ציזלינג מחותמי מגילת העצמאות ולימים שר החקלאות – הם ראשוני הממסד בעלי ההשפעה - וחברי הכנסת הראשונה.

אליהם נוסף חיים שטורמן כמנהיג טבעי. פעיל בארגון "השומר", מכונן את יחסי השכנות הראשונים עם הערבים. דמותו הכריזמטית תהפוך לאתוס ומיתוס ציוני מכונן. ב-1938 בהיותו רכז הביטחון של הקיבוץ, הוא עולה על מוקש, עם שניים מחבריו ונהרג באזור. בנו משה שטורמן נהרג במלחמת העצמאות ונכדו חיים שטורמן הנקרא על שמו, נהרג כלוחם השייטת בפשיטה על האי גרין ב-1969.

סיפורם ודמותם היו ידועים ומוכרים כמופת של הקרבה בארץ כולה עד שנות ה-שבעים.

פסל אלכסנדר זייד

באותה שנה, 1938, שבה נהרג חיים שטורמן הראשון, נרצח גם השומר אלכסנדר זייד, משייח א-בריק שבעמק. פסל הברונזה, שבו הוא רוכב על סוסו ומקיף למרחבי העמק - הפך עם השנים מוקד עלייה לרגל. לאתוס של גבורה אישית. זייד השומר האינדיווידואליסט, ממייסדי ארגון "השומר", היה איש בודד בעמק עם משפחתו. רק מותו הטראגי, בידי מוחמד קאסם טאבאש, מנהיג כנופיות בדווי, הכיר בייחוד אישיותו וטיפוח המיתוס סביבו.
גם נקמת דמו בידי יצחק חנקין, בנו של השומר יחזקאל חברו הטוב, הוסיפה להילת הגבורה. חנקין, התייתם מאביו בגיל צעיר ואומץ בימי החופש ע"י זייד. הוא שהרג את רוצחו, והתעקש לקבל על כך אישור רשמי מ"ההגנה". להעביר מסר חד משמעי: הישוב העברי לא יתיר רצח יהודים. בדמותו של זייד נקשרו גם אהבתם של שחקנית "הבימה" חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן ולאחר מכן גם חיים גורי, בעת ביקוריהם אצל זייד בשייח א-בריק. (גבעות זייד של היום). 

הבולט בין מנהיגי המושבים הראשונים הוא אליעזר יפה הוגה רעיון מושב העובדים, מראשוני נהלל ומייסד "תנובה". לצידו יעקב אורי ושמואל דיין, המגייסים את חברי נהלל הראשונים מדגניה, ויישובי הארץ האחרים. גם הם יהפכו לחברי הכנסת הראשונה כנציגי המושבים של מפא"י.

אליעזר יפה 

לצידם מתקבצים בנהלל חקלאים עובדי אדמה, שחלקם בולטים בפעילות אינדיווידואלית: יאני אבידב האיש המביא את התמרים הראשונים מעיראק ועוסק בחשאי בעליית היהודים משם. יוסף בן עמי ממציא מדגרת הנפט הראשונה בארץ, המשמשת את הקיבוצים והמושבים הראשונים – עד ראשית הפעלת החשמל בארץ.

ויכוחים רעיוניים קשים מלווים את חברי עין חרוד ונהלל והקיבוצים והמושבים שקמים אחריהם, באסיפות חברים סוערות. "הבעייה של נהלל, שהיו בה יותר מנהיגים ממונהגים", אמר פעם מוקי צור, בשנת לימוד מיוחדת על משנת אבות והחלוצים.

הדמות המפורסמת והשנויה ביותר במחלוקת, שבאה מהעמק - מנהלל, הוא משה דיין, שהגיע מדגניה למקום בן 6 עם הוריו דבורה ושמואל. גדל בו בילדותו ונערותו וקבור במקום. דיין בלט מילדותו באומץ ליבו וגייס את הדרוזים והבדווים הראשונים במלחמת העצמאות, עם גיורא זייד, בנו של השומר אלכסנדר זייד. 

דיין היה מפקד עמק הירדן בקרב על הדגניות וגייס פלוגת לוחמים מנהלל, להצלתן. הוא הפך לבן טיפוחיו של בן גוריון, שמינה אותו לרמטכ"ל מבצע קדש, שבו צה"ל כבש את חצי האי סיני אך נדרש מיד לאחר מכן, בידי ארה"ב, להחזירו למצרים. 

לאחר מכן פרש דיין לפוליטיקה כשר החקלאות, מונה לשר הביטחון במלחמת ששת הימים, בתהילת שיא שלא היתה לאף ישראלי אחר בשנות המדינה. תהילתו נשברה במלחמת יום הכיפורים. בטרם פטירתו הפך לשר החוץ בממשלת מנחם בגין - והביא לשלום עם מצרים ב- 1978.

משה דיין

דיין היה המשך כ-50 שנה הישראלי המשפיע ביותר בישראל. כגודל תהילתו היה עומק השבר והאשמתו בחללי יום הכיפורים הרבים. אף שהיה שנוי במחלוקת גם בנהלל, נערץ ושנוא גם יחד - נשאר מזוהה עמו כל חייו.

השכול כאמור ליווה את העמק בכל מלחמות ישראל. 40 בני נהלל נפלו בהן, מתוכם שבעה במלחמת יום הכיפורים. המחיר הכבד נתן אותותיו על נהלל והעמק כולו והשפיע על אורח החיים.

גרושתו של משה דיין, רות דיין בת ה-103, הכירה אותו בגיל 17, בהיותה תלמידה בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. היא התאהבה בו ובנהלל ונישאו במקום. אף שעזבו את המושב בראשית שנות ה-50,לרגל עיסוקיו של דיין, הפכה רות לאשת מופת אהובה. היא סייעה רבות לנשים ערביות ועולות חדשות, הפכה את אומנותן למוכרת -וטיפחה יחסי ידידות ואמון מיוחדים עם נשים פלסטיניות. בניגוד לעמדותיו של דיין עצמו. היא עוסקת שנים ביוזמות שלום בין החברה הישראלית לפלסטינית ואולם, גם כעבור כמעט 100 שנים – היא מתגעגעת לנהלל ולמייסדיה. אף שהפכה אשת ציבור וחברה חובקת עולם – היא זוכרת עד היום בעל פה את שמות המשקים בנהלל, לפי הסדר. 

שיחה בביתה של רות דיין בעקבות הספר "מנהלל ועד בכלל – רטרוספקטיבה" מאת אוריאל בן עמי.


הפוליטיקה המושבית והשכול

בדור השני למייסדים בנהלל, קמה מנהיגות פוליטית שהנהיגה את תנועת המושבים וכמעט פילגה את המושב. החל משנות ה-50 שבהם סייעו בני נהלל למושבי העולים בנגב, קמו למעלה מ-400 מושבים בארץ, שהיו למעשה זרוע פוליטית של מפא"י. בני הדור השני, עוד טרם הקמת המדינה, יצאו לשרת בארץ בפלמ"ח וב"הגנה" ובצבא הבריטי באירופה - ולחמו לצידם בנאצים, במסגרת זו.

בדור זה בלטו נחמקין והדר כנציגי המושבים בכנסת והאלוף מוסה פלד, מפקד גייסות השריון. ראובן יפה, בנו של אליעזר יפה ובן דורם, עמד בראש המאבק נגד חוק המושבים שהתסיס את נהלל ומושבים רבים משך כ-15 שנים. בסופו של דבר, לאחר מאבקים קשים, למניעת שליטת האגודה בחבר ויכולתה לגרשו משורותיה, על פי שיקולה - הוסר החוק מסדר היום.

דמות מיוחדת בעין חרוד היה המחנך משה כרמי. נחשב לאיש אשכולות מעמודי התווך של בית הספר המשותף בעין חרוד, מראשיתו. השפעתו החינוכית של כרמי היתה רבה וארבעת ילדיו הפכו למוסיקאים ברחבי הארץ.

חדר המוסיקה בעין חרוד נקרא על שמו.

בתו, סמדר כרמי-גיברמן מרצה במכון כרם להכשרת מורים בירושלים ובאקדמיה למוזיקה בירושלים. מאז שעזבה את עין חרוד בתום נעוריה, המשיכה משך שנים רבות לנגן בכל סדר פסח בקיבוץ. עין חרוד והשפעתה עליה, לא עזבו אותה עד היום.

חוויית הטיולים לתבור ולגלבוע חקוקים היטב בזכרונה. "עין חרוד בשבילי היא גם קבלות השבת,שחסרו לי מאוד מאז שעזבתי את העמק.קבלות השבת של חברת הילדים היו רגעים של התעלות הנפש". (כך כתבה במאמר "עין חרוד והתנ"ך שבליבי "באתר זה של ד"ר לאה מזור, 17.2.2012).

אחותה היא פרופ' דליה כהן ז"ל, כלת פרס ישראל לחקר המוסיקולוגיה, התרבות והאמנות, לשנת תשע"ב. יחד היו מנגנות בעין חרוד איחוד ומאוחד, כשהמוסיקה מחברת ביניהן.

בני הדור השלישי, שהיום הם כבר בני שישים פלוס ועד גיל 80, שירתו ובלטו בצה"ל בסיירות וכקציני שריון ועד היום מוביל העמק בשירות קרבי ביחידות מובחרות.

בתוך השכול שפקד את העמק, בלט ישראל ביטמן, מורה נערץ מקיבוץ יפעת שהיה אידיאולוג ומורה למשנת הסוציאליזם. איש אמונו של רבין. הוא איבד את שני בניו היחידים שהיו לו: רמי במלחמת ששת הימים ודודו במלחמת יום הכיפורים.

דמות נוספת הוא בנימין בניה זרחי, שהיה מפקד הדגניות במלחמת העצמאות והציל אותן בפיקוד משה דיין, אחיה בן עמי והפלוגה הנהללית. אחיו הצעיר נחום נהרג לאחר מכן בנגב. הוא קרא על שמו את שם בנו נחום, שנולד חודשים ספורים לאחר מכן. בנו של נחום, צור המשיך איתם את הרפת המשפחתית ונהרג כקצין במלחמת לבנון השנייה. הוא נקרא על שמו של בן דודו צור בן ברק, שהיה טייס ונהרג בטיסת אימונים ב-1967. צור בן ברק הוא בן דודו של מאיר שלו, מהצד האחר במשפחה. בניה זרחי, על אף סבלותיו, הלך לעולמו כמעט בן 100, לפני שנים אחדות. בצוואתו ביקש להיקבר בבגדי עבודה – וכך היה.

זוג מורים, מלכה ופרופ' דוד גולן היו מחנכי הדור השלישי והשפעתם על חיי החינוך והתרבות בכפר ובעמק היתה רבה. תלמידיהם מכתה א' נותרו להם נאמנים והמשיכו ללמוד, כל השנים, מפי פרופ' גולן עד פטירתו בשיבה טובה.


האתוס התרבותי של שירי העמק

לצד בניית המסגרות החקלאיות והכלכליות שגם הביאו לקריסת הקיבוצים והמושבים - התפתח גם אתוס של שירי העמק. המפורסם שבהם הוא "שיר העמק" ("באה מנוחה ליגע") של אלתרמן וסמבורסקי. הוא הופך למעין המנון של הערצה והזדהות לעובדי האדמה החולמים, ולוחמים עליה, נופלים בה חלל, אך ממשיכים בעיקשות. כך גם השיר "העמק הוא חלום", "שיר העבודה" ("בהרים כבר השמש מלהטת") ו"החיטה צומחת שוב" בביצוע הגבעטרון, חברי קיבוץ גבע הסמוך לעין חרוד. ובהם כמובן שירו של אלכסנדר פן אדמה אדמתי שנכתב בהשראת אלכסנדר זייד "על גבעות שייח א-בריק וחרתייה". לימים יווסף לשירים אלה גם אנחנו שנינו מאותו הכפר של נעמי שמר. על חברותם האמיצה של זאבל׳ה עמית ויוסל׳ה רגב, חברי נפש וילדות מנהלל, שהיו אנשי המוסד ועסקו בעליית יהודי צפון אפריקה. זאבל׳ה נהרג במלחמת יום הכיפורים בנגמ״ש של אריאל שרון שהיה חבר נפשם הקרוב ביותר. יוסל׳ה בן 95 חי עד היום בנהלל.  


יוסל׳ה רגב. צילום: שרון צור. באדיבות עתון ׳ידיעות העמק׳ 

תוספת יהודית-ישראלית חשובה ביותר, שנקשרה בעמק, הוא הפיוט המיוחד ליום הכיפורים, נתנה תוקף (פיוט ר׳ אמנון ממגנצה). תפילה מסידור יום הכיפורים בבתי הכנסת, שהולחנה על ידי יאיר רוזנבלום, לזכר 11 חברי קיבוץ בית השיטה, שנפלו במלחמה, השיר בוצע לראשונה בפי חנוך אלבק והגבעתרון ונפוץ משך השים בבתי הכנסת, בכל העולם היהודי.  

העתיד הלא ידוע
עם הדור השלישי נמנים יהונתן גפן וגיסו מוקי בצר, שגם הם מעידים על השפעת המקום על כל חייהם. גפן בכתביו ושיריו ובצר, איש סיירת מטכ"ל, כמפקד בפעל של מבצע אנטבה, לצד דן שומרון. מאיר שלו, נכד למייסדים ובן גילו של יהונתן גפן שואב השראתו מהעמק ברוב ספריו. חווייתם האישית, וזיכרונותיהם ועיצובם שונה לחלוטין, זה מזה.

עם כל המכנה המשותף הזה, יש לציין את השוני הרב בתוך המשפחות. כולם הכירו את כולם שלושה דורות, שמות ופנים. ובכל זאת חוויית עיצובם מבית ההורים ןהסבים, היתה לעיתים אחרת לחלוטין. היום גדל במקום הדור החמישי. 

הדימוי העצמי השתנה גם הוא עם השנים. בנים רבים מיוצאי נהלל והעמק התפזרו בארץ ובעולם. בני הדור השלישי, שחלקם לקראת גיל 50, נקראים על שם נופלי מלחמת העצמאות ובני הדור הרביעי על שם נופלי ששת הימים ויום הכיפורים.

עם דעיכת החקלאות, העמק שינה את פניו. השדות הזרועים ונטועים עדיין מהיפים בארץ ושולטים דומיננטיים בנוף העמק. אך רוב חברי המושבים והקיבוצים כבר אינם עוסקים בחקלאות ונקלעו לסכסוכי נדל"ן בקיבוצים ובמושבים.

בשנים האחרונות מתנהל מאבק עיקש על הקמת שדה התעופה הבינלאומי בעמק. אנשי העמק מתנגדים בתוקף. משמעות הדבר שינוי פני העמק ושדותיו לנוף תעשייתי, רעש וזיהום – אך גם לגורם כלכלי ארצי מסדר גודל שונה לחלוטין. המאבק בעיצומו, ויקבע בסופו של דבר, את המשך פני העמק, אחרי 100 שנות התיישבות. משדותיו הירוקים למסלולי ענק של אספלט להמראה ונחיתת מטוסים.

כדאי ששדה התעופה לא יקום בלב העמק וישנה את ציביונו. אך אם יקום – זו תהיה מהפכה, שתחליף את מהפכת החלוצים: טיסות ישירות מנהלל לסין. "תנובה" הרי נבנתה והוקמה בידי אנשי נהלל ונמכרה לסין. אז מה אנחנו יודעים? 

חברת אל-על העניקה, לפני שנים אחדות, אות כבוד והוקרה מיוחד לנהלל. אחד ממטוסי הבואינג שלה נקרא "נהלל 1".

***
העמק, אפוא, הוא שלל נראטיבים עם מכנה משותף רחב, שמתפצל לזוויות ראיית שונות. אלה הנגזרות מגורלו של כל מי שחי בו והושפע אחרת מהחינוך, מהחברים ומהמשפחה.

ייחודו והגאווה בהורים המייסדים, הם נחלת כל אלה שנולדו וגדלו בו. ועם זאת החווייה נותרה שונה ואינדיווידואלית. לכאורה, אין קשר בין הדמויות המפורסמות שיצאו ממנו, פרט לתודעת ערך השורש. החווייה הזו השתנתה  לחלוטין מהילדות, שבה מגדל הסילו היה פעיל ובני הדור השלישי, כמו הוריהם וסביהם היו עובדים במשק המשפחתי, או בענפי החקלאות בקיבוץ. 

הקירבה הזו לאדמה תרמה ללא ספק לעיצוב האישיות, גם לאלה שעזבו אותה. אבל זה נגמר. מבחינה זו לפחות של הדורות הנוכחיים - הטבע בכפר שונה לחלוטין, מהטרקטור, המטעים והשדות, הלול או הרפת שעבדנו בהם. חיי הכפר, הפכו לאווירה כפרית. 


2 comments: