יום רביעי, 29 ביולי 2020

על ספרו של ז׳לין בנדה, בגידת האינטלקטואלים

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

הוצאת כרמל 

ז׳לין בנדה, בגידת האינטלקטואלים, מצרפתית: ניר רצ‘קובסקי, הוצאת כרמל, ירושלים 2020, 192 עמודים

על ספרו הנודע של ז'יליֶן בֶּנְדָה, (1956-1867) Julien Benda "בגידת האינטלקטואלים", שנדפס בצרפתית בכותרת La Trahison des Clercs בשנת 1927, וראה אור זה עתה בעברית, בתרגומו המבריק של ניר רצ'קובסקי ובעריכתו המדעית של פרופ' דניס שרביט. אפשר לומר בוודאות שזה דבר בעתו וזה ספר נחוץ מאין כמוהו. אינני יכולה לחשוב על ספר נחוץ יותר, רלבנטי יותר או מעורר מחשבה יותר, מאשר ספר זה העוסק במקומה של התביעה המוסרית האוניברסלית בכל מאבק בין הכוח לרוח, ודן בשאלות יסוד הנוגעות לכל אדם: בדבר חובת ההכרעה המוסרית בכל מאבק בין משפט ההמון לצדקת היחיד, או בין כוחו של משטר הרוב לזכותו של המיעוט, בין האינטרס האנושי לאינטרס הלאומי, ובמקומם המכריע של זכויות האדם וכבוד האדם בכל שאלה הנוגעת למצפון, נאמנות, מחויבות, אחריות, הכרעה, בחירה וזהות, לאומיות ואוניברסליות. הספר החדש ראה אור בסדרה 'פרשנות ותרבות, סדרה חדשה', בעריכת פרופ' אבי שגיא, בהוצאת כרמל בירושלים.
הכותרת מאיימת מעט, בעיניו של קורא שלא שמע על הספר קודם לכן, למרות שהוא מהנודעים בספרי ביקורת התרבות במאה העשרים, משום שהשימוש במילה ׳בגידה׳ איננו שגור על לשוננו בזיקה לאינטלקטואלים כאפשרות ראשונה, והחשד מתעורר מיד: מי הוא הבוגד ובמה או במי בגד, היכן, מתי ומדוע? לטובת מה בגד? ובשם איזו מערכת ערכים הוא נאשם בבגידה? ומי הוא זה הקובע את ערך הנאמנות ואת ערך הבגידה, היכן ומתי, ומי המעריך ומי הוא הקובע מסמרות בשאלה מה הוא המצע המוסרי המחייב או מה היא האמת האוניברסלית או ערכי התשתית? למה ולמי מתחייבת נאמנות על פי דעתו של זה המאשים את זולתו בבגידה? 

בעולמם של קוראי הספרות הצרפתית, ז'יליֶן בֶּנְדָה, יהודי צרפתי משכיל, חכם, ונבון, שחי בשליש האחרון של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, נודע כסופר פורה, וכמסאי חכם, אמיץ ומקורי, שהיה מועמד ארבע פעמים לפרס נובל ופעם לפרס גונקור, על כתיבתו המסאית וכתיבתו הספרותית. מסתו הנודעת על בגידת אנשי הרוח, המשכילים, הפילוסופים, ההוגים, העיתונאים והסופרים, שראתה אור בשנת 1927 ותורגמה לאנגלית כבר בשנת 1928, נחשבה כבעלת השפעה רבה בשיח הציבורי, והיא מהווה נקודת מוצא לדיונים רבים על חובתם המוסרית-חברתית של אנשי הרוח ואנשי הספר במציאות משתנה, שבה המחויבות ללאומיות הפרטיקולרית, למעמד או לגזע, לשלטון, לאידיאולוגיה, לדת או לאומה, מחקה את המחויבות ההומניסטית העתיקה לאנושיות האוניברסלית. 

המסה דנה בשאלה מה בין נאמנות לאומית המחויבת רק לצדק מקומי, לאידיאולוגיה לאומית, לאינטרס אתני-דתי, לכוח לאומי, לאמת מקומית, לתרבות אתנית, גאוגרפית, דתית, גזענית ולאומנית, לבין מחויבות הומניסטית לאמת אנושית עקרונית ואוניברסלית, על-גאוגרפית, על-אתנית, על-אידיאולוגית, בין-גזעית ובין-דתית, ולצדק המחויב להיאבק בכל עוול. על התפקיד המסורתי של אנשי הרוח, בהם הוא מצדד, נאמני האמת, המוסר והצדק, שהתריעו על הפער בין צדק לעוול, מבלי להתחשב בנסיבות פרטיקולריות, ופעלו מהעת העתיקה ועד שלהי המאה ה-19 רק בשם נאמנות לתביעה מוסרית הומניסטית ולכבוד האדם, אמר: "אפשר לומר שהודות לאינטלקטואלים האנושות עשתה את הרע במשך אלפיים שנים, אבל כיבדה את הטוב. סתירה זאת הייתה אות כבוד למין האנושי, והיוותה את הסדק שדרכו יכלה הציוויליזציה לעבור ולבוא לעולם" (בגידת האינטלקטואלים, עמ' 62). לעומתם גינה בחריפות את המוסר החדש של 'האינטלקטואלים המודרניים', בעידן עליית הלאומים, שבו האמת נגזרה לראשונה רק מהאינטרס הלאומי, מעמדי, גזעני או מהתועלת הקשורה במולדת, באומה ובצבא, והצדק נחשב כראוי רק כל עוד הוא כפוף לנסיבות הלאומיות הפטריוטיות. הוא מתח ביקורת נוקבת על התרבות הלאומנית בת-זמנו, בדבריו על האינטלקטואלים הפטריוטיים החדשים, אותם הוא מגנה בחריפות, כשאמר: "מאפיין נוסף של הפטריוטיות אצל האינטלקטואל המודרני: שנאת הזר. שנאת האדם ל"אדם מבחוץ", הביטול והבוז שלו כלפי מה שאינו משלנו" (שם, עמ' 67), בין אם מסכימים עם טענותיו של בנדה בין אם לאו, נדמה לי שכל קורא סקרן ושוחר דעת, יראה עד מהרה ששאלותיו ההיסטוריות ותביעותיו המוסריות ואבחנותיו המבריקות ומרחיקות הראות של בֶּנְדָה, העוסקות בעולם האירופאי של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ובמחיר מחיקת האנושי האוניברסלי לטובת הלאומני-גזעני-מעמדי-פרטיקולרי, מעוררות מחשבות רבות מאה שנה מאוחר יותר, בדבר שאלות הנוגעות לכל אחד מאתנו. 

בֶּנְדָה, היה יהודי צרפתי משכיל, בקיא וחכם, רב-לשוני, רב-תבונה ורחב אופקים, שגדל בעשורים הדרמטיים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 כשאימפריות עתיקות רב-לאומיות, שאוחדו בכוחן של המלוכה והכנסייה, קרסו לקול התעוררות הרגשות הלאומיים הבדלניים, מזה, ותרועות האמנציפציה, החילון, החירות והשוויון, מזה, שתבעו עמים רבים מאז 'אביב העמים' בשנת 1848. בתקופה זו עלו והתגבשו ברחבי אירופה, קבוצות אתניות וזרמים לאומיים פטריוטיים, שניסחו תודעה לאומית ייחודית מתבדלת, על יסוד אחדות גאוגרפית-לשונית-דתית-תרבותית פרטיקולרית שמחקה כל יסוד אנושי משותף, בשם זכויות היתר הלאומיות, התרבותיות, הדתיות, הגזעיות או המעמדיות. זרמים אלה שהתגבשו סביב אפיון יסודות אתניים שורשיים מקומיים וטיפוח זכויות הרוב הגזעיות/לאומיות/דתיות/לשוניות/תרבותיות, המבטלות את האזרחות השוויונית של כל ילידי הארץ ותושביה, לצד טיפוח רדיפת זרים וליבוי שנאת המיעוטים, הפכו עד מהרה למפלגות לאומניות, מלוכניות, דתיות, גזעניות, ומעמדיות, שצמחו ושגשגו וזכו לאהדה רבה ברוב החוגים שהצטרפו לראשונה לעולם הפוליטי, בעקבות הדמוקרטיה הרפובליקנית האזרחית בצרפת (החוקה של 1791) והאמנציפציה שהוענקה לתושבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית, מאז 1867. ספר המאמרים המקיף שערכו ד"ר שרון גורדון וד"ר רינה פלד, "וינה 1900 – פריחה על סִפָּהּ שֶׁל תְּהוֹם", ירושלים: כרמל 2019, מיטיב להמחיש את עליית הימין האנטישמי הלאומני והגזעני בחוגים אלה, שזכו לראשונה לקחת חלק שווה במעגל השיח הפוליטי האזרחי הדמוקרטי, באימפריה האוסטרו-הונגרית.

כיהודי משכיל, סופר, היסטוריון, מסאי ואיש רוח, שזכה לחיות באירופה בעידן האמנציפציה ושוויון הזכויות האזרחי, מכאן, ובעידן עליית האנטישמיות החדשה, המבוססת על נאמנות ובגידה במולדת, מכאן, בתקופה שרגשות לאומיים הקצינו סביב משפט דרייפוס ועלילת דמשק, הרבה ז'יליֶן בֶּנְדָה לחשוב על היחס בין קדושת זכות הפרט לצדק ולמשפט הוגן, הקודמת לטובת המדינה, ביחס למשפט דרייפוס, בזיקה לזכויות האזרח האוניברסליות של כל אזרחי צרפת, גרמניה או איטליה, הקודמות לטובת המדינה, לבין זכויות יתר פרטיקולריות לקבוצה נבחרת, הקשורה באזור גאוגרפי מסוים, בדת מסוימת, במעמד מסוים, בגזע אחד ולאום מסוים, או במסורת לאומית ייחודית ותרבות לאומית עדיפה, שיש כאלה הנכללים בה בשל שורשיותם האתנית, דמם הלאומי או הגזעי, ארצם, דתם, לשונם, תרבותם או גזעם, ויש כאלה המודרים ממנה, על אף זכויות הפרט שלהם הנגזרות מאזרחותם, בשל העדר סימנים מזהים מעין אלה. 

ֶּּ בֶּנְדָה אהב את הצדק, החירות והשוויון האוניברסליים, שהבטיחה האזרחות, לצד המעמד המוסרי השווה וחופש הרצון הפרטי במדינה ליברלית ואת הדיון החופשי באידיאלים מוסריים מופשטים, כחלק מזכויות האזרח במדינה דמוקרטית-ליברלית, שהיא רפובליקה פרלמנטרית אזרחית. לעומת זאת התנגד בתוקף לסמכותניות מלוכנית-דתית ולמשטרים רודניים, המנשאים את האומה כקדושה, ומדגישים את הבידול הקשור באומה, במעמד ובגזע, ומעלים על נס את המדינה החזקה והממושמעת, זו המושלת באמצעים שרירותיים, מפארת את צבאה החזק ומעניקה לו זכויות יתר, ומרבה בנימוקים של טובת האומה הקדושה הנזקקת למדינה החזקה המכפיפה את הצדק והחוק לאינטרסים תועלתיים גשמיים ולצרכיה הארציים. הוא התנגד לאינטלקטואלים המגויסים המטיפים לכך שהמדינה צריכה להיות חזקה ועליה להכפיף את החוק האוניברסלי לצרכיה החומריים, שעליה לזלזל בצדק, ולהסתייע בדתות או באידיאולוגיות סמכותניות המטיפות לציות עיוור לפקודות, למשמעת ולסמכות עליונה, ויצא בתוקף נגד משטר רודני השואף להתרחב ל"גבולות טובים" ומתיר למנהיג העומד בראשו "לחמוד ולחמוס, לכפוף את שכניו לשליטתו" ו"לפאר את האמצעים שנראים להם כמתאימים להשגת המטרות הללו : תוקפנות-פתע, הונאה, הבטחות שקר, זלזול בהסכמים" (עמ' 88). לעומת הרודנות הלאומנית, שהתגבשה סביב גאווה בזהותו האתנית הייחודית של עם אחד וטיפוח שנאה ללאומיותו הנחותה של עם שכן, ממנה סלד, וכנגד המוסר התכליתי הפרטיקולרי אותו התקיף, העריך בנדה והוקיר את התרבות היוונית הקלאסית ואופקיה האנושיים האוניברסליים, ואת ערכי המוסר האנושי היהודי-נוצרי הכללי, החלים על כל אדם שנברא בצלם אלוהים. הוא התעניין בערכי מוסר וצדק אחידים ומאחדים, שאינם כפופים לבידול שבדת, לאום, מדינה, מעמד, מין או גזע, לפחות להלכה, גם אם לא למעשה. הוא למד היסטוריה בסורבון ואהב את דבריו של רנן: "האדם אינו שייך לא לשפתו ולא לגזעו; הוא שייך רק לו עצמו, כי הוא ישות בת חורין, כלומר ישות מוסרית" (שם, עמ' 70). לעומת זאת סלד מ'רוח העדר' הלאומנית גזענית שהשתקפה בדבריו של בארס, מראשי ה'אקסיון פרנסז', שעניינו יבואר להלן, "הדבר המוסרי הוא לא לרצות להשתחרר מגזעך" (שם). 

בנדה כתב, כאמור, בשנות העשרים של המאה העשרים, מסה ארוכה, שראתה אור לראשונה בצרפת כספר קצר בשנת 1927. תודעתו המוסרית הושפעה מאד ממשפט דרייפוס רב-השלבים, 1894–1899, 1906-1890, שבו הצדק האוניברסלי המושתת על כבוד האדם, חירותו ופרטיותו, ומיוסד על דעת, אמת וצדק, יושר ואמון, שוויון וחירות, נפגע ללא תקנה בידי חוגים לאומניים אנטישמיים, שהעלו על נס את הפטריוטיות הצרפתית המלוכנית הקתולית הלאומית, שהיהודים הודרו ממנה. חוגים פטריוטיים ימניים אלה הסיתו את ההמון נגד היהודים בסיפורי עלילות בדים והאשמות שווא אנטישמיות, וליבו את שנאת היהודים, בעידן שבו ניתנה להם לראשונה ההזדמנות ליהנות כאזרחי צרפת מהאמנציפציה (אשר ראשיתה במהפכה הצרפתית בחוקה של 1791 שהפכה את הנתינים לאזרחים והפכה את העם לריבון במקום המלך, והמשכה במהפכה של 1848 שהעניקה את זכות הבחירה הכללית לכל האזרחים ממין זכר, בני 21 ומעלה, בלא הבדל מעמד או רכוש), ונפתחו בפניהם אפשרויות אזרחיות שוויוניות חדשות, שלא נודעו לפני המהפכה הצרפתית ומהפכת 1848. פרופ' דניס שרביט מבאר היטב במאמרו החותם את הספר, את המציאות הפוליטית החדשה במאה ה-19 בצרפת, כשהאינטלקטואלים המודרניים, להם בנדה קורא בשם clerks מלשון clergy [שמם העתיק של אנשי רוח ודת שהקדישו את כל חייהם להפצת הבשורה האלוהית האוניברסלית והאידיאלים הנשגבים הכלליים, ולא לקידום אינטרסים חומריים, ארציים גשמיים ייחודיים] - ויתרו למרבה הצער, על נאמנותם המוסרית המקודשת ועל משנתם ההומניסטית האוניברסלית, וויתרו על המחויבות לאמת, לצדק, לשוויון ולחירות, ולמאבק בעוול והתעלמו מהמאבק לשמירת זכויות האדם של כל אזרח, ונרתמו למאבקים פרטיקולריים, ארציים וגשמיים, מתחום החולין הקונקרטי, לטובת האינטרס הלאומי החומרי המשותף, הקשור בגזע, באומה ובמעמד, במלוכה ובכנסייה – עמדה שבה המצוי הופך לרצוי ועוול הופך לצדק. כנגד הסכנות הטמונות בעמדה זו כתב בנדה שהרחיק ראות. פרופ' שרביט מבאר את משמעותו הפוליטית, ההיסטורית והמוסרית, של משפט דרייפוס, ביחס לתגובת האינטלקטואליים המודרניים, הבוגדים, כפרשת דרכים בהיסטוריה הצרפתית, במאמרו החותם את הספר.

אחד החוגים העיקרים שנגדם יצא בנדה בכתיבתו היה תנועת ה'אקסיון פראנסז' (בצרפתית: Action Française "פעולה צרפתית") . התנועה הייתה התארגנות פוליטית ימנית, אנטישמית ואנטי-רפובליקנית, שראתה בצרפת מלוכה קתולית ולא מדינה פרלמנטרית אזרחית, שלכל תושביה הגברים אזרחות שווה. התנועה התפתחה בצרפת בתקופה של פרשת דרייפוס ופרסמה את עמדותיה בכתב עת בעל אותו שם.

התנועה נוסדה ב-1898 על ידי הפילוסוף אנרי ווז'וא (Henri Vaugeois) והעיתונאי מוריס פוז'ו (Maurice Pujo), כדי להביע את הדעות הימניות קיצוניות, אנטי-רפובליקניות, אנטי-פרוטסטנטיות ואנטישמיות, בהשראת המחלוקות בפרשת דרייפוס.

שארל מוראס Charles Maurras הפך לאידאולוג הראשי של תנועת אקסיון פראנסז ובהשפעתו הפכה התנועה למלוכנית, לאומנית, אנטישמית מובהקת, ומתנגדת לשיטה הפרלמנטרית. העמדה האנטישמית הקיצונית המיוסדת על שנאת מיעוטים נשענה על תפיסתם של היהודים הקפיטליסטים והקוסמופוליטיים, כזרים שאינם צרפתים שורשיים וגזעיים, המפריעים בזרותם המיותרת, החשודה והבוגדנית, לאיחוד כל שדרות הלאום סביב נוסחה לאומנית מאחדת. היהודי הנודד, הזר, החשוד, הכופר, הקפיטליסט, הקוסמופוליטי, היפוכו של הצרפתי השורשי, הקתולי הנאמן, נתפס כזר מתסיס, זורע פירוד, המפלג את ההמון או גוזל את רכושו. עד מהרה הסתבר ללאומנים הגזענים הקתוליים, ששנאת היהודים העתיקה או האנטישמיות הלאומנית החדשה, הייתה הגרעין הפורה ביותר סביבו יכול היה להתגבש הרגש הלאומי הצרפתי. השנאה המתגברת לשכנים הפרוטסטנטים מעברו השני של נהר הריין, הייתה אף היא מוקד לגאווה לאומית ולשאיפות לאומניות.

לדבריו של בנדה האינטלקטואלים של ה'אקסיון פרנסז' ושל תנועות לאומניות בגרמניה, אשר האדירו את הפרטיקולריזם הלאומי והתנגדו לכל תפיסה של צדק אוניברסלי ומאבק בכל עוול, בחרו במקומו ב:"האדרתן של שיטות מוסר ייחודיות, וזלזול במוסר האוניברסלי. מזה חצי מאה קיימת אסכולה שלמה, לא רק של אנשי מעשה אלא גם של פילוסופים רציניים שמלמדת כי עם צריך לגבש לעצמו תפיסה של זכויותיו וחובותיו מתוך חקר רוחו הייחודית, ההיסטוריה שלו, מיקומו הגאוגרפי, הנסיבות הייחודיות שבהן הוא נמצא, ולא מתוך דברותיו של מצפון אנושי כלשהו, המשותף לכאורה לכל התקופות ולכל המקומות... המקרה של גרמניה ב-1914 מדגים לנו לאן מובילה התורה הזאת, שקוראת לקבוצת אנשים להכריז על עצמה כשופטת היחידה של מוסריות פעולותיה; לאיזו האלהה של רעבתנותה, איזו קודיפיקציה של אלימותה, איזה ביטחון בהוצאת תכניותיה אל הפועל" (שם, עמ' 84).

דבריו של בנדה בגנות הוגי הדעות של ה'אקסיון פרנסז', ומקביליהם האנטישמיים בגרמניה שאמצו את תורת הגזע הארי הנעלה, או בווינה של קרל לוּאֶגֶר (1910-1844), ראש העיר האנטישמי של וינה בסוף המאה ה-19 ובמפנה המאה ה-20, שקרא: "היהודים הללו, הם שודדים מאתנו את כל הקדוש לנו! מולדת! לאומיות! ולבסוף גם את רכושנו!"; באיטליה של מוסוליני , שם משוררים כמו מרינטי וד'אנונציו סגדו לפשיזם האיטלקי, הושפעו מזעזוע עמוק מהבדלנות הלאומנית הפטריוטית, הפשיסטית, שהצמיחה ברחבי אירופה במפנה המאה העשרים, הערצה חסרת גבולות לייחוד הלאומי. ייחוד זה הפך עד מהרה להאדרה של עם מסוים, בן דת מסוימת, הזכאי לבדו לכבוד, להוקרה ולהערכה, לשליטה ולזכויות חיים בלעדיות, המותנות בלאום, דת, דם וגזע, במרחב מחייה מקודש, המקנה לו זכויות לפלוש, לכבוש ולשעבד את אדמתם של עמים אחרים ולהרוג בהם. הבדלנות הלאומית הגאה, שהצמיחה הערצה לכוח הלאומי, לשפה הלאומית, לדת הלאומית, לצבא הלאומי, ולתרבות הלאומית, הפכה עד מהרה להערצה לכוחנות הלאומנית, לצדק הלאומני המתיר כל עוול, למדינה הלאומנית, לצבא הלאומני, לסמכות הלאומנית התובעת ציות מוחלט, וללאום הגאה בכוחו ובצדקתו, בזכויותיו הלאומניות ובקדושתו הלאומית-דתית, היוצא להילחם עם שכניו השנואים, הנחותים, שהפכו בן רגע לברברים חסרי ערך בשיח הלאומני, גם אם אלה היו עד לא מכבר מושא הערצה וחיקוי. כך למשל היו צרפתים לאומניים שביקשו לפסול את כל תרומותיו של איינשטיין למדע הפיזיקה בראשית המאה העשרים, בשל העובדה שנכתבו בגרמנית, שפת האויב! מכלול עמדות בדלניות-לאומניות-כוחניות-גזעניות-תרבותיות-מוסריות אלה, שטפחו חוגי ה'אקסיון פרנסז' ומקביליהם בארצות השכנות, הצמיחו עד מהרה עוינות עמוקה בין המפלגות השונות לצד שנאה חסרת גבולות ללאום השכן או למדינה השכנה, לתרבות הלשונית האחרת, לגזע האחר או לדת האחרת, לספרות השכנה, לאמנות השכנה או למדע השכן, המאיימים כולם על הייחוד הלאומי והאחדות הלאומית. עמדות אלה שטופחו בידי חוגים אינטלקטואליים פטריוטיים מודרניים, אותם מאשים בנדה בבגידה באנושיות המשותפת, בצדק המשותף, במוסר ההומניסטי ובאמת המשותפת, הגבירה את המתיחות הלאומנית ברחבי היבשת ואת שנאת הזרים הבלתי נמנעת שנכרכה בה, שהזינה את התפרצות מלחמת העולם הראשונה, את עליית הפשיזם, עליית מלחמת המעמדות, ואת הפרעות והפוגרומים בעשורים הראשון והשני של המאה העשרים.

האינטלקטואלים הנאשמים בבגידה במסה של ז'יליין בנדה, הם כל הכותבים הלאומניים, הגזעניים, הפטריוטיים והאנטישמיים בצרפת, באיטליה ובגרמניה, במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמפנה המאה העשרים, שהתעלמו מערכים כלל-אנושיים ועל-זמניים בשמם של אינטרסים תועלתניים ושימושיים. הוא כותב כנגד אלה שהתעלמו מזכויות האדם ומתביעות המוסר ההומניסטי, ליבו שנאה ובדלנות, חרחרו מלחמה, בגדו באנושיות המשותפת, התעלמו במזיד מכבוד האדם באשר הוא אדם, ובחיוניות המאבק בכל עוול, בגדו בזכות המשותפת לחיים, באמת האוניברסלית החלה על כל בני האדם, שהם בני מוות, ובחמלה הנגזרת ממנה, בשעה שהעלו על נס רק את הצורך הפוליטי, התכליתי והאינטרסנטי, ואת התועלת השימושית האתנית-הפטריוטית, את האינטרס המקומי, הלאומי, הגזעי, המבדל והייחודי, והתעלמו מהאנושי המשותף, או מהאזרח הזכאי למשפט צדק ולמאבק בעוול, לחיים לאור התבונה והאמת, ולקיום המבוסס על צדק, שוויון, אחווה וחירות. בנדה כתב באומץ כנגד המשכילים, הסופרים העיתונאים, אנשי הרוח והאינטלקטואלים אשר בגדו בצדק האזרחי המוסכם על הכלל, המתייחס לכל אדם כראוי לחיים של כבוד המעוגנים בחירות, שוויון ואחווה, ורואה בכל אזרח כזכאי למשפט צדק ולמאבק נגד עוול, ובגדו במשפט העמים המושתת על השוויון בין כל בני האדם שנבראו בצלם אלוהים, ובגדו בעזות מצח לאומנית-גזענית בחירות, בשוויון ובאחווה, בצדק ובמשפט, המובטחים לכל האזרחים הגברים בשווה מימי המהפכה הצרפתית. 

בנדה מצביע על כך שהאינטלקטואלים הלאומניים בני דורו הוסיפו בדלנות לאומית על ייחוד תרבותי לאומני גזעני דתי פשיסטי, ובגדו באמת העתיקה של המדע המשותף, הפילוסופיה המשותפת, הרעיונות הדתיים האוניברסליים (כגון: כל אדם נברא יחיד בצלם אלוהים, 'חביב כל אדם שנברא בצלם', 'את האמת והשלום אהבו', 'את השנוא עליך אל תעשה לחברך', או 'משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם') וביטלו מכל וכל את התשתית האנושית המשותפת. מהלכים אלה של תיוג בין אמת לאומית ראויה בחסות מלוכנית קתולית וצבא פולש, לבין שקרים לאומיים של עמים אחרים פרוטסטנטיים, או בין אנשים ראויים בשל לאומיותם הנוצרית השורשית המקודשת, לבין אנשים מיותרים בני דתות אחרות פסולות או גזעים אחרים, נחותים, המאיימים על האחדות הלאומית הגזעית המקודשת, סללו את הדרך לביטול זכויות האזרח של כל מי שלא נמצא ראוי להיכלל בלאום, במעמד או בגזע, וסללו את הדרך לשריפת הספרים הגדולה בשנת 1933 בכיכר האופרה בברלין, בהשראתו של גבלס שקבע שיש לטהר את השפה הלאומית והתרבות הגרמנית, לתקוף את כל נציגי ה"אינטלקטואליזם יהודי", ולהקים באוניברסיטאות מרכזים של לאומיות גרמנית. ספריהם של זיגמונד פרויד, ולתר רתנאו, תומאס מאן, ליאון פוייכטוונגר, ברתולד ברכט, אלברט איינשטיין, ויקי באום, רוברט מוסיל, ארנסט טולר, היינריך היינה, קרל מרקס, אמיל לודוויג, אריך קסטנר, אריך מריה רמרק, שטפן צווייג, יעקב וסרמן, אנדרה ז'יד, תיאודור וולף, גיאורג ברנהרד, ורבים אחרים, שלא התאימו לנאמנות הלאומית הגרמנית הבלעדית, הכרוכה בשנאת זרים, ולא צייתו לתבניות הלאומיות הטהורות, התובעות משילות, סמכותנות, מיליטריזם, ציות למנהיגים חזקים והשתקת כל ביקורת – נגזר - ברגע שעלתה הלאומיות המבדלת, המושתתת על גאווה בזהות הלאומית ובאחדות הלאומית, ועל שנאה לזר ולשונה, גם אם הוא אזרח וותיק שמשפחתו לדורותיה, מתגוררת בארץ מאות או אלפי שנים. הנאציזם שגשג כידוע בביצות הלאומנות הגזענית שתבעה לגרש משטחי הרייך את האזרחים שלא היו לאומיים במידה מספקת מבחינת האתניות הגזענית הגרמנית הטהורה הדתית, התרבותית או הלאומית, גם אם גרו בגרמניה קרוב לאלף שנה. באיטליה הפשיסטית היה אפשר לפטר את כל הפרופסורים היהודים מאותה סיבה, גם אם משפחותיהם התגוררו באיטליה מזה אלפיים שנה, או מאז ראשית האלף השני, ובגרמניה אפשר היה לא רק לפטר אותם אלא גם לגרש אותם, לכלוא אותם לגזול את כל רכושם ולרצוח אותם במחנות ההשמדה, כעשור ומחצה אחרי שספרו של בנדה ראה אור.

פרי הבאושים של הלאומנות הגזענית, הפשיסטית ברחבי אירופה, אשר העלתה על נס את הריאליזם ההופך את המציאותי למוסרי, החלה לדברי בנדה בהכרזה "ש'המדינה', 'המולדת' ו'המעמד' הם כיום אלוהים לכל דבר וענין" (שם, עמ' 60). לאומנות גזענית מאחדת זו, המושתתת על תיוג ובידול, שנאה והסתה, או על פחד מפני אויבים מדומים ועל שנאת זרים, הצמיחה את הפשיזם, את הנאציזם, את השואה ואת מלחמת העולם השנייה ואת קרבנותיה הרבים מספור.

שיח אתני-גזעני זה, על גאווה לאומית פטריוטית וזכויות יתר הכרוכות בה, על לאומנות, שנאת זרים, טיפוח פחדים ותיוג משפיל, מדיר ומקפח של הזר והשונה, אינו זר לגמרי למדינת ישראל שחוקקה לאחרונה, למרבה הצער, את חוק הלאום הפסול, לצד חוק וועדות הקבלה, וחוק ההפקעה, המכונה בשם המכובס 'חוק ההסדרה', וחוקי משפח מפלים נוספים כדי לשלול זכויות מאזרחיה הלא יהודיים על יסוד לאומיותם הדתית השונה. שיח זה גם אינו זר למתיחות המוכרת לנו במדינה יהודית דמוקרטית, המבקשת להעלות על נס את ייחודו של העם היהודי 'הנבחר', ולהצדיק בשמו של ייחוד מתבדל זה את זכויות היתר של העם היהודי 'הנבחר' ואת קיפוחו השפלתו והכנעתו של העם הפלסטיני ש'אינו נבחר'. הפגיעה במוסר, בצדק, בחירות ובשוויון, בכבוד האדם ובזכויות האדם והאזרח, המובטחים לכלל אזרחי המדינה ב'מגילת העצמאות', היא קשה מנשוא, והניסיון האירופי מהמאה שעברה על הצפוי להולכים במסלול הלאומני-דתי המתבדל, מחייבת אותנו לשקול מחדש את דרכנו.

הקשר בין סמכותניות רודנית לאומית כוחנית, לבין לאומנות גזענית פטריוטית צבאית, התובעת צייתנות ודממה ומבוססת על טיפוח שנאה למי שאינו שייך ללאום על פי גזעו, שפתו, תרבותו או דתו, ועל טיפוח צדק מקומי ואמתות אזוריות נבדלות היונקות מהאדמה ומהדם ומשורשי הלאום העתיקים, ולא מזכויות האדם והאזרח האוניברסליות, או מהצדק, החירות והשוויון האוניברסליים, הוכח למרבה הצער פעם אחר פעם במאה העשרים במשטרים רודניים אכזריים ומעוולים שהמיטו אסון על רבים.

השאלות שהספר מעלה, העוסקות בעולם שלפני מאה שנה, ורלבנטיות עד מאד למציאות בת ימינו, הן מתוחכמות ומורכבות, שכן הן מחייבות אותנו לחשוב על יחסי הגומלין, כאן ועכשיו, בין האוניברסלי לייחודי, או בין זכויות האדם והאזרח האוניברסליות, לבין זכויות היתר הלאומיות של בני דת/לאום/גזע/מגדר/גיל ומין מסוימים. הקריאה בספר מחייבת אותנו לשאול את עצמנו האם אנו מחויבים בראש ובראשונה לזכויות האדם האוניברסליות של כל אזרח במדינה או לזכויות היתר של בני העם היהודי הנבחר? האם הכיבוש המבוסס על זכויות היתר של העם היהודי המקודש אכן מוצדק, לאור התובנות על האנושיות המשותפת והצדק המשותף הנשלל מהנדכאים, הנגזלים והנכבשים? 

כידוע, אין בנמצא אדם שנולד אוניברסלי. כל אדם נולד פרטיקולרי לחלוטין, כי כל אדם בן כל מין, לאום, גזע ומגדר, נולד באופן בלתי נמנע להורים הדוברים שפה מסוימת, בארץ מסוימת בתרבות דתית או חילונית מסוימת, בתקופה מסוימת ובשלל אילוצים הנובעים כתוצאה מנסיבות היסטוריות, חברתיות, מעמדיות, גזעניות וכלכליות שונות. כלומר כל אדם הוא חלק ממציאות לאומית-דתית-תרבותית-מעמדית-גזעית-מגדרית מסוימת מלידתו. השאלה הנשאלת היא האם יש צורך להגן בחוק על המובן מאליו שאליו נולדים ובו בוחרים באופן טבעי, מעצם הזיקה הישירה לארץ, לשפה לתרבות ולדת, או האם יש חובה מוחלטת להגן בחוק ובחוקה על היסודות המוסריים האוניברסליים המשותפים לכל בני האדם, על מכלול זכויות האדם, על כבוד האדם ועל זכותו לחיים, ועל זכותו המוחלטת לחיי חירות, צדק ושוויון? השאלה השנייה החוזרת ונשנית היא: האם כינון לאומיותו של עם אחד, מותנית בדריסת לאומיותו של עם אחר הגר באותה סביבה, בסמוך לה , מעבר להר או מעבר לנהר? או, האם כינון לאומיותו של האחד נקנית רק במחיר מחיקת אזרחותו של האחר? האם אנו זוכרים שחלק מהגדרת הדמוקרטיה הליברלית היא חובתו של הרוב להגן הגנה מוחלטת על זכויות המיעוטים?

היסודות האנושיים האוניברסליים המשותפים, המעוגנים באזרחיות שווה בדמוקרטיה ליברלית או ברפובליקה פרלמנטרית, תמיד נמצאו במתח עם יסודות אתניים מקומיים, אזוריים, לאומיים או גאוגרפיים, העלולים להצמיח סמכותנות רודנית, כוחנות מתבדלת, מיליטריזם פשיסטי, עוינות לאומנית, ועמדה מוסרית כוחנית הקובעת שרק התכליתי והגשמי, ורק החומרי, ההישגי והמעשי, הקשור באדמות, כיבושים, הרחבת גבולות והכנעת עמים, הוא המוסרי הבלעדי, ואילו המוסר האוניברסלי המופשט של צדק, חירות, שוויון ואחווה, דעת, אמת ושלום, חסר כל ערך.

כמובן, גם התפישה המוסרית האוניברסלית רחוקה משלמות ואיננה נטולת בעיות משום שרק בני האדם הם אלה הקובעים את מובנם המשתנה של המצפון האנושי, או של המוסר האנושי, ורק הם אלה המנסחים את האמת האוניברסלית החלה בשווה על כולם, את הצדק האוניברסלי הנאבק בכל עוול, המושתת על עקרונות חוקיים ומוסריים משותפים, את גבולות הנגישות לדעת ואת שוויון הנגישות להזדמנויות השונות, ואת גבולות החירות הנוגעים לחופש בחירה, חופש תנועה, חירות ביטוי, זהות הזכאים לזכויות האדם ולחירות הדיון החופשי, ואת גבולות השוויון, יישוב הדעת ואמתות המדע הכפופות לביקורת. חובה עלינו לזכור שעד למאה העשרים, רבים ממושגים אלה לא היו נחלתם של נשים, עבדים ויהודים, צמיתים, שחורים, צבעונים ומשועבדים, שכן תמיד היו משטרים רודניים, אימפריאליים או קולוניאליסטיים שבהם אנשים כוחניים, חמדניים, טיפשים, עריצים ואכזריים, נרקיסיסטים, רודפי כבוד, עושקים ומנצלים, פעלו מתוך התעלמות מוחלטת מכלל היסוד האנושי: 'את מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. אף פעם גם לא חסרו אנשים בכל הארצות ובכל התרבויות, שרצו לשמור את זכויות היתר המעמדיות, המגדריות, הגזעניות, הלאומיות או הדתיות, רק לעצמם ולא לזולתם, רק לבני דתם, מעמדם, צבעם, מינם וגזעם, ותמיד היו אנשים שראו עצמם נעלים ואת האחרים כנחותים, את עצמם כמאמינים ואת זולתם ככופרים, את עצמם כנאמנים ואת זולתם כבוגדים, והיו מוכנים לשעבד את זולתם בשם האמונה, האידיאולוגיה, הכוח, הכבוד, האדמה, הרכוש והכסף, שנתפשו בעיניהם כמשאת נפש בלעדית, המצדיקה כל עוול של המשעבד הנעלה, הפטריוטי והנאמן ביחס למשועבד הנחות, הזר והבוגד. 

לספר, שהזכרתי רק אפס קצה מכל אשר נדון בו, נלווית מסת מבוא מחכימה מאת עורך הסדרה פרופ' אבי שגיא ואחרית דבר מאלפת מאת העורך המדעי, פרופ' דניס שרביט. שתי המסות מאירות את הספר, מכיוונים שונים ומאתגרים, המעוררים שאלות חדשות על העבר ועל ההווה ומרחיבים את דעתן של הקוראות ואת דעתם של הקוראים. הוצאת כרמל בירושלים והעומד בראשה, מר ישראל כרמל, ראויים לכל ברכה על היוזמה המבורכת להוציא לאור ספר חשוב זה, הנחוץ מאד להבהרת האתגרים שעומדים לפתחנו היום. לברכה מיוחדת ראוי מר כרמל על בחירת מושא ההקדשה.

"הספר מוקדש לזכרו של פרופ' משה נגבי לוחם עיקש לכבוד האדם, דמות מופת של אינטלקטואל מעורב". דומה שאי אפשר היה לבחור ספר הולם יותר כדי להנציח את זכרו של חברנו האהוב, משה נגבי, איש המוסר, האמת והצדק, לוחם זכויות האדם, שנודע כמי שנאבק כל חייו, בכתב ובעל-פה, באקדמיה ובתקשורת ברשות הרבים, על הפער בין הצדק לעוול, ועל השסע המעמיק בין הרצוי למצוי. יהי זכרו ברוך.

.

אין תגובות:

פרסום תגובה