יום שלישי, 7 ביולי 2020

מפגשי עם אורה ליגום ליפשיץ - זכרונות

ד״ר ליאורה גולדמן, אוניברסיטת חיפה


את אורה פגשתי לראשונה בשנת 87 (נדמה לי) כשלמדתי במכון כרם בירושלים לקבלת תעודת הוראה במקרא והיסטוריה. השיעור איתה (על ספר שמואל) היה בבחינת חוויה מעצבת עבורי, כמורה לתנ"ך לעתיד וכחוקרת לעתיד בתחומי מדעי היהדות. לראשונה פגשתי מישהי שקוראת מקרא ושואלת שאלות קשות על זמן כתיבתו של הטקסט, מאמתת ומעמתת את הכתוב עם הממצא הארכאולוגי; מתבוננת במקרא גם מתוך הכרות עם הומרוס ועם ספרות, אומנות ומוזיקת העולם המערבי; מכירה את הברית החדשה ואת הספרות החיצונית. אורה פתחה עבורי חלונות לתחומי ידע שלא הכרתי ושברבות הימים הפכו לחלק מהותי מעיסוקי, מחקרי ותפיסותי כמורה ומרצה למקרא. 
מבחינתי אורה ייצגה ויישמה את אחד מהרעיונות המרכזיים של מכון כרם – הכשרת מורים להוראת מקצועות היהדות בגישה רב-תחומית. ההוראה הרב-תחומית, בזכותה של אורה ומורים רבים וטובים נוספים מכרם (חננאל מאק, רוני מגידוב, מיכל שמחון, סמדר כרמי, ישראל אלירז ז"ל – לכולכם אני מוקירה תודה!) היא עד היום מאבני הייסוד של משנתי החינוכית והאקדמית. 
אם הייתי רוצה לזהות את אורה בדמות מקראית - תהא זו האישה הגדולה משונם. אורה היתה אישה גדולה עם לב גדול וחוכמה גדולה, פה גדול ומושחז שיודע להעמיד גם נביאים וגם מומחים אחרים במקומם. אורה היתה אישה גדולה עם שמחה עוד יותר גדולה, תאוות חיים ענקית וצחוק רועם. 
בנדיבותה הגדולה והאכפתיות הרבה שלה, שזכיתי לקבל ממנה באופן כל כך מרגש ועוטף, אורה פתחה בפני את ביתה. אני זוכרת איך בחופשת הקיץ של סוף שנת הלימודים הראשונה שלי במכון כרם היא הזמינה אותי לביתה שבעין כרם, וישבנו שם במרפסת תחת הגפן עם כוס תה צמחים קר, ודיברנו על תנ"ך, על מחקר אקדמי, על ארכאולוגיה, מוזיקה וספרות. בכל השנים שהתגוררתי בירושלים (עד סוף שנת 94) אורה שמרה איתי על קשר הדוק, התעניינה בלימודי ובתחילת דרכי בהוראה, התעניינה בבני שנולדו בירושלים ובעיקר, בדרכה, עודדה אותי להמשיך במסלול האקדמי, שמאד חששתי ממנו. כשעברתי לחיפה הקשר התרופף, כל פעם עוד משהו קטן נפרם והתרחקנו. פגשתי בה שוב בכנסים בארץ ובחו"ל בשנותיה האחרונות כשמצב בריאותה הדרדר וזיכרונה כבר לא היה במיטבו, וכאבתי מאד כשהבנתי שאינה מזהה אותי יותר. 
אני יודעת שלא הייתי היחידה שזכתה לקבל כל כך הרבה אהבה ממנה. התמסרותה לליאורה גרוסמן ז"ל, ליאורה הקטנה בלשונה של אורה (אני הייתי ליאורה הגדולה), היא אולי הביטוי המזוקק ביותר ליכולתה להעניק ללא גבולות. ליאורה גרוסמן היתה אף היא סטודנטית מכרם, סופרת, משוררת ומאיירת מוכשרת. אורה ליוותה אותה במסירות נדירה בימי מחלתה, ותמכה מאד (בזכות קשריה) שספריה של ליאורה גרוסמן יראו אור. 
אולי האהבה ללא גבולות היא ההסבר מדוע אורה מעולם לא השלימה את הדוקטורט שלה על ספר הושע. היא פשוט אהבה יותר מידי את התנ"ך ואת המחקר ולא ידעה לעצור....

זכרה של אורה נצור בליבי.





אין תגובות:

פרסום תגובה