יום שלישי, 28 ביולי 2020

חיתוך עורלה דמוני או ברית תאולוגית

ד״ר יגאל בן-נון, היסטוריון מחבר הספר ״קיצור תולדות יהוה״ בהוצאת רסלינג

מנהג חיתוך העורלה מקורו באמונה עממית שנובע מפחד מנזקיהם של שדים בזמן מסע במדבר ומהגנה מפני השד שתוקף מבוגרים שלא ביצעו את אקט חיתוך עורלתם לפני צאתם לדרך. הד למנהג דמוני זה אנו מוצאים בסיפור חתן דמים שבספר שמות (פרק ד, כד-כו). מחבר הסיפור מתאר בו את מסעו של משה מבית חתנו במדין בדרכו לפגוש את אחיו במצרים. סיבת החלטתו של יהוה להרוג את משה מתבררת כאשר ציפורה אשתו החליטה לכרות את ״עורלתו״ (ולא את ״עורלת בנה״) וכך ניצל משה ממוות. המרת ״עורלתו״ ב״עורלת בנה״ נעשה מאוחר יותר כאשר החלו למול תינוקות ביומם השמיני כעדות לברית בין יהוה לעמו ובכך לגרום להרמוניזציה עם המציאות למרות הצלקות שנותרו בטקסט. מעבר זה גם מעיד על אי נוחות בחברה היהודאית ממנהגים בעלי אספקט דמנוני.
סיפורי שדים, אלים ושטנים נפוצים ביותר בתקופה העתיקה. סיפור השד שתוקף נוסעים שלא נימולו במדבר היה כה נפוץ שהוא השתמר זמן רב לאחר מכן בעת חיבור מסכת נדרים שבתלמוד (לא, ע"ב; לב, ע"א): ״רבי יהודה בר ביזנא אומר: בשעה שנתרשל משה רבנו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו, ולא שיירו ממנו אלא רגליו. ותקח ציפורה צור ותכרת את ערלת בנה וירף ממנו. וכי מניין ידעה שעל עסקי מילה נסתכן משה? אלא, בא המלאך ובלע למשה מראשו ועד המילה.. כיון שראתה ציפורה שלא בלע אותו עד המילה הכירה שעל עסקי המילה שלא היה יכול לבלעו יותר מכאן, מיד באה ותכרת את ערלת בנה" (מדרש שמות רבה); ״ויהי בדרך במלון שלח הקב"ה את אוריאל, ונדמה לו לנחש, והיה בולע את משה מראשו ועד בריתו״ (מדרש אגדה); ״נעשה המלאך בולע לתינוק עד הערלה.. מיד הרגישה שזה בשביל המילה ונטלה צור ומלה אותו״ (מדרש הגדול). 
בשנת 1933 התגלו באתר הארכאולוגי של אַרסְלָן-טָאשׁ (חַדַתוּ) שבצפון סוריה שני קמֵעות כנעניים עם כתובות השבעה. מקור חזותי עתיק זה, והאגדות התלמודיות מחזקים את ההסבר הדמוני של ברית המילה. הקמיעות נועדו להיות תלוים על הצוואר וכוללים כתובות מתוארכות למאה ה-7 לפני הספירה, קרוב למועד חיבורו של ספר דברים.. על אחד מן הקמעות מצוירת מפלצת היברידית: גוף אדם עם רגלי עקרב וראש נחש. המפלצת נראית בולעת את האדם עד לאבר מינו בלבד. קמע שני מתאר חיה רובצת בולעת אדם שרק רגליו נותרו מחוץ ללועהּ. שני הקמיעות מעידים יותר מכל על מידת תפוצתו של המנהג ועל דרכי ההתגוננות מפני שדים.. סצנת השד שבולע אדם מראשו עד לאיזור אבר מינו הייתה כה נפוצה עד ששימשה השראה לציירים באירופה במאות ה-13 וה-14 ביצירותיהם של קופו די מרקובאלדו וג׳וטו די בונדוני (יום הדין). 
בספרי המקרא מופיע המשפט "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן" כשישים וחמש פעם. בכל המקרים האלה לא מופיעה הגירסה המתבקשת: ״ותהר ותלד בן ותמול אותו ותקרא את שמו פלוני״. אי הזכרת מילת היילוד זועקת בהעדרותה. הסיבה לכך ברורה. הציווי התאולוגי במחזור סיפורי אברהם בספר בראשית (פרק יז, ט-יג) התחבר רק בסוף התקופה הפרסית. רק אז ניתנה לאקט של חיתוך העורלה לבן זכר בן שמונה ימים  משמעות של כריתת ברית בין העם לאלוהיו. בספרי המקרא מוזכרים אמנם טקסי מילת העורלה אך מעולם לא הוזכו תינוקות ומעולם לא הוזכרה ברית. כתוצאה מכך אפשר לומר במידה רבה של וודאות שכל מלכי ישראל ויהודה, מן המלך דוד עד צדקיהו ומירובעם בן נבט עד המלך הושע, אף מלך לא נימול. יתר על כן, כל הנביאים מעמוס והושע דרך ישעיהו בן אמוץ, ירמיהו ויחזקאל ועד זכריה ומלאכי, לאף נביא לא כרתו את העורלה. לאורך כל ימי המלוכה וברוב התקופה הפרסית תושבי ממלכות ישראל ויהודה לא מלו את ילדיהם. יחד עם זאת, ברית המילה, איסורי האכילה ומנוחת השבת הבדילו ללא ספק את היהודים משאר העמים הפוליתאיסטים בעולם ההלניסטי ובאימפריה הרומאית. נשאלת השלאה למה אימצו היהדים אקט פרובלמטי ומבחיל זה כמגדיר בלעדי לזהותם? האם לא הגיע הזמן שהיהדות תנטוש את מנהג ברית המילה לזכרים, כמעט על פי אותה תחושת תיעוב שיש לנו ממילת נשים, למרות ההבדלים התאולוגיים ביניהם.
הסתייגות מפתיעה ביותר ממנהג המילה נמצאת במקרא עצמו. מחברי ספר דברים מחוגו של שפן בן אצליהו בחלו במנהג הדמוני והציעו להמירו בהתנהגות מוסרית. במקום מילת העורלה הציעו את מילת הלב:  "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם", "וּמָל יהוה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ״ (דברים י, טז; ל, ו). זו התרסה מוחצת נגד הפולחן הכוהני דוגמת הסתייגותם של נביאי הכתב מקורבן הדם במזבחות לכפרה על חטאים. משמעות התיקון הסרה רוחנית ולא פיזית, של הרוע מלבו של האדם. כך ננטש ההיבט הדמוני לטובת הנימוק המוסרי, אך עדיין לא הנחוק התאולוגי שבספר בראשית.
לצערנו, היהדות הרבנית שירשה את פולחן המזבחות לא שמעה בקולם של מחברי ספר דברים ולא בתפיסת המוסר של הנביאים. היא לא העיזה להיפטר מן המנהג הבעייתי ונכנעה לאמונות העממיות. לעומת זאת היא התנערה ללא בקלות מחוקים במקרא שלא התאימו לזמנם. כך חוברו במשך הדורות חוקי המשנה, התלמוד והשולחן ערוך שהותאמו למועדי חיבורם. ההלכה היא אם כך גורם דינמי שמטרתה להשנות בהתאם למציאות. המאבק הציבורי המתנהל היום נגד מילת נשים העניק לגיטימציה מוסרית לפסילת מילת זכרים. בעולם הנאור נשמעים יותאר ויותר קולות המגנים את הפגיעה בתינוקות. נשאלת השאלה, האם יהדות זמננו יכולה להצמיח מועצת רבנים משכילה, נאורה וקשובה לרוח הזמן שתעיז לפסוק הלכה שמטרתה להמיר את ברית המילה בברית מוסרית?




אין תגובות:

פרסום תגובה